מוכרחים להמשיך לנגן

ביולי 1979, כשלושה חודשים להקמת הרפובליקה האיסלאמית, אסר המשטר המהפכני החדש על השמעת מוזיקה "משלהבת יצרים" (כמו פופ ורוק לסוגיו) באירועים פומביים ובאמצעי התקשורת המשודרת. נשים הודרו כמעט לחלוטין מעולם היצירה המוזיקלי. בהמשך נסגרו כל בתי הספר למוזיקה, ואף נאסר זמנית הסחר בכלי נגינה וההצגה שלהם בשידורי הטלוויזיה. איסורים אלה עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה מבית המדרש של מנהיג המהפכה, אייתוללה רוחאלה ח'ומייני. בספרו המוקדם "גילוי נסתרות", מראשית שנות ה-40, ביטא ח'ומייני התנגדות גורפת כלפי המוזיקה ש"מעוררת חוסר מוסריות, תאווה והפקרות, ורומסת את האומץ, הגבורה והרוח האצילית" של המאמינים, וקבע שהיא אסורה על-פי חוקי הקוראן. בקובץ מאוחר יותר של הרצאותיו מאמצע שנות ה-60, הרחיב ח'ומייני בעניין וטען שהפקה והאזנה לזמרה אסורים, ובכלל זה פרקטיקות זמרה אינן מתייחסות אך ורק להשמעת קול ענוג, אלא גם להפקת צליל אינסטרומנטלי באופן שעלול לעורר עליזות, ומיועד להתכנסות שמטרתה שעשוע והנאה. אין זה משנה כלל וכלל, הוא המשיך וטען, אם צליל דומה משמש ליווי למילה הקדושה בקריאה ציבורית של הקוראן, תפילה, קינה, פרוזה או שירה.

למרות שח'ומייני הקפיד להזכיר את הוראות הדת, מלומדים מוסלמים שקדמו לו וגילו תמיכה או התנגדות למוזיקה לאורך הדורות, התקשו למצוא עמדה ברורה וחד-משמעית בעניין בקוראן. בספרו המקיף על "המוזיקה בעולם האיסלאם", מציין אמנון שילוח כי איסורים והיתרים על המוזיקה נמצאו רק ברמזים דחוקים ובמגוון פרשנויות חדית'. זה לא מפליא אפוא שבמהלך שנות חייו הספיק גם ח'ומייני לשנות ולסגל את פרשנויותיו המוזיקליות לנסיבות משתנות. בראיון שהוא העניק לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, בספטמבר 1979, הוא ביטא תמיכה בהשמעת מוזיקה במסגרת מצעדים צבאיים, אך המשיך לדבוק בהתנגדותו למוזיקה אחרת, זו ש"מקהה את החושים, שמעורבים בה עונג והתלהבות", שהייתה בעיניו ממכרת כמו סם.

במסגרת המדיניות שהתגבשה כלפי המוזיקה, אולצו רבים מכוכבי הפופ של אירן הפוסט-מהפכנית לחתום על הצהרה אישית בה הם התחייבו שלא להופיע יותר בפני קהל. כתוצאה מכך, נטשו חלק מהאמנים את היצירה המוזיקלית. אחדים התגייסו למפעל התרבות המיוצר על-ידי המשטר המהפכני, בעוד אחרים בחרו להעתיק את מקום מושבם, בעיקר למערב אירופה וארצות הברית, זאת בניסיון להמשיך וליצור מוזיקה פרסית הרחק מהמגבלות האידיאולוגיות והאיסורים במולדתם.

במקביל, אחדות מהפרשנויות המלומדות שהוענקו להתבטאויותיו של ח'ומייני בסוגיה מצד עמיתיו בממסד הדתי, גרסו כי האיסור בהוראותיו לא חל על מוזיקה איסלאמית דתית, פרסית ומערבית קלאסית, ופולק אירני. לעומת זאת, המחמירים מקרב אנשי הדת השיעים, המשיכו לדבוק באיסור הגורף על המוזיקה באשר היא. נוכח הפולמוס המתמשך והמורל הנמוך ששרר בקרב האוכלוסייה בתום מלחמת אירן-עירק, התקין ח'ומייני, סמוך למותו, שינוי נוסף בעמדותיו. בפסק הלכה (פתווה), שהתפרסם ב-1988, הוא התיר האזנה גם לכלי נגינה שהופקה מהם "מוזיקה אסורה", כלומר מערביים. פתווה זו גם ביטלה איסור מוקדם יותר על משחק השחמט, וזאת בתנאי שהפעילות לא נעשית לשם הנאה.

עד שלהי שנות ה-90, יצירה של מוזיקה פופולרית בסגנון כמו פופ ורוק, שזוהתה עם התרבות המערבית שאותה קידם משטר השאה, חדלה כמעט להתקיים באופן רשמי באירן. בצל האיסורים, יצירה והאזנה לסגנונות השונים של המוזיקה הפופולרית לבשה עד אותה העת ממד סמלי של התרסה נגד ההגבלות שהציב הממסד. סימני תחייה של המוזיקה הפופולרית החלו להסתמן בתקופת כהונתו של הנשיא הרפורמיסטי מחמד ח'אתמי (2005-1997), בהשראת הרעיון של חברה אזרחית ופלורליזם דמוקרטי שאותם קידמו הוא ותומכיו בממסד הדתי והפוליטי. זאת מתוך שאיפה לגייס לשורותיהם תמיכה מצד צעירים עירוניים ומשכילים בעלי נטייה קוסמופוליטית. על-רקע זה הונהגו הקלות במתן אישורים להפקה מסחרית של מוזיקה פופולרית, אושר קיומן של הופעות חיות ספוראדיות במרכזים העירוניים הגדולים וחל גידול במספר ובפריסה של בתי ספר למוזיקה. בהמשך הותר לזמרות להצטרף להפקות מוזיקליות במתכונת של מקהלת ליווי, אך לא כסולניות.

לא פחות סייעו במינוף התחייה המקומית פיתוחים טכנולוגיים שהקלו על מלאכת ההפקה המוזיקלית באופן כללי. התרומה המשמעותית ביותר מיוחסת לחדירה ההדרגתית של רשת האינטרנט, שאפשרה ליוצרים מקומיים באירן להיחשף למוזיקה מערבית ומוזיקת עולם ולהפיץ קבצי מוזיקה (בתצורת mp3) באופן עצמאי ללא מגבלות. הסרט עטור השבחים "איש לא שמע על חתולים פרסיים" (2009) בבימויו של בהמן קובאדי, מטיב להציג את הגיוון הרב של זירת המוזיקה המחתרתית שהתפתחה בטהרן על הציר שבין מקומי-אותנטי למערבי-מוּכּר (פולק אירני, ג'אז, היפ-הופ, מטאל ועוד), זאת עד שלהי העשור הראשון של המאה ה-21. תמורה נוספת נרשמה בינואר 2014, כאשר תוכניות בטלוויזיה הממלכתית אירחו את ההרכב המוזיקלי המסורתי אוואי פּארְסיאן ובהמשך גם את הרכב הפולק-פיוז'ן פּאלֶת, בהופעות ראשונות של להקות בהרכב מלא על המרקע הטלוויזיוני מאז 1979.

גם נוכח השינויים שהתחוללו בעשור וחצי האחרונים, מוזיקאים ממשיכים להיות נתונים תחת מכבש יצירה מגביל במיוחד באירן. מצד אחד, הם אינם יכולים לצבור קהל ולזכות במשוב על יצירתם לפני השגת אישור ממשלתי. מצד שני, הם אינם יכולים להגיש בקשה לאישור טרם גיבשו רפרטואר איכותי שניתן להציגו בפני המשרד לתרבות והכוונה איסלאמית. מדיניות הנפקת האישורים אינה מנותקת מהתנודות שמאפיינות את מאבקי הכוח בפוליטיקה הפנימית במדינה, בין מחנה המזוהה כשמרני לבין מחנה מתון שמבקש פתיחות ורפורמה. עם בחירתו של חסן רוחאני לנשיא ב-2013, שבה לנשב רוח של רפורמות באירן גם בזירה המוזיקלית, אך הקלות בהנפקת אישורים מיוחלים לקיום מופע מוזיקלי אינן מבטיחות שהוא יזכה להתקיים.

בינואר השנה מופעים מתוכננים בבושהר ובשיראז של זמר הפופ סירוואן ח'סרווי ושל להקת ליאן, אנסמבל של מוזיקה מסורתית, בוטלו בעקבות הפגנות מחאה של פלגים שמרניים. במרס בוטל מופע של זמר המוזיקה המסורתית עלי-רזא קרבאני, שאמור היה להתקיים בעיר משהד בנסיבות דומות. מחאות והפגנות מצד גורמים שמרניים לביטול הופעות מוזיקליות בדרך כלל נתמכות בהצהרות מצד אנשי דת ופוליטיקאים שמעוררים ומגבים אותן. בינואר הכריז מנהיג תפילת יום השישי בעיר משהד, איש הדת השמרן אחמד עלם-אלהדא, שאין לו התנגדות למוזיקה, וכראיה לכך ציין כי פועלים בעיר 15 מרכזים רשמיים ללימודי מוזיקה. אך באותה נשימה הדגיש כי קיום מופעים בערים הקדושות חייב להיפסק לחלוטין. כחודש לאחר מכן, קרא הנציג של המנהיג הרוחני העליון במחוז פארס, אסדאללה אימאני, לרשויות האחראיות להכביד יותר על ההיתרים המונפקים לקיום קונצרטים בעיר שיראז, וחבר הפרלמנט אבו אל-קאסם ג'רארה מבנדר עבאס, התריע על כך שתעשיית המוזיקה נהנית מחופש פעולה נרחב מדי ויש להגבילה.

בנסיבות אלה, הרוב הגדול של יוצרי המוזיקה הפופולרית ממשיך לפעול במחתרת. הופעות חיות מתקיימות פעמים רבות בפני קהל מצומצם ובחשאי, במרתפי בתים ובמסיבות סגורות, שנערכות בבתים פרטיים בפרברים העירוניים הרחק מעינו הבוחנת של המשטר. אך עם זאת, דומה שבהדרגה, מחלחלת גם בקרב קברניטי הרפובליקה האיסלאמית ההבנה שאת המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק.