שיחה בשניים

כבר מתחילת המחאה הבחנתי במשהו מוזר.

כאשר ראו החלוצים כי קרקעות השפלה הסמוכות ליפו ובנותיה יקרות, עלו לעמק ולגליל התחתון והגיעו עד עמק כנרות. תקעו את אוהליהם במקום שבו נותנת הכנרת נשיקת פרידה לירדן המתפתל דרומה לעבר ים המלח.

אחרי ההבנה בציבור שפגעו בנו בצורה אנושה במקומות הרגישים אבל באמצעים פרימיטיביים - חייבים לעבור מיידית לטיפול נמרץ מציל חיים.

כעת, או כמו שאמר פרנק סינטרה, and now, אני אומר לכם ממש רגע אחרי שתליתי את הנעליים וחזרתי לכוך (לא טעות כתיב) מחצבתי... אבל השארתי ראש ואוזן קשבת בחוץ.

רבי בר-זיתא היה נוהג לקשט את סוכתו בכל שבעת המינים. סכך היה נותן בה חֲרֻיּוֹת עץ התמר המגיעים מקיר אחד למשנהו, גולשים כשערותיו של נער על עיניו. על שידרתם הסמיקו תלויים רימונים אדומים שכתרם מושלם, כרסם פוקעת וגרעיניהם האדומים קוראים למביני-דבר למוץ את לשדם. אשכולות תמרים צהובים העמו את נצנוץ הכוכבים שחייכו מבעד לסכך, ענבי סוף הקיץ הזמינו דבורים, ותפוחים ירוקים קימטו מעט את פניהם. בפינות סוכתו הקפיד ותלה ענפי זיתים וענפי תאנה זה בצד זה. נתנו עלי התאנה את ריחם המשכר והמזמין ועלי הזית התייבשו אט-אט לנוכח פני האושפיזין שביקרו בסוכה.