היה זה בילדותי. אי שם בשנות החמישים המוקדמות בכפר מטע. אחד מיישובי המזלג, השם שנתנו לארבעת הישובים, יען כי צומת שחיבר בינות להם, מזה ומזה היה כמעין מזלג. מבוא ביתר שממערב לכפר נטוש קבו. בר גיורא שממערב לכפר נטוש בית עיטב. נס הרים שממזרח לדיר אלהווא ומטע שמדרום לכפר נטוש עלאר. ישובים אלה הוקמו בצמוד לגבול עם ירדן ולכפרים ג'בעה וצוריף מדרום. חוסן וואדי פוכין ממזרח.
ועם עוד ילדים הרבינו לטייל ולשחק בבית היערן, שמדרום מערב לכפר מטע. מצאנו שם תחמושת ירויה ותחמושת חיה גם כן, תרמילי הנחושת של כדורי הרובה הצ'כי שימשו כמייצב קידמת החץ במעופו למטרה. בניתי לי בחצר ביתי מחסן נשק. ממוטות עץ ופחים שהיו שם בשפע לאחר בניית צריפי הפח למגורי התימנים, מתיישבי כפר מטע הראשונים.
להזכיר - המסתננים מהכפרים הערביים פקדו אותנו כמעט מדי לילה למטרות גניבת בעלי חיים. אנו, הילדים, מטבע הדברים עסקנו בנשק מתוצרת עצמית. רובים וקשתות.
קרה שיריתי חץ עם תרמיל ששלפתי ממנו הקליע ורוקנתי אותו מחומר הנפץ ואת פיקתו פוצצתי בהתקני את תרמיל כדור הצ'כי על ענף ערבה דקיק, ובמתיחת הקשת אל מול הסלע. נורה החץ בעוצמה ונפער נקב קט בקדקודו. הובן מיד כי זה המקום להכניס מסמר קטן מבפנים לחוץ ולהתקין בראש החץ והנה לך חץ שנתקע במטרה.
כך החלנו להתאמן בקשת וחץ על דמויות שתלינו או ציירנו על בתי השימוש שהיו עשויים עץ בחצרות הבתים. ג'קוזי וספא טרם הותקנו בו.
"וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי יְהוָה: [כב] וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה: [כג] וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם".
אחד החצים שיריתי נתקע בראשו של ילד של שכן בשם משה עייש, רק בנס לא נגרם נזק פנימי. אביו כליפה בכעסו שיבר לי את מחסן הנשק ואת כל הקשתות ברוב צעקות ותלונות בפני הוריי ורוב אנשי הכפר אשר שמעו מעלליי.
בלילה, משנרגעו מעט הרוחות ואני אשם, בוש ונעלב ולא רוצה לאכול ואמי דוחקת בי ואבי מפציר בה הניחי לו, כשירעב יאכל ובשכאלה דברים. אבי מעולם לא הכלימני עד לאותו יום מר ונמהר. אבי כועס ואני שומע רחשי שרשרת ברזל שחיברה בין שני רגלי האתון, כבדה לאללה. בם קשרנו את האתון בעת המרעה למען לא תרחק. הבנתי מיד שהפעם האזיקים נועדו לבן הסורר. ועשיתי עצמי כישן ואולם לא לפני ששחררתי נעילות החלון והתריס. בגדיי ונעליי הותרתי על מכונם, והתכסיתי. לא ארך הזמן ואבי הסיק כי ישן אני.
רחש השרשרת שנועדה לאסרני עולה מן חדרו של אבי. אווהּ כמה אהבתיו את האבא הזה. נגיעת ידו בידית הדלת הקפצתני מן המיטה דרך החלון אל החוץ, גובה קומה. אבי שהיה רגיל בתעלוליי חשב שהפעם אולי יעלה בידו לסנדלני.
אבי, אבי, קראתי לו בקופצי והוא השיב בסדר יא "המן" עוד הזדמנויות רבות יש בידי. אבל כמו כל הורה אוהב אמיתי ושורשי. הבטחות אלו נשכחו לאחר שביליתי לילה שלם עם השומרים. לבוקר, כשאבי הלך לעבודה, אימא אספה את שנשאר ממני ודאגה למחסורי והבטחה כי אבא שוחח איתה בעת בריחתי מכלאי וכי לא יענישני. מוסר גדול למדתי.
הגם ש"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" אהבני אבי ואני השבתי לו אהבה.
בעוד לב בי כתוש והולם
ערבה לי שנת הלוחם
וכששב אבי מעמל יומו
מצאני מנקש עשבי בר
שהחל הוא יום קודם
וטרם גמר. האומנם?
