"למה אני צריך להמשיך ולצייר? אני כבר בן יותר מ–70", רוטן היאו מיאזאקי בסרט "ממלכת החלומות והטירוף", המתעד את עבודתו על סרטו האחרון "הרוח העולה". במאי האנימציה היפני הוותיק והגאוני, "ממלכת החלומות והטירוף", הסרט התיעודי החדש.

בפסטיבל דוקאביב (בחודש יוני הוא ישודר בערוץ 8), מצליח סוף-סוף לנפץ את חומת המסתורין הזאת ומצייר פורטרט מורכב ומלא סתירות של היוצר היפני. מעבר לכך, הוא גם מספק הצצה מרתקת לתהליך העבודה הלא-שגרתי בסרטיו. באחד הרגעים המפתיעים בסרט, מתברר כי מיאזאקי אינו טורח כלל לכתוב תסריט. במקום זאת, הוא מצייר סטוריבורד, המפרט באמצעות שילוב של איורים וטקסט את הסצינות השונות. ומכיוון שהעבודה הזאת ממושכת ויכולה להתארך שנים, העובדים של אולפני ג'יבלי — סטודיו האנימציה שבו הוא מפיק זה 30 שנה את כל סרטיו — אינם מחכים שהמאסטר ישלים את מלאכתו. במקום זאת, הם מתחילים לעבוד על הסרט כשנה לפני המועד שבו אמור להסתיים תהליך הכתיבה, כאשר לאיש, כולל לבמאי עצמו, עדיין אין מושג כיצד יסתיים הסיפור. "אני באמת לא יודע עם איזה סרט נמצא את עצמנו בסוף", מודה מיאזאקי.

באחת הסצינות היפות ב"ממלכת החלומות והטירוף" נראה מיאזאקי, שתמיד מסתובב בסטודיו עם סינר צחור, כשהוא יושב ליד שולחן העבודה שלו ושוקד על היסטוריבורד. זו סצינה סתמית לכאורה, שכביכול מעט מאוד מתרחש בה, אבל היא מקפלת בתוכה את הקסם של בריאת הסרט בדמיונו של הבמאי, וגם את האופן שבו החזון הזה מתחיל להתממש.

המצלמה עוקבת אחר מיאזאקי כשהוא מצמצם את עיניו, מתרכז, מרים את אצבעותיו מול עיניו, כאילו מצייר בעיני רוחו את הפריים ואת המתרחש בתוכו, וממהר לשרבט משהו על הדף. הוא אוחז בשעון סטופר כסוף, מפעיל אותו וכעבור שניות ספורות עוצר אותו, מפעיל ושוב עוצר, מתזמן את השוט בעיני רוחו, וממהר לרשום את התוצאה. סביבו, בחלל הפתוח שטוף-האור, רוכנים עשרות מאיירים ואנימטורים על שולחנות העבודה שלהם ושוקדים על הפיכת החזון לסרט של ממש.

בפסטיבל ונציה לפני כשנתיים נמסרה ההודעה הרשמית על פרישתו של מיאזאקי מעשיית סרטים. מי שנקרא לאורך השנים "וולט דיסני של יפן" ו"גדול במאי האנימציה של זמננו", הבהיר כי סרטו "הרוח העולה", שהתמודד בתחרות הרשמית של הפסטיבל היוקרתי, יהיה גם הפיצ'ר האחרון שלו. הודעת הפרישה הטילה צל כבד על המשך פעולתם של אולפני ג'יבלי. עוד לפני כן לא היה ברור אם אולפני האנימציה הללו, הדבקים עדיין באנימציה קלאסית, מצוירת, מסוגלים לשרוד במציאות הנוכחית. נדמה כי הודעת הפרישה של מיאזאקי סתמה את הגולל על התקווה שהמוסד המפואר הזה ימשיך להתקיים.

"ממלכת החלומות והטירוף", שביימה היפנית מאמי סונאדה, מחדד את תחושת הקץ הזאת. מיאזאקי קובע בו חד-משמעית שסטודיו ג'יבלי עומד להתמוטט בקרוב, ושיחה שלו עם טושיו סוזוקי, המפיק הקבוע שלו ב-35 השנים האחרונות, מחסלת את שאריות התקווה האחרונות. "אנחנו מתחילים להרגיש מוגבלים", אומר סוזוקי, ומתייחס למגבלות שמטילים גופי שידור ומשקיעים אחרים על סרטיהם. "הם אומרים לנו מה אנחנו לא יכולים לעשות, מציעים לנו לא לגעת בנושאים מסוימים, ועכשיו זה כבר לא רק הממשלה אלא גם הסקטור הפרטי, שדוחף אותנו ימינה". "זה פתטי", אומר בעניין זה מיאזאקי. "הימים של החופש היצירתי הולכים ונגמרים. מה שהצלחנו לעשות לאורך 50 שנה עומד להסתיים. הכתובת על הקיר. אני גמרתי לעשות סרטים. זה חסר ערך".

באולפני ג'יבלי יש 400 עובדים שנהנים מסביבת עבודה לא רגילה, באחד המעוזים האחרונים בעולם ששומרים בקנאות על מחויבות לאנימציה קלאסית, מצוירת ביד. מדי יום הם שוברים את רצף העבודה באמצעות שיעור התעמלות מלווה במוזיקה שמתרחש בחלל העבודה הגדול. שלט באולפן מפציר בכל אחד מהם להתפטר, "אם: 1. אין לך רעיונות. 2. אתה תמיד סומך על אחרים. 3. אתה מתחמק מאחריות. 4. אתה חסר התלהבות". האנימטורים מודים כי זה מקום עבודה חלומי, אך גם מספרים על הדרישות הגבוהות והתובעניות שמציב מיאזאקי. עם זאת בכל יום, בשעת הדמדומים, רגע לפני השקיעה, הם מוזמנים לעלות למעלה אל הגג ולהצטרף לתחביב הקבוע של הבוס הגדול מיאזאקי בשעה זו: בהייה ממושכת בשמיים.

אם רוב סרטיו נועדו לילדים, הרי את סרטו האחרון, "הרוח העולה", בחר מיאזאקי להפנות דווקא למבוגרים. הוא מבוסס על חוויות מימי ילדותו, והגיבור שלו, מעצב מטוסי קרב שחווה על בשרו את שתי מלחמות העולם, נקרע — בדיוק כמו יוצרו — בין אנטי-מלחמתיות לבין אהבתו הגדולה למטוסי קרב.

אביו של מיאזאקי היה בעל מפעל שסיפק חלקים למטוסי קרב, ובנו חלם לאורך שנים להפוך לטייס כזה, כך שהעבודה על "הרוח העולה" הייתה חוויה אישית מאוד מבחינתו. היא לא רק שולחת אותו להתמודדות מחודשת עם רוחות מעברו, אלא גם מאלצת אותו להתמודד עם שינויי ההווה. "אני איש של המאה ה-20, אינני רוצה שום עסק עם המאה ה-21", אומר מיאזאקי בתחילת הסרט, ולאחר מכן נאלץ לכל אורכו להיאבק עם המציאות הסובבת אותו.

"אנשים שמעצבים מטוסים ומכונות, לא משנה עד כמה הם מאמינים שהם עושים רק טוב, בסופו של דבר רוח הזמן הופכת אותם לכלים בידיה של הציביליזציה התעשייתית", אומר עוד מיאזאקי. "אלה חלומות מקוללים. וגם האנימציה היא כזאת. היום כל החלומות האנושיים מקוללים איכשהו. יפים אך מקוללים. איך אנו יודעים שסרטים הם בעלי ערך? כשחושבים על זה — האם הם לא יותר מאשר תחביב גרנדיוזי? פעם אפשר היה אולי לעשות סרטים בעלי ערך, אבל היום? רוב עולמנו הוא אשפה, וזה קשה".

דירה בפריז

הסרט העלילתי הארוך הראשון שביים המחזאי האמריקני הפורה והמצליח ישראל הורוביץ בן ה-75 הגיבור הוא מתיאס גולד (קווין קליין), סופר אמריקני ששום ספר שכתב לא ראה אור. הוא גרוש שלוש פעמים, אלכוהוליסט בגמילה ומרושש מבחינה כלכלית. מתיאס האבוד לכאורה מאמין שהגאולה באה לו בעקבות מותו של אביו השנוא עליו, שהוריש לו כמה ספרים ודירה באזור המארה בפריז ששווה כמה מיליוני אירו. מתיאס בא לפריז כדי למכור את הדירה אבל מגלה שיש בעיה. בדירה מתגוררת אישה במשך שנים, מתיאס אינו יכול לסלק את מאדאם ז'יראר מדירתה, ולמכור את הדירה, עד שהדיירת הקשישה, שנמצאת במצב בריאותי מזהיר לגילה, תמות. צרה נוספת היא שמאדאם ז'יראר אינה גרה בדירה הגדולה לבדה אלא עם בתה, קלואי (קריסטין סקוט תומאס), שמנהלת רומן עם גבר נשוי (עובדה שמתקשרת באופן סכמטי לסודות המתגלים בסרט). נדמה כי חייה לא התקדמו באופן שבו רצתה ובעקבות זאת היא נהפכה לאשה שחוסר שביעות הרצון הוא המאפיין הבולט שלה.

אנו למדים את כל הפרטים הביוגרפיים הנחוצים על מתיאס - סופר כושל, גרוש סדרתי, בן שיחסיו עם אביו היו מעורערים, אלכוהוליסט שבקלות חוזר שוב לשתות - אבל בעצם איננו לומדים להכיר אותו. איזה מין סופר הוא רצה להיות? מה היו סיבות כישלונותיו בתחום המקצועי והאישי?

הדבר נכון גם בנוגע לדמותה של קלואי, שעיצובה מינימליסטי ושטחי אף יותר. כאשר סרט מנסה לגרום לצופים לחוש אכפתיות בנוגע לקשר האפשרי שיתפתח בין שתי דמויות שמעוצבות באופן כה חיצוני ושטחי, והקשר צפוי מהרגע הראשון, אין זה מפתיע שהדבר אינו פועל. הקשר המתפתח בין מתיאס לקלואי אינו יוצר עניין ואינו נדמה אמין כי הוא פועל בחלל דרמטי ורגשי ריק.

רק מאדאם ז'יראר מעוצבת באופן שלם מעט יותר, אבל הדבר נובע מהיותו של תפקידה בדרמה מוגבל יותר. היא אינה נדרשת להיקלע למשברים ולהשתנות, כפי שדמויות בדרמה כתובה היטב נדרשות לעשות, והתפקיד מוטל ב"דירה בפריז" על מתיאס וקלואי. לפיכך המשימה המוטלת עליה בסרט קלה יותר ומגי סמית אומנם מבצעת אותה בכישרון האופייני לה. קווין קליין וקריסטין סקוט תומאס, לעומתה, נאלצים להתמודד עם דמויות שאינן מספקות די חומר כדי להתעצב לדמויות שלמות. המאמץ ניכר בהופעתם שנדמית לעתים קרובות מאולצת ולוקה במלודרמטיות יתרה.

הדירה בפריז שבה מתרחשת רוב העלילה מספקת לסרטו של הורוביץ אתר צילומים מרשים, ששופע אירופאיות של פעם, שיש בה כדי להפעים ולחנוק בעת ובעונה אחת.

"דירה בפריז". תסריט ובימוי: ישראל הורוביץ (על-פי מחזהו); צילום: מישל אמאתייה; מוזיקה: מארק אורטון; שחקנים: קווין קליין, מגי סמית, קריסטין סקוט תומאס, נעמי לבובסקי

האופרה החדשה ממוסקבה שבה לסיור באופרה הישראלית עם הפקה חדשה של אחת מהקלאסיקות הגדולות של הרפרטואר האופראי הרוסי:

כלת הצאר מאת רימסקי - קורסקוב - סיפור אהבה סוחף, ריגושים, שיקויים, רמאויות, קנאה חסרת מעצורים ותשוקה בוערת - בית האופרה הישראלית-המשכן לאמנויות הבמה תל אביב.

לאחר ביקורו הקודם והמוצלח של בית האופרה החדשה ממוסקבה עם האופרה "הנסיך איגור"- שב בית האופרה החדשה ממוסקבה לאופרה הישראלית עם התזמורת, המקהלה והסולנים, הפעם עם "כלת הצאר" מאת ניקולאי רימסקי קורסקוב.

הפקה חדשה זו בבימויו של יורי אלכסנדרוב ובניצוחו של פליקס קורובוב, מעצב התפאורה הוא ולדימיר מקסימוב ומעצבת התלבושות היא מריהדנילובה. הפקה חדשה זו של האופרה החדשה ממוסקבה היא רבת משתתפים וכוללת סולנים, מקהלה, רקדנים ותזמורת.
"כלת הצאר" תועלה בבית האופרה- המשכן לאמנויות הבמה בת"א בתאריכים: 9.5.15-19.5.15.

קורסקוב הלחין את "כלת הצאר" בסוף המאה ה-19 לליברית של איליה טיומאנב על-פי דרמה מאת לב אלכסנדרוביץ`. זוהי אופרה רוסית סוחפת שמביאה לבמה את הצד האפל בחברה הרוסית ובמרכזה סיפור על אהבת אמת שלעולם לא תוכל להתממש. האופרה מזכירה בהרבה מובנים טרגדיה שקספירית נוקבת כאשר לקראת סופה שרה הגיבורה אריית שיגעון לפי מיטב המסורת של האופרות האיטלקיות במאה ה-19.

העלילה מספרת על גריזנוי, משומרי הראש של הצאר איוואן האיום, המאוהב במרפה, בתו הצעירה של הסוחר סורוקין, המיועדת להינשא לליקוב. בצר לו מבקש גריזנוי מרופאו האישי של הצאר שיקוי אהבה בעזרתו יוכל אולי לכבוש את ליבה של מרפה. אהובתו של גריזנוי שומעת על כך ומחליטה להילחם על האיש שהיא אוהבת ולכן היא מחליפה את שיקוי האהבה ברעל ההורג כל תשוקה פיזית. בעוד מרפה מתכננת את החתונה מחליט הצאר כי הוא רוצה במרפה לרעייתו שלו. מרפה נופלת למשכב והשמועות מספרות כי אשם בכך אהובה ליקוב. הצאר מצווה להוציאו להורג, וגריזנוי מבצע את פקודתו. אהובתו מודה כי היא זו שהחליפה בין שיקוי האהבה לשיקוי המורעל. גריזנוי דוקר אותה למוות ומרפה בהזיותיה מדמה כי גריזנוי הוא אהובה ליקוב.

בית "האופרה החדשה" ממוסקבה הוא אחד מבתי האופרה החשובים ברוסיה כיום. סולני האופרה החדשה ממוסקבה הם מיטב הזמרים הרוסיים של ימינו המופיעים דרך קבע בכל בתי האופרה המרכזיים ברוסיה כולל הבולשוי והמרינסקי וכן בבתי אופרה רבים ברחבי העולם.