"וירד ה' על-הר סיני, אל-ראש ההר; ויקרא ה' למשה אל-ראש ההר, ויעל משה. ויאמר ה' אל-משה, רד העד בעם: פן-יהרסו אל-ה' לראות, ונפל ממנו רב. וגם הכהנים הנגשים אל-יהוה, יתקדשו: פן-יפרץ בהם, יהוה. ויאמר משה, אל-ה', לא-יוכל העם, לעלת אל-הר סיני: כי-אתה העדתה בנו, לאמר, הגבל את-ההר, וקדשתו. ויאמר אליו ה' לך-רד, ועלית אתה ואהרן עמך; והכהנים והעם, אל-יהרסו לעלת אל-ה'-פן-יפרץ-בם. כה וירד משה, אל-העם; ויאמר, אלהם" [שמות ל"ג', כ'-כ"ד].
יוני רוזנק מביא בקטע הזה פירוש ייחודי, חדש, אותו למדתי בשבועות בשנה שעברה, עת היינו ברחובות באירוע של 'שערים לקהילה היהודית'.
בנקודה הזאת כדאי שנסתכל לרגע גם בסנה הבוער, שנשרף אך לא אוכל על-ידי האש. על-פי רוזנק, למצב הזה אמור להגיע עם ישראל, זהו המצב אליו חותר ה'. אחרת לא ברור מדוע משה אומר לה': "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני", והרי נאמר כאן שהם דרושים לעלות? אם נאסר עליהם לגעת, כל שכן נאסר עליהם לעלות.
אך האמת היא אחרת. העם מפחד מאש ה', ודבק באמרת משה הראשונה - הגבל את ההר, אל תגעו בו! וזוהי הטעות. כאן אמור היה עם ישראל לעלות אל ההר, מלא האש, בוער מקדושה, להישרף - אך לא למות. זהו עיקרון שלא ניתן להבינו במיוחד בעולם בו הייתה אז שריפת אדם שנועדה כביכול לעבודת אלילים, והרי זה בדיוק עיקרון יהודי חזק - לבצע מעשה שמוכר כתועבה, או כרעה, למען הקודש. אז, כמו במעשה אדם הראשון, ההיצמדות לאיסור יוצרת חוסר אמון מסוים בה'.
ואני משליך את ההיצמדות הזו לימינו. עם ישראל נצמד לשלושת השבועות כמעט אלפיים שנה, אלו שנכתבו בשיר השירים האוסר עליו לעלות בהר, ובסופו של דבר נשרף הוא במדבר אירופה. הוא לא אוכל, כי הוא נצחי. ואז קמה המדינה ובניסי ניסים ניצחנו את מלחמת ששת הימים - וקיבלנו את הר הבית לידינו, אך אז, כמו בהר סיני - "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר, וקדשתו".
בסופו של דבר מקבל ה' את חוסר רצון העם, אך אולי עדיין נותר בנו הצורך לתקן את המעוות, לעלות בהר מרצון, ולא מכפייה.
