לא תוכלו לשער מה מסתתר במרתפים של העיר תל אביב. כן, יש עיר תחתית אך היא אינה מובילה רכבות תחתיות. אנשים שקופים באמת חיים בעיר תל אביב. סודנים ואריתריאים. לא אכנס לבעיית הפליטים ולחוסר היענות השלטונות לבקשותיהם להיקלט כאן אלא אספר על החוויה הראשונית של המפגש עם ילדים בני חודש עד ארבע שנים באחד מן המתקנים שמספקים בייביסיטר לילדי הזרים. אלה מחסנים שנמצאים מתחת לאדמה, מקלטים שלא תוכלו לשהות בהם זמן ממושך.
היום העזתי לבקר באחד המקלטים לילדי הזרים. היה זה מקלט שמסתייע בניהול על-ידי עמותת צימאון, שנשיאה
שלמה ארצי. לעמותה שני גנים בדרום תל אביב. הגעתי בעקבות הקול הקורא של העמותה בפייסבוק. לא ידעתי במה מדובר והגעתי מתוך רצון לחבק לתת לעשות משהו, כשאיני יודעת לאן אני הולכת. נסעתי בפקק איטי מנתניה עד תל אביב.
שעה אחת
מחוץ למבנה פגשתי קבוצה צעירים שכנראה גרים לא רחוק מן המעונות שהגיעו כמוני כדי לבקר ולהתרשם וגם כדי להתנדב בהמשך לשעה וחצי שבועית. כשעמדנו מחוץ למבנה לא האמנו שיש ילדים במבנה, ואלה שהיו אתי לא האמינו שהילדים מבלים את רוב שעות היום במקלט ללא זכות לראות את אור השמש. אם הילד או התינוק מגיע בשש בבוקר ועוזב בשמונה בערב אין סיכוי שידע מהי שמש.
יצאה אלינו כרמית מן המקלט כדי להסביר על המקום ששייך לזוג אריתריאים שנטל את היוזמה לארגן את המעון.
אני זוכרת את הילדים הקטנים שנצמדו אל גופי מקדימה ומאחורה, ילד אחד הצביע כל הזמן על הדלת כי רצה שכרמית תיקח אותו החוצה אם תלך. חלק מקבוצת האורחים הצעירים התיישבו על הרצפה ניסו לשחק או לספר סיפור לילדים. ילד אחד התחיל לשחק אתי במשחק כאפות, התיישב לידי על אחד מן השולחנות והתחלתי לספר לו מספרי הילדים שהבאתי אתי, אותם השארתי במדף הספרים.
ישבתי כשעה מסביבי ילדים, ילדה אחת ליטפה את שיערי כשעמדה על השולחן מאחורי גבי. ילד אחד התחבר אתי ואפשרתי לו לשחק במשחק השפנים של הבן שלי שנמצא על הטלפון. כשיצאתי החוצה לאור השמש כן, סך הכול לאחר שעה אחת, הרגשתי מועקה עצומה, מחנק. חשבתי על הוריהם של הילדים. היכן הם מתגוררים אם כך מבלים ילדיהם.
זה פה אצלנו בחצר הפנימית. אני מקווה להמשיך להתנדב אף שהמועקה גדולה. החיבוק הזה שהם נתנו לי מלווה אותי.
