זה היה במחלקת הספרים, בחנות הכולבו, שדני הרדי, הסטודנט, הבחין באביו. בתחילה לא היה בטוח שזיהה אותו נכונה בתוך הקהל הרב, שנדחף לאורך מדפי הספרים, אך היה משהו בצבע צווארון החולצה, משהו בחגורת הכובע הדהוייה, המוכרים לו, של האדם המבוגר, שרמזו לו על כך. דני עמד עם הנערה שאהב, קונה לה ספר.
כל אחר-הצהריים הוא דיבר אליה, בלהיטות אך עם ביישנות מסוימת, כאילו שעוד נשארה בו פליאה על כך שהיא שמחה להיות איתו. מתחת לכובע רחב השוליים שלה, פניה, כה בהירים ויפים עם ההבעה הקרירה של עצמאות, חזרו ונפנו אליו, ולפעמים חייכה לאשר אמר.
זו הייתה הדרך שהם דיברו תמיד, לא מעזים להראות רגשות חזקים. דני קנה ספר וחיפש בארנקו כסף, בתנועה חופשית, כמפגין שהוא רגיל לקנות ספרים לגברות צעירות, כאשר האדם כסוף השיער, בכובע הדהוי, בקצה השני של מדף הספרם, נסב עם חצי פנים כלפיו. דני ידע אז שהוא עומד רק מטרים ספורים מאביו.
הוא דיבר עתה בקול של כמעט לחישה. בתוכו פנימה גבה גל של אי-נוחות, משהו מאוד יקר שהוא רצה להחזיק בו, נראה קרוב להרס.
אביו, בקצה השני של שורת הספרים, עלעל, שקוע בספר, מעילו היה פתוח, שתי כפתורים מהשכמיה שלבש חסרו, שערו הלבן היה ארוך מדי, ובבגדיו הדהויים הוא נראה כמו בעל-מקצוע, סנדלר אולי. זעם כה עז גבה בליבו של דני שהוא רצה לקרוא בזעם: "מדוע הוא תמיד מתלבש כאילו לא היו לו בגדים הגונים מעולם? לא אכפת לו מה חושבים עליו, מעולם לא היה אכפת לו. אמרתי לו אלף פעם שהוא צריך ללבוש בגדים טובים כאשר הוא יוצא העירה. גם אימא אמרה לו זאת. אבל תמיד הוא רק צוחק, ועתה סוזי תראה אותו, היא תפגוש בו לראשונה".
דני נעמד על מקומו, ראשו מושפל, מרגיש שמשהו מכאיב מאוד עומד להתרחש. הוא הביט בסוזי אשר נפנתה לקופה, בעיון. היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה, יחסה אל הפקיד בקופה, הספר שבידה, והכל סביבה. עודו מחזיק את ראשו מושפל, התקרב אליה ולחש לה: "בואי נלך לשתות קפה באיזה מקום, סוזי".
"רק רגע יקירי" היא אמרה.
"בואי נלך עכשיו".
"בעוד רגע, יקירי", היא שבה ואמרה.
"אין טיפת אוויר פה, בואי נלך עתה".
"מדוע אתה כה חסר סבלנות? ייתכן שאמצא פה משהו שחיפשתי כבר הרבה זמן", היא אמרה. בחייכה אליו במאור פנים ובלי להבחין במבוכתו.
דני נע לאטו מאחוריה, מתקרב אל אביו כל הזמן. הוא יכול היה להרגיש עתה את החלל שהפריד ביניהם. הוא הביט למעלה במבט גולש הצדה, אך אביו, אדום פנים ועליז, היה עדיין קורא בספר, רק שעכשיו הייתה הבעה מהורהרת על פניו, כאילו משהו בספר תפס אותו, והוא מתכוון לקרוא בו עוד זמן מה. היה לו הרבה פנאי להשתעשע, מפני שהוא היה עתה בפנסיה, אחרי שנות עבודה ארוכות.
הוא שלח את דני לאוניברסיטה ושאף שבנו יתקדם וירחיב את אופקיו. כל ערב, כאשר חזר מהלימודים, דני היה נכנס לחדר השינה של הוריו ומספר להם על הדברים המעניינים שקרו לו במשך היום. הם הקשיבו לו וחילקו איתו את העולם החדש הזה. הם היו מתיישבים בפיז'מות שלהם, ובזמן שאמו הייתה שואלת אותו כל מיני שאלות, היה אביו יושב, ראשו מוטה הצדה וחיוך או הרהור עמוק, שפוך על פניו. על כל זה חשב עתה דני, יחד עם געגועים נואשים וכאב, כאשר צפה בפחד באביו, אבל הוא חשב בעקשנות: "איני יכול להפגיש אותו עכשיו עם סוזי, זה יהיה נוח יותר לכולנו אם לא יראה אותנו כרגע. אינני מתבייש, אך זה יהיה נוח יותר. זה רק יביך אותו לראות את סוזי".
הוא ידע שלמעשה הוא התבייש, אבל חש שהבושה שלו מוצדקת, מפני שאביה של סוזי היה אדם בעל מנהגים של איש שחי כל חייו בין עשירים ואנשים בעלי ביטחון. פעמים רבות כאשר שהה אצל סוזי, מדבר עם הוריה, השווה אותם דני במוחו עם הפשטות של ביתו ושל הוריו הצוחקים ומתנהגים בטבעיות מחוספסת, והחליט שעליו להשתדל להתנהג בצורה כזאת שהוריה של סוזי יעריכו אותו.
הוא הביט למעלה בזהירות, מפני שהיה קרוב מאוד עתה לאביו, אך באותו רגע אביו הביט לעברו בעיניו הכחולות והשקטות. אף שהסיט את מבטו לעבר הקופה, חש דני שאביו ראה אותו. הוא חש זאת מתוך השקט שבעיניו הכחולות של אביו. מבוכתו של דני גברה והרגיש עצמו אומלל לפתע, עומד על מקומו בלא לעשות דבר.
אביו נסב על עקבותיו והתרחק בלא להביט אחורה. בראותו אותו יורד לאטו ברחוב, חש דני את ההבעה המהורהרת על פניו של אביו, הולכת והופכת לרצינית יותר.
דני עמד ליד סוזי, מתחכך ליד כתפה הרך ומריח בהנאה את הבושם המשובח שלה. שם, כל כך קרוב אלו, היה לה כל אשר שאף אליו, רק שעתה הוא חש זעם עז שעשה אותו עקשן ושקט.
"צדקת דני", היא הייתה אומרת בקולה הרך, "זה באמת בלתי נסבל פה ביום חם. בוא נלך. האם הבחנת מעודך שמחלקות דחוסות, יכולות לעשותך, אחרי זמן מה, ממש שונא אנשים?" אך היא חייכה בדברה, כך שהוא ראה שהיא לא שנאה איש.
"אינך אוהבת אנשים, הלא כן?" הוא אמר בחדות.
"אנשים? אילו אנשים? מה כוונתך?"
"כוונתי", הוא המשיך, "שאינך אוהבת את האנשים המצטופפים כאן, למשל".
"לא במיוחד, מי אוהב? על מה אתה מדבר?"
"כל אחד יכול לראות זאת עליך", הוא אמר מלא כוונה לפגוע בה, "אני אומר שאינך אוהבת אנשים פשוטים, ישרים, כאלו שאת פוגשת בכל העיר". הוא דיבר כמי שרוצה לזעזע אותה, אך הוא רצה בעצם לומר: "אינך אוהבת את משפחתי. מדוע איני יכול לקחתך הביתה לסעוד איתם? את תתנשאי כלפיהם, מפני שאין להם מנהגים מעודנים. ברגע שאבי ראה אותך הוא ידע שלא תרצי לפגוש בו. אני יכול לנחש זאת מהדרך בה נסב על עקבותיו".
אביו היה בדרכו הביתה עכשיו, יודע שבסעודת הצהריים הם יפגשו. אמו ואחותו יפטפטו אך אביו ישתוק. דני יזכור את מבטו בעיניו הכחולות וידע את כאבו של אביו כאשר התרחק ממנו.
סוזי הביטה בפניו של דני כאשר פסעו החוצה, וידעה שהוא חש זעם מסוים. כך שזעמה שלה הלך וגאה, עד שאמרה בחדות: "יש לך זכות למצבי רוח באחר צהריים חם. אך לי יש זכות לומר מה שאיני אוהבת. אתה בעצמך רצית הרי לצאת. מי בכלל אוהב לבלות הרבה זמן במחלקה סגורה, אחר צהריים חם? אני מתחילה לשנוא כל טיפש הסובב אותי. מה זה עושה אותי?"
"זה עושה אותך סנובית".
"כך? אני עכשיו סנובית?!" היא שאלה בזעם.
"בטח שאת סנובית", הוא אמר. הם היו בדלת נפנים לרחוב. כאשר פסעו בשמש בתוך הקהל הפוסע באטיות ברחוב, הוא חיפש מילים לתאר את המחשבות החבויות שהיו לו כלפיה תמיד. "תמיד ידעתי כיצד תרגישי לגבי אנשים שאני אוהב שאינם מתאימים לעולמך הפרטי" אמר.
"אתה מאוד טיפש", היא אמרה. פניה אדומים, היה לה קשה לבטא את זעמה כך שהיא הביטה ישר נוכחה בלכתם.
מעולם לא דיברו כך, ועתה הם היו מוכנים לפגוע איש ברעהו. בפרץ של מילים היא התחילה להתווכח איתו, אחר כך עצרה ואמרה בקור רוח: "שמע דני, אני משערת שאתה עייף מחברתי. אין כל טעם ללכת לשתות קפה ביחד, מוטב שאעזוב מיד".
"בסדר גמור", הוא אמר, "אחר צהריים טובים".
"שלום".
"שלום".
היא החלה ללכת, אך הוא אחז בה ביאוש בזרועה והתחנן: "אנא, אל תלכי סוזי".
כל הזעם נטש אותו, קולו היה רווי בבקשה נואשת: "אנא, סלחי לי. לא הייתה לי זכות לדבר איתך בצורה זאת. איני יודע מה קרה לי. זה מגוחך. אנא סלחי לי, אל תעזבי".
מעולם לא דיבר אליה כך לפני כן, ועומק רגשותיו נגעו לליבה. בהקשיבה לו נראה היה שהם התקרבו יותר זה אל זה, עד שכמעט חשה בבושה. "איני יודעת מה העניין, אני מניחה ששנינו עצבנים בגלל מזג האוויר", היא אמרה, "אך איני כועסת, דני".
הוא הניד בראשו אומלל. הוא רצה לומר לה שהוא בטוח שהיא הייתה מתנהגת באופן מקסים עם אביו. הוא החזיק בה בזרועה בחזקה, כמחזיק משהו יקר מאוד, אבל הוא המשיך לחשוב על אביו המתרחק בשקט בלי להפנות מבטו לאחור.
