תמיד לפני ההכרזות על הזוכים בפרסי נובל השונים, אני נכנס למתח. אני לא יודע מדוע, אני לא מדען, לא עושה שלום ולא עושה נסים, אבל אני מצפה שהשם שלי יוזכר יום אחד בקשר לאיזה פרס מפרסי הנובל. אני עדיין לא בטוח באיזה תחום בדיוק זה יכול לקרות - אבל יש לי הרגשה שהשם שלי עומד ממש על קצה הלשון של הקריינית ברדיו ושל כל המכריזים על שם הזוכה. איכשהו, תמיד לפני שהם מציינים את שם זוכה פרס נובל בתחום כלשהו, השם ארווין קליין מבליח במוחי ולרגע אחד ארוך, לפני שהם אומרים את השם, המתח שלי מגיע לשיאים אדירים. תארו לעצמכם! אני זוכה בפרס נובל!
אלו ימים שאני מרגיש כמו סהרורי ומבקש מכל ידידיי לא להתקשר אלי, שכן כל צלצול מקפיץ אותי בתקווה שזה משטוקהולם... עד שלמחרת בבוקר אני שומע על עוד מישהו שזכה בפרס נובל וזה לא אני. הרגשת הנפילה שבאה אחרי זה היא אדירה – כגודל השאיפה כך גודל הירידה. אוויר הפסגות, זאת אומרת האווירה הזאת - זה משהו ממש ממכר. אין מה לעשות, זה טבעו של האדם, שכשכולם רצים אחרי מפורסמים הוא מסתכל לצדדים ומרגיש איך החיים הנפלאים לידו חולפים...
גם אשתי בסוף שנות השמונים, למדה באוניברסיטה והשתתפה במחקר כלשהו ומאז חלומה הוא שיש לה איזו נגיעה, לאיזו המצאה זוכת נובל. אני יודע שאתם מגחכים לעצמכם וחושבים שאני חריג, אבל יום חול אחד, שבעיצומם של ימי פרסי נובל, תפסתי את אשתי עונה לי על שאלה סתמית ששאלתי, בשוודית... אם זה לא משהו בגנים, שכן אנחנו לא באמת קרובים, אז יש כנראה משהו באווירה התרבותית הביתית שלנו...
פטריוטיות היא נחלתו של הנבל, אומר פתגם כלשהו, ואילו בעיניי הנובל הוא נחלתו של החולם. רק מי שמסוגל לחלום, לדמיין, לשקוע בהזיות, כלומר אדם כמוני, יזכה בסופו של דבר בפרס הנכסף. בסרטים איש המכירות אומר ללקוח: "תאר לעצמך את זה!" ומצליח להפעיל את הדמיון של הלקוח, דבר שגורם לו להתלהבות הנחוצה על-מנת לשלוף את הארנק. לפי דעתי, מעניקי הפרס פשוט מתקשים להפעיל את דמיונם מספיק כדי להכריז עלי כזוכה! ואני דווקא גמיש ביותר! אני לא מתעקש לקבל פרס בתחום ספציפי כלשהו. הרי זוכי פרס נובל לשלום רבים התגלו לבסוף כמחרחרי מלחמה – דוגמת ערפאת. או הנוסחה המפורסמת של איינשטיין: E=mc2, כבר בגיל צעיר הרגשתי שזה פשוט עניין של מזל, אילו נולדתי מוקדם יותר, קצת לפני איינשטיין, הייתי יכול בעצמי להמציא נוסחה כזאת. פעם קראו לזה מזל, היום כבר קוראים לזה הכל יחסי... אין ספק שיש תחומים אפורים רבים שאפשר בהם להכתיר אותי בפרס הזה. ועוד לא אמרתי דבר בקשר לפרס נובל לספרות. בנושא הזה אני מוכן להיות גמיש ממש, בעצם לא אכפת לי אם לא תקראו אותי, העיקר שתקראו לי לקבל את הפרס...
אז מדוע בעצם מנעו ממני את הפרס עד כה, למרות כל הפעמים הרבות מספור שהייתה לי הרגשה ברורה שאו-טו-טו הולכים לומר את שמי בהודעת הפרס? אין ספק, נושא חשוב ומעניין ביותר, שמי שימצא לו פתרון – ראוי בעצמו לפרס נובל!
עכשיו, אחרי שגיליתי לכם את חלומי, אני מרגיש קצת לא בטוח בעצמי, הספקות שלכם מתחילים לחלחל בהכרה שלי ואני די מצטער על כל העניין. בעצם גם כתיבת הפיליטון הזה, מתוך אמונה שהוא יצחיק אתכם, זאת מין התערטלות, שגורמת לי להרגיש לא בטוח בזה שאני בכלל ראוי לפרסם את הדברים...
אז תודה רבה לך אדוני המלך. סליחה, התכוונתי תודה לכם!
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
