|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מה, לא? אוהבים איש את רעהו? כנסו וספרו לי מה החלטתם
|
אני מצייר לכם תמונה, אותה אני רואה בדיוק כמוכם. ישראל יפה - גם אם יבשה ממים, אזרחיה ברובם "שווים", והכלכלה בעיקרון היא מהחזקות בעולם. ישנה בעיה "קטנה" של המנהיגות בישראל, אבל מי שירחק מהפוליטיקה - יעבור גם זאת בשלום.
אז היכן אני רואה את הכתם השחור בתמונה הלכאורה יפה הזו?
התשובה טמונה בכותרות המופיעות מרגע לרגע בכל אמצעי התקשורת: "הפגנת הנכים...", "הפגנת המורים...", "הפגנת הרופאים...", "הפגנת האחיות...", "הפגנה לצמצום הפערים החברתיים...", "הפגנה נגד גירוש ילדי הזרים...", "הפגנה נגד העלאת מחירי הדלק...", "הפגנה...", "הפגנה...", "הפגנה...".
לא הבנתם?
כל מגזר (לפעמים גזר אחד בודד...) יוצא מהארון לאחר שכבר נחנק בו כמעט עד מוות, וזועק בראש חוצות: "הצילו...".
שימו לב מה עושים יתר המגזרים הכואבים ברגע בו מגזר "לא שלהם" זועק חמס: כלום! ראיתם? שמתם לב לבעיה?
לכאורה הכל טוב, אבל בחיבור כל הלא טוב - מקבלים תמונה עכורה, שחורה, מטונפת, מושחתת ובלתי נסבלת.
רבות נכתב על כך שאי-אפשר לחבר שתי הפגנות לאחת, לבטח לא חמש לאחת, ולבטח ביטוחים לא את כולן למחאה המונית עד חניקה פוליטית של הרשות המבצעת שאינה מבצעת תפקידיה על-פי חוק!
עכשיו נתפלסף בינינו: "למה אתה רואה שחורות? תראה איזה יופי לחיות"... אחרים יענו: "זו הבעיה. אתה אינך רואה מעבר לקצה חוטמך, אבל כאשר תיתקל בבעיה, מיד תצא מגדרך... אבל אז החבר שזה עתה סיים לזעוק זעקתו - יפנה לך עורף בזעקתך"...
אז יופי, סיכמנו. טוב לחיות בכלל, בישראל בפרט, ונא לא לקחת ללב... הבעיה מתמצית בבתי-החולים/הקברות: שם שוכבים רבים ש"לא לקחו ללב", לקו בלב שלא לקחו... ומוחם עבר אירוע לא חגיגי במיוחד...
נראה לי שגם כעת לא הבנתם. הבעיה מחמירה, כשאחרי ההתקף הלבבי ו/או המוחי - כבר קשה יותר לנסות להבין את מה שבטוח ניתן להבין טוב יותר...
|
| תאריך:
|
05/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
05/05/2011
|
|
נסים גבאי
|
|
ביום רביעי האחרון קבעו השופטים נורית אחיטוב, מירי דיסקין ורענן בן-יוסף שהמעשה שעשו הצעירים מהכפר הערבי ג'לג'וליה, שבעטיו נרצח אריק קרפ, הוא הריגה ולא רצח.
|
|
|
|
|
לסבי יקוב גרוס הייתה חנות פורצלן גדולה בנקודה המרכזית ביותר של כיכר העיר רינק בקרקוב.
|
|
|
|
|
בכל שנה אני משתתפת בטקס יום הזיכרון לשואה הקהילתי בפאן פסיפיק פארק בלוס אנג'לס. במעלה הגבעה, מאחורי הבמה, עומדים זקופים שישה עמודי שיש שחור, השייכים לאנדרטת השואה של לוס אנג'לס, ומייצגים את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה. הטקס הקודר השנה התקיים בחסותו של מוזיאון השואה של לוס אנג'לס, הפדרציה היהודית והקונסוליה הכללית של ישראל בארה"ב - החוף המערבי. בכל שנה, ראש העיר של לוס אנג'לס, נכבדי העיר, קונסולים דיפלומטיים רבים המייצגים את העמים שלהם ומאות אנשים באים לחלוק כבוד לשישה מיליון יהודים, שלושה מיליון מהם ילדים, שנספו בשואה.
|
|
|
|
|
אתמול (1.5.11), בערב יום השואה, ציינתי את יום הולדתי. מה סמלי יותר מזה עבורי, נכדה לשני ניצולי שואה אשר איבדו את כל משפחתם בשואה. סבי, אשר לא האמין שיזכה להקים משפחה, צפה בתמונות שלי ממשלחת התאחדות הסטודנטים לפולין בה השתתפתי, ומחנק עמד בגרונו.
|
|
|
|
|
אם הבנתי נכון את העידכונים האחרונים, זוהי, בקצרה, ההיסטוריה של המימונה: היו פעם מרוקאים שאחרי פסח נמאס להם מהמצות, מהתפוחי אדמה ומאימת הליפתית (ליפתית?! מה זה?). אז הם ארזו כמה עוגיות וקצת קמח לפני פסח, המתינו בסבלנות שבוע, הזמינו את השכנים והמציאו חג. עד כאן פרק א'.
|
|
|
|
|
