אִמִּי אִמִּי
מִכְּפָר הַשִּׂיחִים הַיְּרֻקִּים בְּיָרֹק אַחֵר
מִקַּן הַצִּפֳּרִים הַמַּחֲלִיבוֹת חָלָב מָתוֹק מִכָּל מָתוֹק
מֵעֶרֶשׂ זְמִירֵי אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה.

כך פותח המשורר ארז ביטון את שירו "דברי רקע ראשוניים", שבו הוא מקורות שירתו. דמות האם היא דמות מפתח בשירתו. בהמשך השיר הוא מציג את דמות האב:

אָבִי אָבִי
אֲשֶׁר עָסַק בְּעוֹלָמוֹת
אֲשֶׁר קִדֵּשׁ שַׁבָּתוֹת בְּעָרַאק נָקִי
אֲשֶׁר הָיָה בָּקִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ
בְּהִלְכוֹת בֵּית כְּנֶסֶת.

אלה דמויות המפתח בשירתו של ארז ביטון, שכבר בספרו הראשון "מנחה מרוקאית" היה פורץ דרך בשירה וחלוץ המשוררים מן המזרח, שביטאו את שבר העלייה ההמונית.

היום עם זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות עברית, זה הזמן לאמוד מחדש את עוצמת המפנה שיצרו שיריו ברפובליקה הספרותית שלנו. ביטון היה המשורר הראשון שנתן ביטוי נוקב למשבר התרבותי שחוו יהודי המזרח עקב המעבר לארץ בשנות העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה. בעקבותיו קמו יוצרים נוספים שהתייחסו למשבר הקשה ולזֶהוּת החצויה שנגרמה בעטיו.

החוויה המעצבת בשירים רבים היא התנפצות דמות האב, שהייתה חוויה כואבת וטראומטית. ארז ביטון נתן ביטוי לדור שהיה אילם ולא ידע לנסח במילים את עוצמת כאבו. רוב המשוררים מבני העליות הללו היו בני הדור השלישי לעולים - דהיינו: הנכדים הם שביטאו את כאב הנפילה של האבות והסבים. אין פלא שהופעת שיריו של ארז ביטון בסוף שנות השבעים (של המאה העשרים)- הייתה בבחינת מהפכה ספרותית. היו שהגדירו זאת כ"מהפכת הנענע" ( על שם ספרו השני: "ספר הנענע"). ביטון נתן לגיטימציה לשורשים הכפולים של יהודי ארצות האיסלאם ולשבר התרבותי שחוו לאחר העלייה לארץ.

המשבר התרבותי

עם הקמת המדינה נוצר מתח - ואפילו קונפליקט - בין האידיאולוגיה הציונית ובין המציאות. האידיאולוגיה הציונית אכן חייבה את העלייה כמימוש חלום של דורות, אך היחס לעולים היה שונה. המפגש של עדוֹת שונות ושל תרבויות שונות גרם למשבר בין הוותיקים לחדשים, להלם הדדי.

שירתו של ארז ביטון ביטאה את כאב העולים מן המזרח שחשו נכזבים מול שברו של החלום. הארץ הייתה שונה ממה שציפו, והתרבות המודרנית איימה על עולמם המסורתי. ליוצאי אירופה, ובעיקר לבאים ממערב אירופה, היה השינוי התרבותי פחות חריף, שכן המעבר ממסורתיות למודרניות חל כבר ב"תקופת ההשכלה" בארצות מוצאם. אולם יהודי המזרח הגיעו רובם מעולם מסורתי, והמעבר לארץ פגע במעמדו של אבי-המשפחה. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית-הספר היה טראומטי. דור הבנים היה לדור של קְלועים בתָווךְ: הם חשו מבוכה וניכור לנוכח תרבות הבית, שאינה "נחשבת", והם חשו ניכור גם כלפי בית הספר שהתעלם מזֶהותם. השיר " דברי רֶקע ראשוניים" תיאר את הקרע הנפשי. הוא מסיים בשורות:

אֲנִי אֲנִי
שֶׁהִרְחַקְתִּי עַצְמִי
הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי
שֶׁכְּשֶׁהַכֹּל הָיוּ יְשֵׁנִים
הָיִיתִי מְשַׁנֵּן
הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי
מִסּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל בָּךְ
בִּיהוּדִית
מָרוֹקָאִית.

מאבק בציפורניים על הזהות

בספר "תימביסרת ציפור מרוקאית" (2010), בשיר "ספיגה" הוא כותב:

"אִמִּי חָפְרָה בְּצִפָּרְנֶיהָ
בָּאֲדָמָה
אֶל בּוֹרוֹת הַסְּפִיגָה
כִּי מִקְלָט לֹא הָיָה לָהּ בַּבַּיִת
וְכָל חַיֶּיהָ
מִמִּלְחָמָה לְמִלְחָמָה
וְכָל חַיֶּיהָ
מִסְּפִיגָה לִסְפִיגָה" (עמוד 40).

כמה אירוני להשוות שיר זה לדימוי חפירות חיינו של אלתרמן. וכך כתב נתן אלתרמן: "כי לֹא ניסוג מפֹּה ודֶרך אין אחֶרת/ אֵין עַם אשר ייסוג מֵחפירות חַייו" (מתוך: "זמר הפלוגות"). אמו של הדובר בשיר נמצאת כל חייה בחפירות החיים, היא במלחמה מתמדת של החיים, ואינה מִתעלה מעל בּורות הסְפיגה.

האֵם בדור המעבר היא אֵם הֵרואית הנמצאת במאבק מתמיד: זו מלחמה שבה נאבקים בציפורניים על הקיום ועל היכולת לספוג את השינויים ואת הפגעים הקרֵבים לחייה. בורות הספיגה הופכים למטאפורה דו משמעית: מצד אחד הנפילה מגובה החלומות אל בור המציאות המַכזיבה, ומצד שני היכולת להפוך את המצב הקשֶה לעמדת זינוק, עמדת התגוננות. לא לוותר. אבל בין השיטין יש ביקורת, אלה חיים בין ספיגה לספיגה.

היום כשארז ביטון (ששימש גם יו"ר אגודת הסופרים העברים, 1995-1993) הוא חתן פרס ישראל לשירה לשנת תשע"ה, הגיעה העת לאמוד את גובה החלומות ואת הנפילה מהם. זו העת לקרוא בין השיטין את החיים בין ספיגה לספיגה, לשמוע בשירים גם את צעקת החיים. וכך הוא כותב:

"אִשָּׁה זְקֵנָה וְיֶלֶד
וְחֶדֶר סָגוּר וּפַחַד
וּתְשׁוּקָה גְּדוֹלָה
לִצְעֹק חַיִּים."

(תימביסרת, עמוד 35).

זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות מחייבת לראות לא רק את השֵבר, אלא גם את ההישֵׂג. התרבות הישראלית רווּיה ביטויים של קיטוב ושל עוינות. זכייתו של ביטון היא הכּרה בהישׂג הספרותי אך גם מֶחווה הקוראת לרוח של פיוס. יש לגנות גילויים של גזענות כלפי העליות מן המזרח, ובו-זמנית להוקיע ביטויים של שנאה כלפי העליות מאירופה (להוקיע גרפיטי כמו "אשכּנאצים").

אנו בדוֹר של קיבוץ גלויות, של יהודים שנֶעקרו מֵארץ ותרבות, וארז היה הדַבָּר המרכזי של משבר זה: המשבר מתואר בשלוש שורות בשיר "משל ליסודות הבית" (מתוך "ציפור בין יבָּשות", עמ' 18):

"וַאֲנַחְנוּ מָה אֲנַחְנוּ, חֳמָרִים שֶׁל נְדִידוֹת,
נְדִידָה וּנְדִידָה,
מָשָׁל לִיסוֹדוֹת הַבַּיִת".

ארז ביטון שחווה מאז ילדותו בשירתו את הזהות השבורה, את יסודות הבית הנמצאים בשֵבר של תזוזה והֶרס, הגיע אל המנוחה והנַחלה: המִמסד הספרותי הוקיר את שירתו ושָׂם את יצירתו בְּכותל המזרח (תרתי משמע) של הספרות העברית.