פגישת בן עם אביו הבנדיט

ביקור בן שבוע ימים של ישראלי בפולין יכול להצדיק רומן ("בנדיט" מאת איתמר אורלב, הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2015, 424 ע') בהיקף העולה על 400 עמודים רק אם הנוסע מישראל שיצא לביקור כזה הוא בנו של אב, שבנוסף להיותו בן-כפר קתולי התבלט בין הפרטיזנים שלחמו בפולין במלחמת העולם השנייה גם כבנדיט, כבריון אלים ופורע חוק (ע' 361), שחיסל בשנות המלחמה משתפי פעולה עם הנאצים שבגדו בעמם.

לא רק מגעגועים לאביו הגוי, סטפן זאגורסקי, חזר טאדק (טדאוש) בגיל 36 לפולין ב-1988, השנה שבה התירה פולין הקומוניסטית לראשונה כניסת תיירים מישראל אליה. שהרי אילו היו הגעגועים הסיבה היחידה לנסיעתו זו, היה מקדים את שלושת אחיו הבוגרים ממנו (אולה, אנקה ורוברט) ויוצר גם הוא קשר עם אביו קודם לכן (29 ו-50). הקשר של ארבעתם עם סטפן נותק לפני למעלה מ-20 שנה אחרי שקצה נפשה של אווה מבעלה האלים והאלכוהוליסט, ועלתה בשנת 1964 עם ארבעתם לישראל.

בניגוד לאחיו הבוגרים ממנו שלא הצליחו למחוק מתמונת חייהם את דמות האב המגדף שהיה מכה אותם ואת אווה אמם (26 ו-49) וגם לא נקלטו בחברה הישראלית, הצליח טאדק, שהועבר להתחנך כילד-חוץ בקיבוץ, להשתלב בישראל בלי שדמות אביו - כך לפחות חשב - תעיב על המשך חייו. אף שהיה הנער היחיד הלא-נימול בקבוצת הגיל שלו בקיבוץ, עבר ברית מילה כדי להידמות לאחרים, חגג עם חבריו בר-מצווה ובהגיע המועד גם התגייס לצבא ושירת כאיש טכני בחיל-האוויר. ואחרי השחרור הכיר את יעל, צברית למהדרין, וביחד רכשו את הבית המבודד על גבעה בקצה ירושלים בתקווה לגדל בנוף היפה הנשקף ממנו את ילדיהם.

כל אותן שנים שימר טאדק בזכרונו בעיקר קרעי זיכרון נעימים מחייו בפולין עם אביו עד גיל שתים-עשרה: "אבא מרים אותי בשתי ידיו הגדולות. מרים ומוריד, מרים ומוריד...הוא זורק אותי באוויר שוב ושוב, זורק ותופס, זורק ותופס. ...הוא מושיב אותי על כתפו ואנחנו יוצאים החוצה ...צועדים לאורך השביל החוצה אל החורשה הקטנה, עוברים על גשרון העץ שמעל לנחל" (31-30). כמו-כן שימר גם זיכרון דומה מהמסיבה שארגן אביו למחרת היום שבו חזר אל המשפחה אחרי שנתיים של היעדרות מהבית. אבא הזמין אז צוענים, ניגן איתם, רקד ביניהם, והעניק לטאדק רגע בלתי נשכח: הוא "הניף אותי באוויר והושיב אותי על כתפיו, עלה אתי על אחד השולחנות וניגן ורקע ברגליו ואני הבטתי על כולם ממרום כתפיו" (74).

לשימורם של זכרונות ילדות עזים אלה אחר כך בקיבוץ סייע הצילום יחיד שהיה ברשותו של טאדק מסטפן אביו מתקופת בחרותו, שבו נראה סטפן "עומד על חוף ים בבגד-ים כהה, החזה מנופח, הזרועות עבות ושריריות, כפות הידיים מונחות בשחצנות על מותניים (56). טאדק הציג את הצילום לילדים האחרים בקיבוץ, התפאר בחוזקו ובישר להם שאביו החזק יגיע בקרוב להוציא אותו מהקיבוץ (398). ואכן, בניגוד לאחיו, שלא הצליחו גם אחרי שנים להפיג את הכעס שנצבר בהם כלפי אביהם הבנדיט, לא מצא טאדק סיבה להעמיד במבחן את התמונה החיובית שצייר לעצמו מסטפן אביו עד שהגיע עם יעל לשלב שבו עמד להפוך בעצמו להורה.

המניע לנסיעה לפולין

ואכן, לא מגעגועים לסטפן, אביו הגוי, החליט לפתע טאדק בגיל 36, אחרי שכבר הצליח לבסס את עצמו כבעל זהות יהודית וישראלית, לסכן את התמונה הדמיונית שצייר לעצמו מילדותו עם אביו ולהשקיע את התמורה ממכירת מכוניתו, כל רכושו בשנת 1988, כדי לממן נסיעה לפולין אך ורק כדי להיפגש עם אביו.

בראשון מארבעת חלקיו של הספר (74-11) מנומקת נסיעה זו בכישלון נישואיו עם יעל. ככל שהתקדמה במקום עבודתה, גברו תלונותיה של יעל נגדו על היותו בפועל גבר מובטל, המנסה ללא הצלחה להתפרנס מכתיבת סיפורים קצרים, מעיבוד תסכיתים לרדיו ומתרגום טקסטים מפולנית (228), עד שמאסה ב"אימפוטנציה" שלו כבעל וכאבא (13), עזבה את הבית יחד עם בנם, מיכאל, ועברה להתגורר בדירה שכורה.

מאחר שהתנהגותו של טאדק כבן זוג ליעל ואב למיכאל, כפי שזו מתוארת בעמודי החלק הראשון של הספר, לא הייתה דומה לזו הבנדיטית שהפעיל סטפן כלפי ילדיו וכלפי אווה אשתו, אי-אפשר למצוא בחלק זה של הספר הסבר המנמק את החלטתו הפתאומית של טאדק לנסוע דווקא לפולין אל סטפן אביו, אחרי 24 שנים שלא התראו, במקום להשקיע מאמץ בשיקום משפחתו בירושלים.

אומנם קיימים בחלק זה של הספר שני קטעים קצרים הרומזים על קשיים שהיו לטאדק לתפקד כאב למיכאל בן החמש, אך גם מהם אין הקורא יכול להסיק, שעל הנסיעה לפולין החליט טאדק, אחרי שנעזב על-ידי יעל ומיכאל, משום שבמודע קישר מיד את הקושי שהיה לו לתפקד כאב עם המשקעים שהותירה בו האֲבָהוּת שזכה לה מסטפן, ב-12 השנים הראשונות של חייו.

הקטע הראשון אומנם מתאר את טאדק כאב המתקשה לשעשע את מיכאל, אך מסביר זאת בחוסר תיאום בין ההורים ביחס לחינוך בנם המשותף, שהיא תופעה די שכיחה בחיי זוגות צעירים: "רק בשבתות, כשהיא (יעל) נשארה עד מאוחר במיטה וקראה עיתונים, הייתי יוצא אתו לחצר, היינו משחקים מסירות בכדור או זורקים אבנים על חתולים שבאו לגנוב אוכל מהקערה של החתול שלנו. היינו חופרים באדמה וזורעים עוד זרעים בגינת הירק, שבקושי הניבה משהו. אחר כך הייתה קמה ולוקחת אותו לחברים או לאחיות שלה או לאימא שלה, ואני הייתי נשאר בבית ונושם לרווחה" (14).

גם הקטע השני, המתאר את פגישתו הראשונה עם מיכאל אחרי שהופרד ממנו, אינו קושר את הקושי שלו לתפקד כאב בפגישה הזו למשקעים שנותרו בו מילדותו בפולין בחברת סטפן אביו, אלא למבוכתו במעמד הזה: "יכולתי לספר לו סיפורים מהילדות שלי, יכולתי להציע לו שנתחרה בריצה, שנשחק מחבואים ...שאלמד אותו לבנות רוגטקה או חץ מקשת. יכולתי לחבק אותו, לומר לו שהתגעגעתי אליו, שאני מצטער על שהייתי אבא לא מוצלח, ומיד לתכנן אתו יחד ללכת לגן החיות, למסעדה, לסרט ...אבל לא אמרתי כלום. הדלקתי סיגריה. ...לשמחתי בדיוק אז יצאה החוצה אימא שלו, אשתי לשעבר, וחילצה אותי מהחיוך המכאיב של הבן שלי (34).

מאחר שקטעים בודדים אלה בחלק הראשון של העלילה מבליטים את הקושי שהיה לטאדק לתפקד כאב ולמצוא שפה משותפת עם בנו מיכאל, אך אינם מנמקים מספיק את החלטתו הפתאומית להיפגש עם אביו הבנדיט, אין מנוס מהמסקנה שחלק זה היה אמור להיכתב אחרת.

היה על אורלב להציג בעמודי החלק הראשון של הרומן תמונה מפותחת יותר על חייו של טאדק המבוגר, וזאת כדי להבליט את הקשר בין העכבות שהיו לו להיות בעל ראוי ליעל ואב מוצלח למיכאל, כפי ששאף להיות, לבין להחלטתו לנסוע אל אביו הבנדיט, על-מנת לגלות בפגישה איתו את מקורן של עכבות אלה. משום-מה דחה נתחים נכבדים מתמונה זו לחלקים המאוחרים של הספר.

טעות זו במבנה העלילה הפכה את החלק הראשון של הספר ללקט של קטעים המספרים על אירועים סותרים שחווה טאדק בילדותו (חלקם זכרונות נעימים וחלקם טראומטיים), שאליהם מתווספים קטעים מתקופות שונות בחייו(מ-12 שנות חייו הראשונות בפולין, מהשנים שבהן גדל כילד חוץ בקיבוץ, ומפרק חייו עם יעל עד התפרקות משפחתו ב-1988). עומס הקטעים הזה מגיש לקורא מידע קטוע שממנו איננו מצליח להבין את המניע הדוחק בטאדק לפתע לפגוש את אביו בפולין וגם לא לשער שהנסיעה של טאדק לפולין תשחרר אותו ממכשולי חייו כאבא למיכאל, כבעל ליעל וגם כסופר (228).

"תהיה אבא נהדר!"

על המכשול הזה בחלקו הראשון של הרומן יכול היה אומנם אורלב להתגבר, אילו ריכז כבר בחלק הראשון את המידע שפיזר בחלקים המאוחרים של הרומן. אילו עשה כך, היה מצליח להעניק לקורא סיבה משכנעת להחלטת טאדק להתחיל את שיקום הריסות חייו בהווה מהתמודדות מחודשת עם חוויות חייו כילד שגדל במשפחת הוריו סטפן ואווה זאגורסקי שהתפרקה בעבר. ריכוז הקטעים שפוזרו בחלקים המאוחרים של הספר יוכיח את צדקת הטיעון הזה.

מאחד הקטעים הללו מתברר, שבמשך כשנתיים, אחרי שיעל נישאה לו, עדיין דחה טאדק הבאת ילד לעולם מפחד שלא יצליח "להיות אבא", ורק אחרי שיעל השתוממה "למה לא אמרת כלום עד עכשיו? אתה תהיה אבא נהדר!" (230), נענה בהיסוס לרצונה.

לשיחה זו, הקושרת בבירור את היסוסיו של טאדק להפוך לאבא למשקעים שנותרו בו מאביו הבנדיט, היה אמור אומנם אורלב לצרף גם את הקטע שתיאר את האשליה בת-רגע שהייתה לטאדק בחדר הלידה, שאכן יהיה אבא נהדר לבנו כפי שהבטיחה לו יעל. למראה בנו המגיח מבין רגליה ונושם את נשימתו הראשונה התפוגגו בו ברגע ההוא הספקות וההיסוסים, והוא הרגיש שהכל יהיה כפי שהבטיחה: "פשוט ומוחלט ונפלא" (349). אך עד מהרה התברר לו שלא הצליח להיות למיכאל יותר מן "הגבר שפותח צנצנות שאף אחד אחר לא יכול לפתוח, שיודע לשחרר סתימה בכיור", אך לא האבא שרצה להיות לו (348).

ואכן, רק בהעדרה של יעל מהבית, מסופר בחלקיו המאוחרים של הרומן, העז טאדק לחבק את מיכאל ולהתגושש איתו על השטיח, באופן שהתגושש כילד עם אביו, אבל יעל השביתה בכל הזדמנות התגוששות כזו של טאדק עם מיכאל, אם נקלעה אליה. את התערבותה במשחקם אומנם הצדיקה בנימוק: "מכות זה לא משחק. הוא עוד יהיה בסוף פושטק כמו שאתה היית" (349), אך במעמקי ליבה חששה שפעם יאבד את השליטה על עצמו במשחקים כאלה, ואז יתנהג כמו סטפן, אביו האלים שהיכה את אמו, חווה, וגם את אחיו רוברט (400). טאדק בחר לא להתעמת עם יעל, אך אחר כך היה מטה אוזן בקנאה "אל קריאות השמחה ואל גלי הצחוק שהיו בוקעים מחדר האמבטיה", כאשר יעל הייתה רוחצת שם את מיכאל, בעוד שהוא יושב בחצר, לוגם את המשקה המריר מבקבוק בירה ומתגעגע לבנו (17).

הרחקת קטעי-המידע חשובים אלה על טאדק אל החלקים המאוחרים של הרומן החלישה מאוד את סיפור אבהותו הכושלת לבנו והעניקה יתרון מוחלט לסיפור האבהות המופקרת שהעניק סטפן לארבעת ילדיו. ולכן סביר להניח שמרבית הקוראים יתמקדו בחלקים המאוחרים בחיי ההפקר שניהל סטפן זאגורסקי בנעוריו ובקורותיו המרתקים בשנות המלחמה, ולא יתנו את הדעת לנושא הכלל-אנושי והעל-זמני שבו מטפל הרומן לכל אורכו, והוא האחריות של ההורים לגידול ולחינוך ילדיהם עד להתבגרותם כאנשים מוסריים ושומרי חוק.

גילויים משנות המלחמה

אחרי העמודים העמוסים והבלתי יעילים בחלקו הראשון של הספר, עוברת העלילה סוף-סוף לשלושת חלקיה התכליתיים, ובזכותם מתגלה אומנם אורלב כבר בספרו הראשון כסופר מגובש השולט היטב במלאכת הסיפֵר.

החלק השני של הספר מתאר את ימי הפגישה הראשונים של טאדק בוורשה עם סטפן אביו, שהוא כעת אלכוהוליסט זקן ומעשן כבד המתקשה לעמוד על רגליו, ועם זאת צלול ובלתי צפוי בהתנהגותו כפי שהיה לפני שנים. סיטואציה זו היא מרתקת, כי היא חושפת באופן אירוני את היפוך הכוחות והיפוך התפקידים שנוצרו במשך השנים בין האב ובין בנו. טאדק, שהיה ילד שהמתין בעבר לגילוי של אהבה מצד אביו החזק והנערץ וציפה להגנתו, הוא כעת הגבר החזק שאביו התשוש והחולה מתחנן לאהבתו ולהגנתו. היפוך זה פתח לאורלב אפשרויות מרתקות ומגוונות (מהדרמטיות ועד הקומיות) ולשבחו ייאמר שהוא מיצה אותן במידה הנכונה.

הגילוי הבולט ביותר בחלק זה של הספר, היא העובדה שסטפן לא היה רק אביהם של ארבעת ילדיו מאווה, אלא גם אביהם של שני ילדים מאשה נוספת (193), ומשום כך נעלם למשך שנתיים והפקיר את אווה ואת ארבעת הילדים שילדה לו לעוני ולמחסור בשכונה העלובה והמסוכנת ביותר בוורוצלב. ואחרי העדרות ממושכת זו, חזר אליהם מבלי שנתן את דעתו להשפעה ההרסנית שהייתה להיעלמותו ולשובו על יציבותם הנפשית ועל בטחונם העצמי של ילדיו.

לתדהמתו של טאדק, מספר לו אביו עובדה זו ואחרות מסוגה בלי להצטדק ובלי להתנצל, וגם מודה באחריותו לכל הסבל שגרם לבני משפחתו וגם לאחרים: "כל החיים שלי הייתי חרא של בן אדם, וזה בסדר. שייזדיינו כולם. אבל הייתי גם חרא של אבא. חרא של בעל. חרא של חבר. אולי הזדקנתי, אבל לפעמים זה מפריע לי" (160).

אומנם על אמירה זו חזר סטפן גם בשני החלקים האחרונים של הספר, אך בשלב הזה, במהלך פגישותיהם הראשונות שהתקיימו בוורשה, חיזקה אמירה זו בטאדק, שלא התכוון להיות שיפוטי כלפי סטפן אביו, את החשד שכירסם בו עוד לפני צאתו לפולין, שאכן משהו מהבנדיטיות של אביו עברה גם אליו והתבטאה בכשלונותיו כבעל ליעל וכאב למיכאל. ומשום כך סיכם טאדק את הרגשתו אחרי הפגישות עם אביו בוורשה באופן הבא: "אני שונא אותו, בעיקר על רגשות האשם שהצליח לעורר בי גם בזקנותו" (212).

מסקנה שיפוטית זו של טאדק תשתנה בהשפעת המידע שיתווסף לו על סטפן בשני החלקים האחרונים של הספר, המתארים את מסעם המשותף מבית האבות בוורשה, תחנת חייו האחרונה של סטפן, ועד לחווה של משפחתו בכפר קטן ליד העיר חֶלם, הכפר שבו נולד סטפן, שבו עברו עליו ילדותו הפרחחית ונעוריו הבנדיטיים, ושבו הוא מקווה להיקבר אחרי מותו (360).

מאחר שמסלול המסע עובר בכל תחנות חייו של סטפן זאגורסקי, אך בסדר הפוך: מההווה אל העבר, מדרבנים המקומות שבהם הם מתעכבים את סטפן לספר מה אירע לו בכל אחד מהם. גילוייו של סטפן על קורותיו בשנות המלחמה הם פרקי הסיפור האיכותיים ביותר ברומן. ומהם מתברר כי סטפן הפך לאלכוהוליסט אלים רק במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילו עד שזו פרצה, היה סטפן בנדיט בלתי מזיק, בחור יפה תואר, מקסים ומשעשע, ששום אישה לא יכלה להישאר אדישה כלפיו. ולכן אין לתמוה שגם אווה, היהודייה בת ה-17, שהכירה אותו בתחילת ימי המלחמה, התאהבה בפרטיזן הפרוע ושובה הלב עד כלות הנפש (117-114).

לאדם אפל ואלים המכור לאלכוהול לעישון סיגריות הפך סטפן אחרי שנלכד על-ידי בלשי הגסטפו במסבאת הכפר בּוֹרוֹוִיצָה (278). במשך שלושה חודשים נחקר ועונה קשות במרתפי המבצר העתיק של העיר לובלין שבו השתכן המטה האזורי של הגסטפו (272). ואף שסטפן שרד, הותירו עינויים אלה צלקת מפלצתית בשיפולי גבו (296).

ממטה הגסטפו בלובלין הועבר סטפן כשהוא רצוץ בגופו (יחד עם חברו לגורל, אנתוני) למחנה ההשמדה במיידנק, שבו הוגדרו האסירים הפולנים כפוליטיים ולכן הועסקו בעבודה מפרכת. אחרי שנתיים של הרעבה נותרו מהם שלדים בלבד. אך הוא, אסיר מספר 9501, עוד הספיק להרוג את הקאפו שהתעמר באנתוני המותש והחולה (275) לפני שברח ב-1943 עם אסירים נוספים ממיידנק דרך תעלות הביוב של המחנה.

בשלב הזה כבר היה סטפן בנדיט אמיתי, גבר אלים ומסוכן שמסוגל להרוג ללא היסוס בן-אנוש. ואכן, האדם השני שהמית, מיד אחרי שחזר להיות שוב פרטיזן, היה בעל המסבאה מבּוֹרוֹוִיצָה שהסגיר אותו שנתיים קודם לכן לידי הבלשים של הגסטפו. המומתים האחרים שלו כבר נוספו לקודמים בהוראת מפקדת הפרטיזנים שהטילה עליו תפקיד מיוחד - לחסל בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטפו (290). ורק בסיום המלחמה, אחרי שהשתחרר כפרטיזן נערץ, אך גם כגבר מסוכן ובלתי צפוי אפילו לבני משפחתו, הקים משפחה עם אווה היהודייה ששמרה לו אמונים במהלך כל שנות המלחמה.

השיבה הביתה

אחרי שכל המידע הזה על קורותיו של סטפן בשנות המלחמה התגלה לטאדק, השתנתה הרגשתו כלפי סטפן. וכי איך יכול היה לשנוא אדם שבעצמו היה קורבן של התקופה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, שההיסטוריה הפכה אותו לאב שלא יכול היה לשרוד שום יום בלי בקבוק הוודקה וללא הסיגריות? בה-בעת: איך יכול היה גם שלא לשנוא את הסוג ההרסני של ההוֹרוּת שסטפן היה מסוגל להעניק לו ולאחיו אחרי כל מה שעבר עליו בשנות המלחמה? את הרגשתו החצויה והאמביוולנטית כלפי אביו ביטא טאדק באמצעות המשפט האוֹכְּסִימוֹרוֹנִי הבא: "אני אוהב אותו. אני שונא אותו. אני אוהב את האבא שלי שאני שונא" (308).

אם עד נסיעתו לפולין הניח טאדק שכשלונו כאב למיכאל עבר אליו בתורשה מאביו, הבין במהלך שבוע הימים שעשה בחברתו, שאין הוא יכול להצדיק את חששותיו ואת היסוסיו כאבא למיכאל באבהות המסולפת שקיבל מסטפן אביו, אדם אומלל שאירועי המלחמה עיוותו את יכולתו להיות נוכח כאב נורמטיבי בחיי ילדיו. ולכן לא מרחמים בלבד על אביו טיפל טאדק בסטפן כפי שעל בן לטפל באביו - עובדה המומחשת בעלילת הספר בהרבה רגעים אינטימיים שהיו ביניהם וגם בסצינות המתארות את טאדק נושא את אביו על גבו בקטעים שונים של המסע - אלא גם מתוך אמפתיה כלפי אדם שהיה קורבן של האסון שניחת על פולין במהלך מלחמת העולם השנייה.

יתר על כן: אם לפני נסיעתו לפולין שימר טאדק בזכרונו חוויות סותרות על סטפן - מזה אב שהניף אותו למרום בידיו החזקות, ומזה גם אב ש"קול הצעדים הכבדים, המאיימים, המתלווים בגרירת רגלים" (300) הפחיד אותו, כי על-אף גילו הצעיר, כבר ידע מנסיונו שעוד מעט ייכנס אבא שיכור לדירתם, יגדף, יכה וישבור - למד במהלך מסעם המשותף מוורשה ועד החווה של המשפחה בכפר ליד חֶלם, שלפניו אדם שלא היה יכול להיות אבא נורמטיבי, אף שמאוד רצה להיות כזה לילדיו.

מסקנה זו שחררה את טאדק מהחשש שירש מסטפן אביו את העדר היכולת להיות אב ראוי למיכאל. ולראשונה ידע מה יעשה בשובו מוורשה לירושלים: "ופתאום, בבת אחת, הוצפתי געגועים אל הבית שלי, אל הבן שלי, אל אשתי, אל החיים שהיו לי עד לא מזמן" (384). החלטתו זו מתיישבת היטב עם העצה ששמע אביו, גבר שבעצמו לא הצליח לממש אותה בחייו, אך השמיע אותה לטאדק בנו פעמיים. פעם בפגישתם הראשונה בוורשה: "תשמור על הנישואים שלך, טדז'ו, תשמור עליהם, כי משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים" (107), ופעם נוספת לפני פרידתם: "תחזור לאישה שלך, לילד שלך, ותחיה את החיים שלך כמו שצריך לחיות. אל תתפשר, כי הם עוברים מהר מדי, החיים" (415).

עלילת הרומן המעניין הזה של אומנם אורלב מסתיימת בסצינה דומה לזו שטאדק היה עֵד לה בוורשה. מששמע סטפן שטאדק מתכוון לנסוע אל החווה של המשפחה בכפר ליד חלם, ביקש מטאדק שיצרף אותו לנסיעה. ומשסורב על-ידי טאדק בנימוק שהנסיעה הזו תהיה קשה מדי עבורו, פרץ סטפן פתאום בבכי: "זאת ההזדמנות האחרונה שלי לחזור ולבקר בבית שלי, בכפר שלי" (208).

באופן אנלוגי מסתיים הרומן בסצינה דומה, שבה מתאר טאדק את עצמו, אחרי שיחה עם אמו על נסיעתו לפולין ועל ההחלטה שקיבל שם לשקם את משפחתו בירושלים, יושב על המדרגות של ביתה ופורץ בבכי (424). האב ובנו בכו בנפרד על השנים המבוזבזות של חייהם, אלא שלסטפן לא נותרו עוד שנים נוספות לתקן את מה השתבש בחייו, ואילו לטאדק עוד יהיו די שנים להשלים את מה שהפסיד עם יעל ומיכאל.

מבט שונה על שנות השואה

בחלקי הרומן המספרים על מסעו של טאדק עם אביו מוורשה אל אחוזת המשפחה בכפר נפרשת תמונה מעניינת משנות המלחמה דווקא משום שאורלב מתאר אותה מנקודת מבט מיוחדת, זו של פולני שאין לו שום זיקה מיוחדת לשואה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השנייה. ואף על-פי כן לא פוסח סטפן על גורל היהודים אז בפולין ומעיד שלא רק הנאצים, אלא גם רבים מהפולנים, ובכללם גם חלק מהפרטיזנים (177), רצחו יהודים בתקופה המחרידה הזו בתולדות האנושות. ואף ש"בנדיט" אינו רומן תקופתי על השואה, כדאי לקורא לשים לב לעמודים הספורים המתארים את גורל היהודים בפולין בשנות המלחמה מנקודת ראות חריגה זו (164-161).

בזכות עמודים אלה מוצדק לצרף את הרומן "בנדיט" לספריהם של סופרים אחדים מבני הדור השני והשלישי לניצולי השואה, שבניגוד לסופרים שהיו בעצמם קורבנות של שנות מלחמת העולם השנייה, ניסו לבדוק את אירועי השואה מנקודות מבט חריגות, חלקן ריאליסטיות וחלקן פנטסטיות. מדובר ברומנים הבאים שכל אחד מהם התייחד בדרכו: "ילד שקוף" של יעקב בוצ'ן (1998), "צחוק של עכברוש" של נאוה סמל (2001), "כל הדרכים" של שגיא רווה (2006) ו"ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר (2009).