לאן הולך גרגיר החול

ככל שאני יודע, יש בכך משום ראשוניות, ואם לא ואני טועה אזי זו בוודאי מקוריות והעזה מסוימת. אבל בכל מקרה יש כאן ניסיון חדירה לתודעת הילדים ולפתיחתם אל הכתוב בספר, שכמוהו כפתיחתם אל עובדת הקיום והיקום.

"ברצוני לשתף אתכם בחוַויותַי כי אין אחד חוץ ממני היכול לספר את ספורי. לכן אני גרגיר של חול קטן, לספר לכם הכל מעוניין על ימים קשים מול גלים גדולים, שוצפים בכעסם על כל הנקרֶה בדרכם. אף אם הועפתי, לעתים נזרקתי בעצמים שונים נתקלתי, ובחריצי לוחות עץ נתקעתי - למדתי את התנהלותם של הגלים על סוגיהם ומראיהם, הגם שהיו אימתניים ומפחידים דיַם." (עמ' 2) - כך מתחיל הסיפור, בפנייה ישירה אל הילדים, כדי להביא אליהם את קורות מלחמתו של גרגיר חול קטן וחלש מול איתנים חזקים וגדולים הרבה ממנו, ומשמח לראות באלו גוונים בהירים אורים ואופטימיים בחרו אותם ילדים להגיב על הסיפור. מי שירצה לבחון את כל הציורים יצטרך לקחת לידיו את הספר, אך שלושה מתוכם אני מביא לתוך הרשימה, ואומר שגם ציור עטיפת הספר הוא מעשה ידיו של אחד הילדים.

"להיות גרגיר של חול זה לדעת גם לסבול, לחיות בצפיפות, בערֵמות, בגבעות נטושות. לעתים מתכדרים ומתגלגלים עם רבים אחרים, ורק כשאנו על החוף מתְיַבשים, קצת משתזפים, או נפרדים זה מזה ונמצאים זה ליד זה. אומרים שיָחד, מלכדים, בדרך כלל מצליחים. אך אני שואף למרחקים יותר מאחרים, ומחפש לי הרפתקאות ומצבים לא רגילים." (עמ' 4)

חלל ורוד

כך אותו גרגיר מספר, והילדים מציירים. אני משער את התרגשותם הגדולה של הילדים בראותם את יצירותיהם מתפרסמות לראשונה בתוך ספר, כאשר שמותיהם מופיעים בשולי כל ציור. אני מנסה לדמות זאת לפעם הראשונה בה ראיתי ספר שלי בדפוס, בשנות העשרים של חיי ואני כבר לא ילד כמותם: את האופוריה שבה נעטפתי, את החלל הוורוד בו ריחפתי, את אוויר ההרים שנשמתי.

אבל מעבר להתרגשות הזאת שהם חווים כבר בגילם הרך - בנתיב שבו מובילה אותם ורדה גנזך למדים הילדים על קשיי החיים, כמו שגלי הים המשתנים בעוצמתם, ובזעפם הם הופכים משל לחיים עצמם ולצפוי מהם - אם מן החיים עצמם ואם מאלה שייתקלו בהם בדרכם מתוך המין האנושי הססגוני שמסביבם, שבחלקם רוגעים, אך בחלקם גם סוערים או לפחות בתוכם חבויה סערה שיכולה להפתיע לרעה.

"הנה, רק אתמול הֻקְפַּצְתִּי ואל החול נזרקתי. נחַתִּי בחבטה רק כמה מטרים מקו המים, משאון הגלים. ושם... באותה נקודה... גיליתי תופעה מדהימה ש... הקולות מתעמעמים - - - - יש לו לשקט החודר קול משמים המרגיע את החושים, אך לא לזמן רב, כי הנה רגל אדם עלַי הֻנְחָה בחזקה ואת כל כלי כסתה ומעכה" (עמ' 4).

אמבט קצף

מציור העטיפה של הספר אנו מבינים שהם כבר גילו את כדוריותו של היקום שלנו ושלהם וניסו לציירו כמיטב הבנתם ויכולתם. ורדה גינזך לוקחת אותם סביב חלקו של העולם ומעלה שמות של מקומות מסע של אותו גרגיר החול שנסחף עם הזרמים, או נסחב אל ירכתי אֳנִיָּה כדי לחוות הרפתקאות ומגלה את גיברלטר, את פורטוגל, ומבלי "להיסחף לאוקיַנוס האטלנטי הענק, להישאר באגן הים התיכון בביטחון, באגם הכנרת או הירקון. כמו באמבט קצף אחד גדול... צפון אפריקה, מרוקו, אלג'יר, תוניסיה, לוב... ובמצרים לעשות סיבוב...להעזר בגאות ובשפל שיסחפוני שוב לחופֵי ישראל" (עמ' 28).

לא אתעכב על תוכן המלל של הספר ולא על הפדגוגיה שבו, שבאה לטעת אופטימיות ולתת חיזוקים לנפש הילדים לצד חיזוקים לעתיד - האופטימיות המשמחת מתבטאת לדעתי בגווני הציורים התָּמים - אבל הנה גם שיעורי גאוגרפיה על ארצות אגן הים התיכון מוגנבים לתלמידים בעקבות הרפתקאותיו של הגרגיר. עם זאת אשוב ואדגיש את עניין הציורים הרבים המלווים את הספר, מעשי ידיהם של ילדים בכיתות הנמוכות יותר והנמוכות יחסית של בית הספר היסודי נוף-ים באשדוד, היות שאלה מייחדים אותו.

האם נפתחו עיניהם, לבם והגיגיהם של הילדים אל עולם רחוק יותר מביתם? אני נוטה לאמין שכן. האם מתעוררות בהם תהיות לגבי העתיד בעקבות זאת? אני נוטה שוב להאמין שכן. הנה אנו רואים את התהייה הגדולה בציור על העטיפה האחורית של הספר - איך עומד הילד וצופה למרחקים, אל מעבר לאופק, אל מה שמצוי בדמיונו והוא נראה לבדו מול הלא ידוע - ציור שעורר בי תחושות וריגש אותי. התמונה הזכירה לי את עמידתו הראשונה של "הנסיך הקטן" על הכוכב שלו, אולי כפי שילדים אלה מגלים את הכוכב שלהם. זה ייחודו של הספר הזה, זאת היוזמה, התעוזה וההפלגה המתוכננת והמחושבת של המחברת ועל כך תבוא הברכה.