אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק לֹא מִתְקַצֵּר,
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ חוֹבֵט
וּבַזִּכָּרוֹן הָרַעַד רוֹטֵט.
בן-שיחי, איש בשנות הארבעים לחייו, אלמן טרי, מנסה לשרוד את החיים בלי אהובת חייו, מושא חלומותיו. "יצאנו לטייל כמו בכל שנה, מצפים לטיול הזה בכיליון עיניים. חוסכים כסף, עובדים קשה. ושתדעי לך, הרעיון לטייל בחו"ל בא לנו אחרי שלא השארנו אף אבן במקומה בארץ. כל שביל מסומן וכל אגדה על עץ ושיח אנחנו מכירים. אני מדבר בזמן הווה, למרות שאורית לא איתי. החיים בזמן הזה נעצרו, אך כשאני עוצם את עיניי החיים ממשיכים בעולם החלומות איתה. זה משהו הזוי מה שאני הולך לספר לך.
"כאילו הכאב ממאן להתנחם על אובדנה. בחלום החיים ממשיכים. אורית תמיד הייתה היוזמת של טיול חדש, את הזריחה בעיניה אי-אפשר היה לעצור, המפה בידיה ועט סימון בפיה, היו האות למסלול חדש שמצאה. דרכה הכרתי עולם עשיר, פראי בנופיו, בראשיתי, שרגל אדם לא דרסה בו מעולם. דווקא במקומות הנדחים בעולם חשנו מוגנים ובמקומות המתועשים, המשוכללים, המתקדמים בעולם, האדמה רעדה תחתינו.
"אין לי הסבר לכך". פרץ של דמעות הגיח החוצה. בידיים רועדות הצית לעצמו סיגריה. הרגשתי בסערה הלוכדת את גופו. הוא לא מתוח, הוא רועד מבכי אליה. מתאווה לגעת בזיו פניה, לחבק אותה.
"אל הטיול האחרון בסין נסענו כל המשפחה. אורית ושני הבנים שלנו, זה היה טיול הבר-מצווה שתכננו אותו. הכל היה בסדר. היינו בהתחלה במקומות שלא נמצאים על המפה הסינית. נקודות קטנות כאלה, שאת בטוחה שהן פסיק ציורי על המפה. בכל הסרטונים שצילמנו רואים את ההנאה המשפחתית שלנו. נגענו בשמיים שהתחברו אל אופק לח מאוד, הצינה שנשבה בהריה הגבוהים של סין הגדולה, העידה על יופי בראשיתי שלא מגלים אותו בביקור חטוף. התארחנו בביתם של כפריים סינים שהפשטות הייתה מקור האור והחוכמה. הקיץ שלנו הוא עונת הסתיו שלהם, פעם קריר ופעם חמים. יכולנו לחיות באורח-החיים הזה לו רצינו. נשארנו בכפר הסיני עד ליומיים לפני הטיסה שלנו. כשנפרדנו ממארחנו ידענו אושר עילאי בלתי נתפש כזה.
"הנסיעה אל העיר הגדולה באוטובוס הייתה כמה שעות טובות. הגענו לשנגחאי. הילדים היו עייפים ונשארו במלון לישון. יצאתי עם אורית לסיבוב אחרון בעיר ההומה הזאת. במהלך הסיבוב שלנו הרגשנו שהאדמה רועדת. תנודות הרוח היו מוזרות. אף פעם לא התנסיתי בחוויה מהסוג הזה. הכל עף מסביבנו במהירות שיא. ידה של אורית אחוזה בידי. שנינו צנחנו עם עוד הרבה אנשים אל חור שנפער באדמה. הצעקות היו מחרידות. ראיתי את המצח של אורית זב דם. ההלם והאימה ניכרו בעינינו. עוד אנשים נפלו עלינו ממש מחצו אותנו. כל הזמן קראתי לאורית, חיבקתי אותה קרוב אלי. היה מפחיד בצורה שקשה לתאר. מלל סיני התערבב באנגלית, עברית, פרסית, שבדית. כולם רצו לחיות בתוך העיניים של האדמה החשוכה הזאת. הרגשתי שנוחתים עלינו אבנים גדולות, כלים אלקטרונים גדולים כמו טלוויזיות, מחשבים. איזו מערבולת שואבת כמו צינור את כל מה שהיה על פני האדמה. שמענו קולות של ילדים בוכים בסינית. אוטובוס שלם עם ילדי בית ספר נשאב פנימה אל בטן האדמה. את הד הצעקות והבכי לא אשכח לעולם. חשבתי על ילדינו, מה יהא עליהם עכשיו בלי אבא ואימא. המחשבות הרסו אותי.
"הרגשתי את הצפיפות ואת הדחק בתוך האדמה. אני לא יודע אם את יודעת, אך במצבי לחץ אין שליטה על הסוגרים וריח צחנה החל לגדוש את האף. זה היה כמו לחיות בתוך הביוב של הרחוב הסיני עליו הלכנו, אלא שזה היה מתחתיו. הרגשתי שאנחנו צפים בתוך מחראה אנושית. קולות הילדים היו כקינה עבורי. הבכי שלהם קרע לי את הנשמה. אורית חיבקה בזרועותיה את צווארי, זו הייתה האחיזה הכי טובה להישאר ביחד. מי שהחזיק ידיים בנפילה ואחריה לא שרד.
"רעידת האדמה הייתה כמה שניות והיא גרמה להרס אדיר ברחובותיה הדרומיים של שנגחאי. פעולות החילוץ היו מהירות. אורית דיברה איתי כל הזמן בתוך בטן האדמה. היא ידעה שיחלצו אותנו. זה לקח כמה שעות טובות עד שיצאנו מזרועותיו של הלילה התאב לדם, לזרועותיו של שחר מפהק ומתעורר מאימה. נחבלנו בגופנו מפגיעות פיזיות. הובהלנו לבית החולים, שם כשל גופה של אורית. היא לא שרדה. ילדינו לא עצמו עין, הלחץ שלהם למצוא אותנו הזיז הרים. יצאה משלחת מישראל. הוריי הגיעו לסין ואספו אותנו אל ידיהם האוהבות. מאז אותו לילה, לילה אורית מופיעה בחלומותיי. מת לעשות איתה אהבה, לחבק אותה קרוב אל חזי. אבל המציאות טופחת על פני כל פעם מחדש. היעדרה הוא הפצע הפעור של געגועיי".
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק לֹא מִתְקַצֵּר,
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ חוֹבֵט
וּבַזִּכָּרוֹן הָרַעַד רוֹטֵט.
