לאחרונה החלה בישראל תרבות מחאה אמיתית כפי שצריכה להתנהל בחברה מתוקנת. זה החל במלחמה על מוצרי החלב, שהקוטג' היה הסמל שלה, וזה ממשיך במחאת האוהלים שהחלה ביום חמישי האחרון בשדרות רוטשילד בתל אביב והתפתחה לכל רחבי הארץ. המשותף לשני המאבקים הוא בכך ששניהם נולדו ממצוקה אמיתית, כלכלית ומוראלית, של המעמד הבינוני אשר נושא בנטל הכבד.
המעמד הבינוני הוא עמוד השדרה של החברה הישראלית. דבר המתבטא במספר אופנים: הוא משרת במילואים, משלם מיסים ונושא על גבו המצומק את השכבות החלשות. בכך ניתן לומר שיציבותו של המעמד הבינוני מבטיחה את יציבות החברה הישראלית. בשנים האחרונות חלו כרסום ושחיקה במעמד הבינוני. השכר שלו לא עלה, המחירים של מוצרי המזון האמירו וגדל הפער בינו לבין האליטות.
מחיר דירה ממוצעת, בת 2.5 עד 3 חדרים בתל אביב, הוא 1.7 מיליון שקל. לשכור את אותה דירה יעלה 4,150 שקלים לחודש, שהם 49,800 שקלים לשנה. מה שאומר שבעל הדירה יקבל תשואה נמוכה מאוד. נשאלת השאלה: למה נמכרו דירות להשכרה לאנשים פרטיים במחירים גבוהים כל-כך? התשובה נעוצה בכך שהקונים ציפו לקבל בנוסף לשכר הדירה, גם רווח יפה מעליית שווין של הדירות ולממש את הרווח בתוך ארבע-חמש שנים, מבלי לשלם מס שבח.
צעדי המיסוי שהנהיגה הממשלה גרמו לצמצום משמעותי למלאי הדירות החדשות שיועדו להשכרה לזוגות צעירים. גם המהלך הכושל של בנק ישראל אשר העלה את מחיר המשכנתה גרם לזוגות צעירים לשוב לבית ההורים אם לא למצוא דירה במחיר מוזל.
המחאה שיזמו דפני ליף, אורלי וייסברלג ואחרים היא תהליך ראוי וחשוב. אך הבעיה שלו היא שאין לו לא מנהיג, לא מטרה ולא מבנה. אין ספק שמגיע לאנשים צעירים לגור בתל אביב במחירים שפויים, אך כדי שמהלך זה יצליח חייב לקום גוף אזרחי אשר יאגד בתוכו עיתונאים, שחקנים, אנשי רוח, ובשלב השני גם ארגונים סקטוריאליים כשוטרים, רופאים, מורים ועובדים סוציאלים שיגלו סולידאריות חברתית. רק כך נוכל להכריח את הממשלה לפעול (שאם לא כן היא תאבד את השלטון).
ובאשר לשיטה הכלכלית, הגיע הזמן לזנוח את הקפיטליזם החזירי ההורס כל חלקה טובה, ולחזור למדיניות רווחה שפויה ואחראית.
