לאן נעלם עמלק?

מאז מותו של המן האגגי ושליחיו שרצו להרוג ולאבד את כל היהודים, לא ברור לאן נעלם אותו עם שהתורה מצווה עלינו למחותו. לפני שנתחיל את החיפוש בעקבותיו, אולי כדאי שנבין מדוע התורה מחייבת אותנו למחות אותו, ולא רק זאת, אלא שעלינו לזכור זאת לעד. לא מדובר כאן בגזענות, הרי מחיה אינה סתם הרג במלחמה, אלא מעין היגיון קר שהתורה מצווה אותנו לפעול לפיו - לא משנה אם מדובר באדם בוגר, בזקן או אפילו בתינוק ובבהמה [רש"י, דברים כ"ה, י"ט].

אם כן, מהו תפקידו של עמלק? מדוע נגזר עלינו לשונאם בכל ליבנו?

על-מנת להבין זאת יש עניין לחזור אחורה, לפחות עד ימיו של יעקב בחרן. 20 שנה יעקב נמצא שם, עובד שבע שנים עבור לאה, שבע עבור רחל, ושש נוספות עבור שארית החוב של לבן כלפיו. בזמן זה הוא מסתתר כזכור מעשו, ממנו כביכול גזל את ברכות הבכורה. מיד כשיעקב יוצא אל כיוון ארץ כנען ניצב אל מולו עשו יחד עם 400 איש. מול משפחתו ואנשי הלוויה של יעקב אין ספק כי כך נראית קריאה למלחמה. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". יעקב מנצח במאבק הזה ועובר הלאה.

מטרתו של עם ישראל היא לחבר בין שלושה צירים חשובים ביהדות - העם, התורה, הארץ. בחיבור שכזה נוצרת לנו קומה רביעית, והיא בית המקדש.

עמלק, סיבוב ראשון

השנים חולפות, הדורות משתנים. בני ישראל יורדים מצרימה. הם נמצאים בגלות. העבדות, הנטל קשה מנשוא. את זעקתם הם קוראים לה', אך הם אינם עוזבים את ארץ גושן עד אשר נכפה פרעה ואומר 'רוצה אני'. נוסף על כך מלך מצרים הוא הראשון להגדיר את צאצאי יעקב כעם. מיד לאחר מכן פרעה מתחרט. בכך הוא מעניק לישראל את הבחירה - האם להמשיך ולצאת ממצרים, בדרך אל הארץ המובטחת, או להקשיב לפקודתו השנייה ולהשאר במצרים. כמה יוצאים מארץ מצרים? 'חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'. בסה"כ חמישית. יש אומרים אפילו רק חמישה אחוזים.

עם קפיצת נחשון, הגיעו מים עד נפש. עם ישראל בוחר לחצות את ים סוף. האמונה מוחלטת. עם ישראל על הקטר בדרך לארצו. לאחר 210 שנים, מאז ירדו בני יעקב אל מצרים, מחליט פתאום עמלק לתקוף את בני ישראל. בכך מלחמה זו, שהיא למעשה, המפגש הראשון של עמלק עם ישראל, אינה מלחמה רגילה.

מסביר האברבנאל: "כי הנה ביאר שם, שעשה עמלק כנגד ישראל ארבעה דברים מגונים. האחד - שאנשים ילחמו באויביהם אם להציל את ארצם מהם ולכבוש את עריהם. אבל עמלק בא להילחם מבלי סיבה... אבל הייתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. השני - שעם היות ממנהג המלכים הבאים להילחם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה, הנה עמלק לא עשה כן, אבל בא פתאום להילחם עם ישראל... השלישי - שלא עצר כוח להילחם בישראל פנים בפנים, אבל נלחם עם הנחלשים שבהם... הרביעי - שעמלק ירא מישראל (שנלחם בחלשים שבהם) ולא ירא מה'". (אברבנאל שמות יז)

כלומר, עמלק במלחמת רפידים הפר את כל המוסכמות המלחמתיות: לא היה לו אינטרס להילחם עם ישראל, הוא לא הודיע על בואו ופגע דווקא בפרטים החלשים שבעם "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". (דברים כה, יח).

וכן מובא במכילתא ר' אומר: "לא בא אלא מהררי שעיר ארבע מאות פרסה, פסע ובא עמלק ועשה מלחמה עם ישראל". ('מכילתא דרשב"י', פרק יז, פס' ח) כלומר, עמלק עושה ככל יכולתו להילחם עם ישראל, הגם שאין לו שום שייכות למלחמה.

לאחר הנצחון על הראשון שבגויים, עם ישראל מתחייב לתורה. כחלק ממנה מגיע הציווי למחות כל זכר לעמלק. צאצאי אברהם נעמדים בגאווה למרגלותיו של הר סיני, בקדושה ובטהרה, בחיל ורעדה, מקבלים את התורה.

חטא העגל וחטאים נוספים בדרך אינם חסם בדרך למטרה - ארץ ישראל. אלא שאליה וקוץ בה. נשיאי השבטים, נבחרי האומה, בוחרים בדרך הקלה. הרי עם יש, ותורה יש. די בכך. ארץ, מדינה, צריך לנהל. לא כולם ילמדו בה תורה, חלק וודאי יאלצו לעסוק בביטחון, בהגנה, בניה, כלכלה ולשאר מוסדות המדינה. עלולה להיות ירידה רוחנית. ואיזה תורה טובה לנו מתורתו של גדול הנביאים משה רבינו? אלא שטעות בידם. ארבעים שנים של ניווט לקוי הורגים את הדור שלא רצה בארץ אשר יעד לו הקב"ה, והכיבוש מתחיל.

יהושע קם להחליף את משה. הוא מנהיג את המלחמות, ממעט בשגיאות, וזוכה להיות המנהיג שהכניס את ישראל לארץ. זכות שאפילו משה לא זכה לה. אלא שהצדק היה עם אותו הדור שלא זכה להגיע לארץ בה לא חשק, ואכן הירידה הרוחנית מגיעה. שבטי ישראל נותרים לאחר מותו של יהושע מפולגים ומסוכסכים, עובדים עבודה זרה שאפילו עובדי האלילים לא מבינים איך הגיעו אליה, אין מנהיג אחד לישראל. עד שמואל.

אז יש לנו ארץ, ויש לנו עם. עדיין אין ריבונות של ממש, ועדיין אין שלטון. אז העם דורש מלך. שאול בן קיש ממונה למלך ישראל - חי, חי וקיים. הוא בונה את מוסדות המדינה, מקים צבא, מערך מסודר, גבולות ברי הגנה, רווחה, כלכלה וכל השאר. מה שכחנו? תורה. אז שאול מלך ישראל, עד שהוא מקבל את הציווי הראשון שלו - לצאת אל עמלק, להלחם בו עד שמד. הוא מוחל על אגג, מלך העמלקים ועל מיטב הצאן והבקר, בניגוד לצו ה', ומודח מן המלוכה. אותו מחליף דוד המלך, שמשלים את משולש העם-הארץ-התורה, ומזכה את בנו שלמה בבנין בית המקדש.

סיבוב שני - תקופת בית שני

והמעגל חוזר על עצמו. העם חוטא, מאבד את התורה, בעקבות כך את בית המקדש ואת הארץ. גלות בבל נמשכת שבעים שנה, עד להצהרת כורש. מלך בבל מאפשר לכלל העמים לשוב לפולחניהם הקדומים. כחלק מכך הותר ליהודים הותר לשוב לארצם. אלא שאלו אינם ממהרים לחזור אל ציון, רק חמישה אחוז מהם עולים וכורש מתחרט. בינתיים השומרונים מוחים על אישורו של כורש ליהודים לשוב אל ארצם ולבנות את מקדשם, ואכן בעקבות הלחצים הבנייה פוסקת. שוב אנו חוזים בחרטה לאחר אישר חיצוני לעלייה ארצה של בני ישראל, וכאן מגיעה המגילה.

המן האגגי, היועץ למלך אחשוורוש, יורשו של כורש, מבקש להרוג להשמיד ולאבד את אותו עם קטן ומפוזר, את העם היהודי. לחלוטין. מאז ימי דוד כמעט ולא נתקלו בעמלק, אך כעת משגלה ישראל מארצו, חוזר עמלק ומבקש כיליון לישראל, רגע לפני שזה שב אל ארצו. בכל פעם בה המלכה אסתר באה אל המלך הוא אומר לה כי יתן לה הכל 'עד חצי המלכות' - עד אישור נוסף לבניין בית המקדש. על-אף זאת, סופה של מגילת אסתר ידוע. מרדכי, צאצא של קיש, מתקן את מעשה שאול, המן צאצא של אגג, מנסה לעשות מה שלא יכל לעשות מלך העמלקים. אך המן נתפס בקלקלותו, עשרת בניו נתלים עימו. ליהודים הייתה אורה ושמחה. מרדכי רצוי לרוב אחיו מדגישה המגילה, ולמה זאת? כי לא ניצל את מעמדו להשיג מעבר לאותה חצי מלכות שהייתה ליהודים בארץ ישראל והרבה אנשים היו מתיהדים - קבלת התורה מחדש. התורה מרביתה נותרת מאחור, המרכז התורני הוא בבבל, עם הגמרא. הריבונות חוזרת לעם ישראל בארצו במידת מה, הוא מקבל אוטונומיה שם על בית המקדש. עם הזמן הירידה הרוחנית מגיעה, ההתיוונות. אך בית חשמונאי שמגיע מאוחר יותר ישמר את קיומו של בית המקדש.

שנות האלפיים - מיהו עמלק?

נקפוץ אל המאה ה-19. הציונות מתחילה בתקופת הקוממיות. תלמידי הגר"א מתחילים לעלות ארצה, ואחריהם באים עוד ועוד אנשים. הצהרת בלפור מוכרזת, ומיד לאחריה יוצא הספר הלבן, שסותר. אם כן שוב קיבלנו את אישור האומות ואת החרטה. המעפילים ממשיכים לבוא, עם סרטיפיקט ובלעדיו. כאן אמור להגיע השלב של עמלק.

"ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה? אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק זו גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבים כל העולם כולו. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירי תנא איכא בגרממיא (בהגהות יעב"ץ ובהגהות הגר"א שחיו לפני בערך 200 שנה כתוב שיש לגרוס גרמניא) של אדום, וכו'"(מסכת מגילה דף ו עמוד ב). מסופר על יעקב שנשא תפילה לה' שלא יעשה אדום צרות לישראל, והשם בו התלמוד משתמש הוא 'גרממיא של אדום', או בעברית, גרמניה של היום. השאלה היא הרי מיהו עמלק? לאן נעלם אותו עם שעלינו נגזר להרוג ולאבד, להשמיד עד כיליון?

כמו עמלק, הברירה הטבעית של הנאצים מציגה את היהודי כההפך המוחלט ממנו. אינו עובד אדמה, אינו יוצר תועלת, הורסי קולטורה(אין מושג כזה ביהדות), אפילו בתפיסה הלאומית של הנאצי אנו הפכים. הם שואפים להשתלט על העולם כולו, בעוד אנו שואפים רק להשיג את ארצנו הקטנטונת, שניתנה לנו בזכות אבות. לנאצים אין אלוהים (באופן מילולי). ובזה מסתכם שורש ההפך. האמונה הזאת באלוקים היא נותנת לנו הכל - את הענווה, היראה, חוסר הגאווה, הרצון להיטיב. הנאצים, העמלקים, מוכנים להרוס הכל. הם במלחמה יתחילו עם החלשים, לא עם השווים להם, הם יחריבו את העולם כולו בגלל תורת הגזע. אבל הם הפסידו.

בסוף המגילה, מופיעים שמותיהם של עשרת בני המן (מותר להרעיש), כשלוש אותיות במהלך הקטע (בשמותיהם של פרשנדתא, פרמשתא, ו-ויזתא) קטנות משאר אותיות המגילה. ת, ש, ז. עד לפני שישים וחמש שנים לא היה ברור מה פשר הדבר. ב-1945 נפתחו משפטי נירנברג. במשפטים אלו עמדו לדין בכירים בקהיליה הנאצית, אשר הואשמו בפשעים נגד האנושות באישמוים שונים. בין הנאשמים היו פוליטיקאים, אנשי צבא, כלכלנים ותעמולנים. אומרים כי להמן הייתה בת, שכשראתה את המן מוביל את מרדכי ברחבי העיר באמרת 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו' קפצה מן החלון אל מותה. גם הרמן גרינג התאבד ערב ההוצאה להורג. ברבע לחצות, ב-31 באוקטובר, העירו את הנידונים למוות משנתם לארוחתם האחרונה, לאחר מכן נשלחו אחד אחרי השני להוצאה להורג. כשהגיעו לסף המוות אמרו כולם כאחד 'הייל היטלר' ההצדעה הנאצית הידועה. רק אחד, יוליס שטרייכר, איש התעמולה הנאצי אמר אחרת. 'פורים פסט 1946!'. חגיגת פורים, שנת תשז.

בשלב הזה קיבל על עצמו עם ישראל מחדש את התורה, כך לפחות היה בהיסטוריה. אם כן, לאן נעלמה התורה בשנות האלפיים? היכן היא כיום? ובכן, בכל מקום היא נמצאת. לאחר אלפיים שנים של ארמית, יידיש, ולדינו, ושאר ערבובים משונים של שפות קמה מחדש השפה העברית, זו שיחודית לעם ישראל מאז ומעולם.

שנה וחצי לאחר משפטי נירנברג, קמה מדינת ישראל, עם שש מאות אלף תושבים. בעולם היו אז כמעט 12 מיליון, כלומר שוב שישית מכמות היהודים באה לבנות מדינה. למה? אולי שוב בגלל שחששו לאבד את התורה, אולי כי כבר איבדו אותה, ואולי התביישו להיות יהודים, כי זו נעשתה סיבה למות. אכן קום המדינה דרש שוב עשייה יותר מלימוד. הפרקטיקה נטלה את מקומה של התאוריה, ושדות הקיבוצים החליפו את כותלי בית המדרש. החרדים לדבר ה' חוששים להכנס ארצה, להשתתף באופן פעיל בהקמת המדינה, מחשש לאיבוד התורה. בכלל לא נראה שהם סומכים כלל על ההנהגה החילונית דאז. בן-גוריון בוחר לתת למדינה אופי יהודי מחוקק, כך לא יאבד את החרדים שאיימו להקים אוטונומיה משלהם ולפגוע בכך ברצון האו"ם לתת מדינה. כיבוש הארץ, בין אם נעשה בקניית אדמות על-ידי קק"ל, או על-ידי מלחמה, באמת גוזל את בני התורה המוכנים להלחם מעיונם בספרי החכמה, ולכן כיום נראה שאנו עדיין שלב אחר לפני השלב הסופי - שלב מלכות שאול, בו יש מוסדות מדינה, יש ריבונות, יש צבא, יש כלכלה, אך אין תורה ואין בית מקדש.

את הקטע הזה פחות או יותר שמעתי מפי אליעזר לוין בשו"ת אמונה האחרון שנוכחתי בו. השאלה שנשאל הייתה 'איפה היה אלוקים בשואה'. הוא שאל אותי במבט, 'להכנס לזה?' השבתי בחיוב. ככה הוא מוציא את אלוקים מהמשוואה, ומראה לנו כי מדובר פה אך ורק בתפקידים היסטוריים. עמלק תמיד יהיה נוכח מול ישראל, וכשעשו (עמלק או שאר בניו) עולה, תמיד ישראל ירד, ולהפך. לכן כשהמן החל להדרדר ברי היה שמרדכי והיהודים עולים, וכשהנאצים פסקו משלטונם ברי היה שישראל יקבלו שלטון. יש כללים בעולם הזה.

אז אם כן איתרו את עמלק בזמן קרוב אל דורנו, אך איפה הוא כיום? יש כאלו שמאשימים את הפלשתינים בכך, במיוחד לאור הפיגוע האכזרי באיתמר. אך טעות היא ביד מי שחושב כך. לא מדובר ב'ראשון בגויים'. זו אינה מלחמת שמד. זה רק משחק בשבילם. הם לא בני אדם, או בני אנוש, אפילו לא בני נח. הם בסך-הכל בני ישמעאל. פרא אדם. מי שמשחק עם בריונים שלא יתפלא שהוא קם בבוקר עם פנס בעין.

פורים בעתיד

מאז ומעולם שמעתי שפורים הוא החג היחיד שישתמר גם לאחר הגאולה. חשיבותם הנצחית של ימי הפורים באה לידי ביטוי בדברי המדרש (ילק"ש, משלי, פ"ט, תתקמד): "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם", אמר רבי אלעזר: 'אף יום הכפורים לא יבטל לעולם". אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. מה גדולה חשיבותו של חג הפורים? משום שמבחינות מסוימות חג פורים גדול יותר במדרגתו אף מיום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר בשנה, כי עבודת ה' ביום פורים צריכה להעשות ביום חולין תוך כדי עידון הגוף ואף בחסרון הדעת, ולעומת זאת עבודת ה' ביום הכיפורים הקדוש צריכה להעשות בזמן השביתה ממלאכה תוך כדי עינוי הגוף ושלמות הדעת. על כן שמחת חג פורים מיוחדת בכך שהיא שמחה המשתפת את שני יצרי האדם, את הגוף ואת הנפש, את הנשים ואת הגברים, את העשירים ואת העניים, והיא אף מותאמת למקום מגוריהם של ישראל, דהיינו, שמחה פורים משותפת לכל קצוות האדם העם והמקום.

מעבר לכך, בניגוד לראש השנה בו אנו מצווים להמליך את הקב"ה, בזמן הגאולה הכל ידעו את ה', שנאמר(ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ל"ג): "ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את-יהוה: כי-כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם...".

שלושת הרגלים, שקשורים בשורשם ליציאת מצרים יהיו אף הם מיותרים, שנאמר (ירמיהו ט"ז,יד-ט"ו): "לכן הנה-ימים באים, נאם-יהוה; ולא-יאמר עוד חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ מצרים. כי אם-חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ צפון, ומכל הארצות, אשר הדיחם שמה; והשבתים, על-אדמתם, אשר נתתי, לאבותם". כלומר ידברו על עלייה אחרת ולא על יציאת מצרים.

ואפילו ליום הכיפורים יש הבטחה (ישעיהו א,יח): אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" - כלומר חטאינו האישיים נוכל למרק אותם מצבע השני עד לטוהר בלובן של שלג, אך אם יאדימו, אולי כחטא כללי של אנשים רבים - נוכל להגיע לרמת הצמר בלבד.

הנביא זכריה, אשר שב ארצה בעקבות הצהרת כורש, ניבא כי כל הצומות יהפכו לימים טובים (פרק ח',יח-יט): "ויהי דבר-יהוה צבאות, אלי לאמר. כה-אמר יהוה צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה, ולמעדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו".

צום הרביעי הוא י"ז בתמוז (הרביעי מניסן), החמישי הוא תשעה באב, השביעי הוא יום הכיפורים, והעשירי הוא עשרה בטבת, בו מובטח לבית יהודה ששון ושמחה.

אז מה כל כך חשוב בפורים? לדעתי לא רק הקדושה מדברת כאן. יכול להיות שבאמת החיבור המושלם הזה בין הגופניות, החומריות שלנו לקידוש היא היא העניין אך אני רואה עניין נוסף ומיוחד בעמלקיות של היום הזה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה. השואה קרתה כי לא הייתה מדינה. אך אם נביט בעיקרון הזה, שיש ניגוד מוחלט אשר קיים לישראל, באמונתו, בדרכו, בתורתו ובמצוותיו, נוכל לראות שעצם העובדה שכעת אנו, עם ישראל למעלה, ובגאולה הרי תמיד נהיה למעלה מעמלק, נראה בכך את הקדושה האמיתית, עד עלות השחר.