במיטה עם ספר, בלי מזגן, בחדר בגודל של שלושה מטרים על מטר וחצי שהיה לא יותר מאשר מרפסת שנסגרה - ככה העברתי את רוב ימי ילדותי. התנוחה המועדפת הייתה שכיבה על הבטן, הרגליים מקופלות כלפי מעלה בזוית של תשעים מעלות, המרפקים על המזרון, יד שמאל תומכת בסנטר, יד ימין הופכת את הדפים. לאט.
בת שש. בגיל ההוא עוד לא ידעתי שהמיטה לא נועדה רק לשינה. יחד עם הילדה של השכנים הייתי הולכת לספרייה כל יום בארבע אחר-הצהריים. היינו מפטפטות כל הדרך לשם ושותקות את כל הדרך בחזרה. כל אחת הייתה שקועה בספר שלה. העיניים היו כבושות בתוך הדפים ואת הדרך היינו מגששות כמו שתי חפרפרות עיוורות. איכשהו הצלחנו להגיע הביתה בשלום.
הספרים הראשונים שקראתי שימשו לי ככלבי נחייה.
בת שמונה. ליל הסדר. מצאתי את האפיקומן וביקשתי בתמורה את כל הסדרה של חסמב"ה. ההורים ביקשו לפרוס את החוב בתשלומים ובכל חודש קיבלתי ספר אחד. אומנם את הכרך החודשי בלעתי ביום אחד ואת שאר עשרים ותשעת הימים שנותרו עד החודש הבא העברתי בחלומות על ירון זהבי, אבל לאושר לא היה גבול.
סדרת ההרפתקאות של יגאל מוסינזון לימדה אותי את העונג שבהשתוקקות.
בת שתים-עשרה. הקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות", התאימה לי כמו כפפה ליד. הייתי ילדה חולמנית ומצאתי שם עוד ארבע חברות, כולן כמוני - חולמות. יחד איתן עברתי מסע התבגרות מפרך כשהתקוות שלהן התרסקו בזו אחר זו ובמקומן נבטה מציאות אחרת, בשלה ומתפשרת, לאו-דווקא מוחמצת - אלא שלמה ומודעת לעצמה.
"נשים קטנות" איפשר לי לגדול.
בת שלוש עשרה. הטרילוגיה על היתומה אן שרלי מאת לוסי מוד מונטגומרי נפלה לידיים שלי כמו פרי בשל. קודם לימודים והגשמה עצמית, אחר-כך חתונה. זה היה המסר שהג'ינג'ית הקנדית העבירה באופן שלא השתמע לשתי פנים. אכן ספרות פמיניסטית במיטבה. הטמעתי את המסר כמו שצריך.
"האסופית" נתן לי דוגמה אישית.
בת חמש-עשרה. ספר המתח של קן פולט "חוד המחט", היה בשבילי אירוע מכונן כי הבנתי לראשונה שקרת-רוח אני לא. כמה קינאתי בשליטה העצמית של המרגל הנאצי "דה נידל" שעל שמו קרוי הספר. איך רציתי להיות כמוהו וכמה עוגמת נפש נגרמה לי כשהבנתי שלא משנה כמה אעבוד על עצמי, לעולם לא אצליח לטפל במשדר בלי שירעדו לי הידיים, כשמבחוץ נשמעים קולות המעידים שהמשחק נגמר. "דה נידל", כך הבנתי בצער, זה לא אני.
"חוד המחט" לימד אותי דבר או שניים על עצמי.
בת שש-עשרה. "חלף עם הרוח" לא היה רק ספר. הוא היה חלום. שקעתי בו במשך ימים ארוכים כמו בהזיה של ילד שקודח מחום. לא אכלתי, לא ישנתי, לא עשיתי שיעורים ולא הלכתי לצופים. פרשתי מהחיים לכמה שבועות ואיזה תענוג פראי שזה היה. לעולם לא אשכח איך נדהמתי משמש אחר-הצהריים הקיצית והחצופה שזרחה כשעליתי חזרה מהמצולות. כאילו שהאחוזה של סקארלט לא נשרפה לפני רגע, כאילו שרט באטלר לא עזב אותה לעולמי עולמים, כאילו שלא נפל דבר בעולם.
"חלף עם הרוח" הוכיח לי שאני מסוגלת ללכת לאיבוד ולא לרצות למצוא את הדרך חזרה.
הרבה ספרים חצו מאז את חיי והיום אני קוראת בחדר שינה גדול וממוזג, כשאני שכובה על הגב והראש מונח על שתי כריות שתומכות בצוואר. רק דבר אחד לא השתנה - אני עדיין קוראת לאט.
"את קוראת או לומדת בעל-פה?" צוחק הבעל שלי המוטרד מקצב הפיכת הדפים.
"לומדת בעל-פה", אני מודה בלי שמץ של התנצלות.
כי ככה אני קוראת. תופרת את העלילה לתוך הנשמה, מערסלת כל משפט, מקשיבה למנגינה שבין השורות. כמו פועל שכיר שחוסך אגורה לאגורה, כמו דלי שאוגר את טיפות הגשם מהמרזב, כך אני אוספת את המילים. אני הרי יודעת, העלילות האלו הן חשבון החיסכון, הן העור השני, הן קופסת התכשיטים שלי. אני היא סך-כל הספרים שקראתי ותו לא. ואני זוכרת את זה עוד מהימים הרחוקים של ילדותי...
