מתי פרסום של פרטי התקשרות על אודות אדם המפורסמים במאגרים ציבוריים יכול להיחשב כפגיעה בפרטיות? זו השאלה בבסיסה של ההחלטה של כב' השופט
יהושע גייפמן בתא 29564-05-15
עדי סופר-תאני נ' גיא אופיר. הפרשייה היא די פשוטה וכוסתה בעיתונות לא מעט: עו"ד גיא אופיר זועם על כך שלא ניתן ליצור קשר עם הרשת החברתית פייסבוק בכל מקרה שבו מתפרסמים תכנים לא ראויים, ועל כן החליט כי הוא יפרסם את פרטי הקשר של המנכ"לית לידיעת הציבור. עו"ד אופיר פנה לעורכי הדין של הגב' עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, ו
התריע על כוונתו. מנכ"לית פייסבוק החליטה לפנות לבית המשפט ו
לבקש צו שיאסור על הפרטים, והשבוע בית המשפט נעתר לבקשתה.
לשיטותיי, בהחלטת בית המשפט נפלו מספר שגיאות, ואני אצביע עליהן. הדבר לא אומר שהיה נכון (מוסרית) לפרסם את פרטי הקשר של הגב' סופר-תאני, אבל בהחלט שההחלטה שגויה.
לצורך המסד, אניח כמה פרטים שפורטו בתגובתו של גיא אופיר
[קישור], שכדאי לקרוא בכל מקרה: ראשית, הגב' סופר-תאני מכהנת כדירקטורית
בחברת ג'ינגר, כלומר: כל אזרח יכול היה לגשת לפרטי תיק החברה באמצעות תשלום של 11 ש"ח, ולקבל את כל המידע שגיא אופיר ביקש לפרסם (או לפחות את כתובתה בבית). מעבר לכך, גם אם פרטיה של הגב' סופר-תאני חסויים במאגר 144, הרי שבמאגר "נט המשפט", בו מפורטות התביעות, מופיעים פרטים אלו (
כנדרש בתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי).
אבל אלה נימוקים טכניים, שבית המשפט פוטר על-ידי טענה כי יש מספר טוקבקיסטים שהתריעו שאם הפרטים יפורסמו הם יבואו ויצבאו על דלתותיה של הגב' סופר-תאני. הטיעון הזה, מלבד שעובדתית הוא לא ממוסמך ומגובה, הוא קצת לא נכון:
אם הפרטים פומביים, וכל אדם שבאמת היה רוצה להטריד אותה היה יכול להשקיע את אותם אחד עשר השקלים (פחות מכרטיס האוטובוס הלוך ושוב לביתה של הגב' סופר-תאני) ולקבל את כתובתה. הבעיה היא שאת ההפטר של בית המשפט לא גיבו בעובדות אלא בשלל טוקבקיסטים.
כלומר,
אין תשתית עובדתית לפגיעה ממשית בגברת כתוצאה מפרסום הפרטים שלה. ההפך הוא הנכון: למרות שהפרטים שלה פומביים ונגישים במספר דרכים, אין כיום חשש ממשי לפגיעה בחייה. מעבר לכך, עצם הטענה כי פגיעה בחופש הביטוי כדי להגן על זכות הנפגעת לשלום, כאשר הפוגעים אינם נמנים בקבוצת המתבטאים, אלא חיצוניים לה, היא טענה בעייתית.
במקרה של בג"ץ 8988/06
משי זהב נ' אילן פרנקו, פסק בית המשפט העליון כי לא ניתן לעצור את מצעד הגאווה (ביטוי של קבוצה א') בטענה לאלימות מצד קבוצה ב' (הנפגעת): "לסיום, רואה אני להעיר כי חלק מהעותרים בחרו להדגיש בטיעוניהם את החשש מפני שפיכות דמים ופגיעה בחיי אדם בשל עריכת המצעד בעיר, על-אף שהחשש מפני מעשי אלימות מקורו בציבור שמתוכו באים העותרים ובשמו הם טוענים. בנסיבות אלה, הדגשת הטיעון בדבר קיומו של חשש לחיי אדם, מותירה רושם קשה ואינה ראויה להישמע מפי מי שמבקש ללבות את אש האלימות במקום לתרום להרגעת הרוחות, ועל כך ניתן להצטער".
במקרה שלנו יש שלוש קבוצות: הקבוצה המפרסמת (עו"ד אופיר), הקבוצה שפרטיותה נפגעת (הגב' סופר-תאני), והקבוצה (הלכאורית) של הפוגעים העתידיים בפרטיותה של קבוצה ב'.
בהעדר קשר סיבתי בין הפרסום של הקבוצה המפרסמת לבין הפעילות של הקבוצה הפוגעת, הרי שלא מתבצעת כאן עוולה, אלא יש כאן פגיעה בפרטיות שנוצרת על-ידי שלושה גורמים שונים, שכל אחד מהם אינו פוגע בפרטיות.
כלומר, מר אופיר לא מגלה לציבור כל מידע חדש שלא היה ידוע לו, ועל כן ללא פעילות של הסתה לאלימות (שהיא לכשעצמה עבירה פלילית), לא ברור כיצד הוא מתכוון לפגוע בפרטיות, שהרי קיומה של אסיפה מחוץ לביתה (ולא הטרדה טלפונית) היא פעולה מותרת במסגרת החוק.
בהערת אגב, כאשר אדם נושא בתפקיד ציבורי, הרי שמותר למחות מול ביתו בהיקף מסוים (בג"ץ 2481/93
יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים פ"ד מח (2) 456): "לכל אדם הזכות לקיים אסיפה, תהלוכה או משמרת. זכות זו אינה מוגבלת אך למרכזים השלטוניים או המסחריים של העיר. זכות זו משתרעת - מבחינת היקפה הפנימי - גם על קיום אסיפה, תהלוכה או משמרת בשכונות מגורים... אדם זכאי לקיים בישראל אסיפה או משמרת צמודה בשכונת מגורים. הוא זכאי לקיים את האסיפה או המשמרת הצמודה ליד ביתו של איש הציבור. עם זאת, בנסיבות קיום האסיפה או המשמרת יש להבטיח איזון ראוי בין זכותו של אדם לקיים אסיפה או משמרת לבין זכותו של איש הציבור ושכניו לפרטיותם בדירותיהם. איזון ראוי זה משקף את האינטרס הציבורי, עליו מופקדת המשטרה".
הסיבה השנייה לדחיית התביעה לדעתי היא סיבה ערכית, והיא מותנית בהוכחת הטענה העובדתית כי הגב' סופר-תאני היא באמת "שגרירת מדינת פייסבוק" בישראל (דבר שטעון בירור עמוק, שעד היום טרם נדון בפסיקה, וראו ה"פ 12816-08-13
עמרי וייל נ' Facebook, Inc ואח').
פייסבוק היא גוף מסחרי בעל פעילות בהיקף של מדינות, ולא בהיקף של חברה מסחרית כזו או אחרת. האמירה הערכית לפיה לגוף בסגנון כזה יש צורך במינוי נציג שיקבל את טענות הגולשים (בין אם מדובר במשרד עורכי דין או במזכירה), וכי אותו אדם נושא בתפקיד ציבורי, היא אמירה ראויה.
אלא, שלצורך כך אין צורך לתת את כתובתו הביתית ומספר הטלפון שלו, אלא די בלתת מען למכתבים (נניח תא דואר) או מספר טלפון קווי ייעודי. אולם, ככל שכאלה לא נמסרים, הרי שיש על הציבור לכתת רגליו ולנסות לאתר את המקום שייתן מזור לבעיותיו.
עד שעניין זה יוכרע, אולם, יש זמן ויהיו מקרים קלים יותר משפטית מאשר המקרה של גיא אופיר.
