מפקדי האוכלוסייה העות'מאניים

מבוא

הערבים הגיעו לארץ במאה ה-7 ככוח כובש ושלטו בארץ כ-400 שנים. אבל, על-פי מקורות מוסלמיים רוב תושבי הארץ לאורך כל תקופת הכיבוש הערבי היו נוצרים- לא ערבים אלא צאצאי התושבים מתקופות קודמות. ב-1099 כבשו את הארץ הצלבנים, ב-1260 הממלוכים (הממלוכים היו מוסלמים ממוצא תורכמני) וב-1516 העות'מאנים (מוסלמים ממוצא תורכמני). בכל התקופה הזאת היה בארץ מיעוט ערבי ורוב נוצרי. עד שלהי המאה ה-14 חוסל הרוב הנוצרי ע"י הממלוכים שהיו קנאים לדת האיסלאם. חלקם נרצחו וחלקם ברחו בזמן הכיבוש, חלקם ניספו במגיפה השחורה במאה ה-14 ומיעוטם התאסלם. אבל הערבים -המוסלמים היו מעטים והארץ הייתה דלת אוכלוסין ושוממה כתוצאה מהזנחה של השלטון הממלוכי.

בהעדר מסמכים מהתקופה הממלוכית על הרכבה של אוכלוסיית הארץ, המפקד הראשון שערכו העות'מאנים בראשית המאה ה- 16 (1525/6), 8 שנים בלבד לאחר הניצחון על הממלוכים וההשתלטות על הפרובינקיה אל-שאם, נותן לנו תמונת מצב האוכלוסייה בשלהי השלטון הממלוכי.

הפרובינקיה אל-שאם כללה את א"י המערבית, עבה"י המזרחי ודרום סוריה, אבל, הדיון יתמקד רק במצב בארץ ישראל המערבית. לדעת החוקרים של התקופה העות'מאנית, המפקד הראשון נותן תמונה, חלקית בלבד,על גודל והרכב האוכלוסייה ערב הכיבוש העות'מאני, ויש המעדיפים להסתמך על המפקד של 1533/9.

פרופ' ברנרד לואיס הביא את הנתונים של המיפקד הראשון:

אזור (סנג'ק) הגליל ובירתו צפת: 5,463 בתי אב, 360 רווקים ו-86 חולים, נכים או פטורים ממסים.

אזור (סנג'ק) עזה ובירתו עזה: 5,183 בתי אב, 364 רווקים ו-39 חולים, נכים ופטורים ממס.

אזור (סנג'ק) ירושלים ויהודה: 2,673 בתי אב, 120 רווקים ו-8 חולים וכו'.

אזור(סנג'ק) השומרון ובירתו שכם אינם נכללים במיפקד.

אין מידע על השבטים הבדואים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ בנתונים של לואיס מאחר שזו הייתה אוכלוסייה נוודית.
לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת על-פי שש נפשות. על-פי חישוב זה היה מספר התושבים החלקי על-פי המיפקד הראשון, כדלקמן:

אזור הגליל: 33,224 תושבים
אזור עזה: 31,501 תושבים
אזור ירושלים: 16,166 תושבים
סה"כ: 80,891

סנג'ק שכם נעדר מן המפקד הראשון. הסנג'ק כלל את אזור השומרון ובירתו שכם, היכן שהיה הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה ערבית. נתוני השומרון (סנג'ק שכם) מהמיפקד של 1533/9:

1,375 בתי אב, 169 רווקים ו-4 חולים וכו', סה"כ 8,423 תושבים
סה"כ: 89,314 תושבים, לא כולל את שבטי הבדואים הנוודים.
האוכלוסייה הכפרית, ללא ערי הבירה של הסנג'קים הייתה, על-פי המפקד ב-1525/6 67,924 מתוך 89,314, על-פי החלוקה הבאה:

נפת ירושלים - 11,496
נפת עזה - 26,926
נפת שכם - 1,778
נפת צפת - 27,724

בסה"כ נספרו כ-1,000 כפרים. כפר מנה בין 2-3 בתים עד 300. הכפרים נחלקו במפקד למיושבים, נטושים ונטושים והרוסים. פרופ' יהושע פראוור העריך שזה בערך היה מספר הכפרים בתקופה הצלבנית, אבל, בתקופה הממלוכית נינטשו כפרים רבים ומספר התושבים ירד בערך, ב-50%.

האזורים המיושבים היו ירושלים, שכם, עזה והגליל. שפלת החוף מעזה צפונה ועמקי הרוחב היו מיעוטי אוכלוסין וריקים בהשוואה לאזורים ההרריים. פרופ' יהושע פרנקל שיער שקיים קשר בין המעבר מגידול תבואה לגידול כותנה לבין הצטמצמות אוכלוסיית הארץ . הירידה בביקוש לדגנים הייתה תוצאה של הצטמקות האוכלוסייה.

אוכלוסיית הערים

פרופ' אמנון כהן ופרופ' ברנרד לואיס חקרו את אוכלוסיית הערים על-פי מפקדי האוכלוסייה העות'מאנים. על-פי המיפקד מ-1525/6 והנתונים של העיר שכם מהמפקד של 1533/9 מנתה האוכלוסייה העירונית 21,390 .ערי החוף מלבד עזה היו חרבות. בעזה,לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים, היו 4,575. ברמלה נימנו 1,604 והיא נכללה בסנג'ק עזה. בירושלים היו 934 בתי אב, 2 רווקים ואימאם אחד. על-פי הערכה שמשפחה הייתה בעלת 5 נפשות בממוצע חיו בירושלים 4,670 תושבים. בשכם (1533/9 ) היו 6,645 תושבים. בצפת היו 5,500 תושבים. האוכלוסייה העירונית ב-4 ערי הנפות הייתה 21,390 מתוך 89,314.

התעצמות הבדואים בתקופה הממלוכית

כהן ולואיס הביאו נתונים על האוכלוסייה הבדואית. בסנג'ק עזה היו ב-1525/6 30,000 בדווים ומספרם במשך המאה ה- 16 גדל משמעותית תחת השלטון העות'מאני. מספר הבדואים בסנג'ק עזה על-פי המיפקד של 1533/9 היה 62,500. פרופ' משה שרון תאר את התעצמות הבדואים בתקופה הממלוכית: באזור רמלה התיישבו בני שבט הסולאלמה, לאזור עזה הגיע מעבה"י השבט בנו עטא. הם התמקמו בכל שפלת החוף, באזור העמקים התמקמו חלק מהשבט בנו עטא, באזור ירושלים נדדו בני השבט בנו ג'רם, השבט בנו עטא התמקם בחלקו גם במדבר שבתחומי הארץ. התעצמות הבדואים התאפשרה כתוצאה מחולשת הצבא הממלוכי שסבל אבידות קשות בנפש בשל המגיפה(8 /1347). הצבא התקשה להגן על המבצרים, היישובים והדרכים. חשוב לציין שהאוכלוסייה הבדואית לא עברה להתיישבות קבע. הם נדדו עם עדריהם והשתקעו זמנית באזורים בהם היה מרעה לצאנם.

לקראת סוף המאה ה- 15, כלומר ערב הכיבוש העות'מאני, הבדואים השתלטו כמעט לחלוטין על דרכי המסחר בארץ ושיתקו, למעשה, את המסחר והעלייה לרגל. שרון מביא את עדותו של רבי משולם מוולטירא שהגיע לארץ ב-1481, ותיאר את הפחד העצום מפני הבדואים בדרכים: הוא סיפר על שיירות סוחרים שהותקפו בין יפו לרמלה ונוסעיהן נשדדו. הבדואים תקפו את העיר רמלה והעלו אותה באש. גם התייר הנוצרי פליכס פאברי שהגיע לארץ ב-483 כתב ש"הבדואים, באותה תקופה היו מפוזרים על פני חלקים גדולים של ארץ הקודש". לא ניתן היה, לדבריו, לנוע בדרכים ללא הגנה צבאית.

שרון קבע שלא רק סוחרים ועולי רגל נוצרים הותקפו על-ידי הבדואים, אלא אף עולי רגל מוסלמים שהיו בדרכם למכה. ב-1494 שדדו בני השבט בנו לאם ליד העיר כרך בעבה"י שיירת עולי רגל מוסלמים. המקורות הרשמיים העות'מאניים מראשית הכיבוש העות'מאני לאחר 1516, דיווחו אף הם על התפקיד המרכזי שמילאו הבדואים בחיי הארץ.

הבדואים במדבר יהודה - מדבר יהודה משתרע מנחל צאלים בדרום עד כביש ירושלים- יריחו בצפון, ומגב ההר במערב עד בקעת הירדן במזרח. באזור זה נדדו שבטים בדווים מאז התמוטטות השלטון הביזאנטי והכיבוש הערבי של הארץ ב-640 לס'.

ההבדלים בין מספר התושבים במפקד של 1525/6 ו-1533/9 אינם משמעותיים: אוכלוסייה הארץ בשלהי התקופה הממלוכית מנתה על-פי המפקד הראשון ב-1525/6:

89,314 - תושבים, ו-21,390 מתוכם היו עירונים
30,000 - בדואים
בסה"כ: 119,314.

אבל, מאחר שהחוקרים מסכימים שהמפקד של 1525/6 לא הביא תמונה שלימה של מצב האוכלוסייה, הועדפו נתוני המפקד של 1533/9:

אזור הגליל: 33,224 תושבים (על-פי מחקר של רוד הארולד היו בסנג'ק 24,299).
אזור עזה: 31,501 תושבים + 30,000 בדווים. סה"כ:65,500
אזור ירושלים: 16,166 תושבים
אזור שכם והשומרון: 8,423 תושבים
סה"כ: 123,313.

לסיכום, אוכלוסיית הארץ הצטמקה בתקופה הממלוכית מכ-500,000 לכ-120,000.

השלבים בהתמעטות האוכלוסייה

שלב א' - מעשי טבח ובריחת תושבים

במעבר בין הכיבוש הצלבני לממלוכי נהרגו, נטבחו, או ברחו כ-120,000 פרנקים. מעשי ההרג והטבח בתושבי ערי החוף הנוצרים- המזרחיים חיסלו, לדעת בנבנישטי כ-50,000 מתוך 60,000 תושבי ערי החוף, שנהרסו כליל. בעזה הוצאו להורג כל הנוצרים. היו גם מעשי טבח נוספים.כך שעם הכיבוש הממלוכי נותרו בארץ כ - 300,000 תושבים.

שלב ב' - המגיפה השחורה

המגיפה השחורה ב-1347/8 ומגיפות נוספות בראשית המאה ה- 15 הפילו חללים רבים וצמצמו באופן דרסטי את מספר התושבים. חסרים נתונים מדויקים על ממדי המגיפה השחורה בממלכה הממלוכית. חוקרים שחקרו את הנושא הגיעו למספר הערכות. חסרים, כאמור, נתונים על מספר חללי המגיפה בארץ ישראל המערבית, אבל, על-פי הנתונים במצרים ובסוריה ניתן להקיש על המצב בארץ: אוכלוסיית מצרים הצטמקה בכמיליון תושבים. אוכלוסיית סוריה רבתי הצטמקה בכ-400,000. החוקר המוסלמי אל-מקריזי (Al - Maqrizi ), העריך ש-1/3 מאוכלוסיית מצרים וסוריה (כולל ארץ ישראל המערבית) נכחדה במגיפה השחורה.

על-פי הערכה זו ניספו בארץ במגיפה לפחות 100,000 תושבים. כלומר, בשלהי המאה ה- 14 כבר ירד מספר התושבים לכ-200,000 .מיכאל דולס אינו מביא נתונים לגבי פלשתינה, אבל הוא מתאר את המצב במונחים כללים. בכפרים היה שיעור התמותה גבוה. מג'נין, למשל, נותרה בחיים אישה אחת. הדפוס של ירידת האוכלוסייה הכפרית נמשך לאורך המחצית השנייה של המאה ה- 14 וראשית המאה ה- 15, ותמותת האוכלוסייה הכפרית ובעלי החיים פגעה קשה בחקלאות והביאה לצימצום היבולים, מצד אחד, ולעליית מחירי המזון, מצד שני. תושבי הערים היו פגיעים אף יותר מהאוכלוסייה הכפרית בשל צפיפות האוכלוסין שהייתה גבוהה יותר מאשר באזורים הכפריים. מצד אחד, מדווח דולס על בריחת תושבים מהערים לאזורים הכפריים, ומצד שני, על בריחת כפריים לערים מכיוון ששם היו רופאים ורזרבות מזון.

מיכאל דולס הביא נתונים חלקיים על המצב בארץ: בעזה המגיפה הביאה לנטישת תושבים ושודדים ניצלו את המצב ופשטו על הבתים הנטושים ושדדו את תכולתם. מושל נפת עזה דיווח על 22,000 חללים בעזה במגיפה שנמשכה מ-2 באפריל עד 4 במאי 1348. בצפת היה מספר החללים על-פי דיווחו של המושל, 10,000 . מושל ירושלים הממלוכי ברח מהעיר עם משפחתו אבל, הם כולם נספו במגיפה. אומנם חסרים נתונים מדויקים על מספר החללים שהפילו המגיפות, החל מהמגיפה השחורה ואילך במאה ה-14 וראשית או אף אמצע המאה ה- 15, אבל, ניתן לומר בוודאות שהייתה ירידה דרסטית במספר התושבים.

דולס הגיע למסקנה ממספר מחקרים שעסקו באספקט הרפואי של המחלה, שהמגיפה השחורה, והמגיפות הנוספות שפקדו את האזור במחזוריות של מספר שנים, פגעו קשה במערכת החיסונית של האוכלוסייה. שיעורי התמותה הגבוהים ביותר היו אצל מבוגרים בין הגילים 30 ל-40, שהם גילי הפוריות החשובים ביותר, והדבר פגע בילודה. כמו-כן, הייתה תמותה גבוהה של תינוקות בין הגילים שנה ל-6 שנים, מה שתרם אף הוא לירידה בריבוי הטבעי. המגיפה גרמה להצטמקות דרסטית של האוכלוסייה ובעקבותיה לנסיגה כלכלית וחברתית. המחסור במזון עקב הצטמצמות שטחי החקלאות גרם לרעב ולתזונה לקוייה ותופעות אלו החמירו עוד יותר את הדה- פופולציה של המזרח התיכון.

שלב ג' - ירידה מהארץ בשל המצב

המאה ה-15 וראשית ה-16: ההידרדרות במצב הביטחוני בשל הפשיטות למטרות שוד וביזה של השבטים הבדואים, המאבקים הפנימיים, אי-היציבות הפוליטית, תאוות הבצע של השליטים שעשקו את האוכלוסייה וההידרדרות של מצב הכלכלי בשלהי השלטון הממלוכי הביאו לירידה מהארץ. כל אלה והמדיניות הכלכלית פגעו באופן חמור בכל ענפי הכלכלה. המונופול שלקחו הממלוכים על תחומי סחר שונים החמירו את המצב. השלטון הממלוכי קבע את המחירים בכל התחומים על-פי האינטרס של השליטים בהפקת רווחים, והדבר פגע בכל תחומי הכלכלה. החקלאות - בעלי האחוזות הממלוכים לא השקיעו בפיתוח אוחזותיהם והפוריות של האדמה הייתה בירידה. עול המיסים הישירים והעקיפים הוטל על הצמיתים באחוזות, שסבלו גם מתאוות הבצע של בעלי האחוזות והמינהל האזורי הממלוכי ומהפשיטות של הבדואים.

המגיפה ונטישת האדמות ע"י החקלאים גרמו לצמצום רב בשטח המעובד, למחסור במוצרי מזון ולעליית מחיריהם. הסחר הפנימי - אובדן הביטחון בדרכים בשל פשיטות הבדואים על שיירות הסוחרים פגע קשות בהעברת הסחורות בתוך הארץ וגרם למחסור בסחורות ולעליית מחירים. הסחר הבינלאומי - על כל אלה יש להוסיף את אובדן ההכנסות מהסחר הבינלאומי. גילוי הדרך להודו, דרך כף התקווה הטובה, ע"י וסקו דה-גמה ב-1497 - 1499, פגע במעבר הסחר מהמזרח הרחוק דרך מצרים. יחסי המסחר עם אירופה הצטמצמו, והיקף הסחר הבינלאומי ירד. עזה סבלה באופן קבוע מפשיטות של בדווים מסיני ומעבה"י המזרחי. משבר פיננסי - פיחות ערך המטבע והשלכותיו על הכלכלה ומצב האוכלוסייה.

לסיכום

על-פי ההערכות של החוקרים ושל אל-מקריזי ניתן לקבוע את שלבי התמעטות האוכלוסייה:

שלב א' - ירידה מ-500,000 ל-300,000
שלב ב' - ירידה מ-300,000 ל-200,000
שלב ג' - ירידה מ-200,000 לכ-120,000. כ-80,000 מתוכם היו ערבים- מוסלמים תושבי הארץ.