ספר הגמיעות

אני מרגיש צורך להעתיק לכאן את הקטע הפותח של הספר, כי הוא מהווה מעין הקדשה להוריה של המחברת. אבל דבר ראשון ומעבר לכך מבחינתי כקורא, בשל העונג שעורר בי, היופי הרב שבו, האינטליגנציה הרגשית שעוטפת עליו והרגש שמציף אותו:

"הורי ז"ל לא השתמשו כמעט במילות אהבה - "אצלם, היו מחוות של אהבה. אבא, תמיד עזר לאמא, לחתוך את כל הירקות של הקוסקוס, ולפעמים כשיצא מהמטבח, היה מזיז את אמא, ישבן לישבן. ככה למדנו תשומת לב באהבה.

"בערב שבת, איש לא נגע באוכל, לפני שאימא התיישבה. ככה למדנו כבוד באהבה.

"באותו ערב שבת, תמיד הייתה קערת סלט חסה עם לבבות בתוכה, אבא היה דג את הלבבות עם האצבעות ומכניס לאימא ישר לפה. ככה למדנו יופי של אהבה.

"וכשאימא בכתה, אבא היה בוכה איתה, וזה לא חשוב שלא ירדו לו דמעות, כי אנחנו? אנחנו הרגשנו אותן. ככה למדנו רגישות באהבה.

"ואם היה קר, אז תמיד, אבא היה מניח לאימא פילובר (סוודר), על הכתפיים. ככה למדנו דאגה באהבה.

"ערב ערב כשאבא חזר הביתה מהעבודה, לפי השריקה בחוץ, ידענו, שהגיע ולפי החיוך של אמא, הרגשנו, שהיא שמחה שהגיע. ככה למדנו יכולת אבחנה.

הוריי, לא השתמשו במילות אהבה. הם אהבו זה את זו, עד אלוהים ובחזרה".

("מלות מפתח אהבה", עמ' 13)

כתיבה אמוציונלית

דומה שגברת שזו בנתה עצמה - ואיני מתכוון לכישרונה, כי הוא כשלעצמו נטוע בה - אלא לביטחונה ביכולות שלה, ברשת החברתית. על-אף המזלזלים או הספקנים או המגָנים בדרכם את הרשת, יש בה את המסגרות, כשהן נכונות, שנותנות במָה נאותה לפרסומים ראשוניים ולקבלת משובים מחבֶרים דומים, אם באופיים, אם באיכותם ואם בכתיבתם, או בכל נושא אחר שמלכד את הקבוצה. יסוד הדברים הוא הקבוצה עצמה.

בכתיבה כמו מתפרצת, מהירה ואמוציונאלית, אולי אפילו בלתי נשלטת אבל קרוב לוודאי רק נראית כך, מביאה יפית שזו את בעבועי הלַֹּבָה שנובעים ממנה אל הדפים, ומניחה לנו לגעת בלהבה האישית שלה. אנחנו נוגעים בה והיא נוגעת בנו במקביל, בעמודים מהנים של ספר שאכן הוא כאותו ספל קפה שחור, שלעתים מתוק ולעתים ללא סוכר, אבל כך או כך, גם כשהוא מר טעמו עמו. גם אם יש שיאמרו כי סגנון הכתיבה לעתים תכופות פרוע מבחינה ספרותית ואין בו ניסיון להיכנס למסגרת סגנונית כלשהי, יגידו - אני מוצא שבכך יופיו, בכך חִנו, בכך המיוחדות שלו. היא בנתה, לפחות נכון לעכשיו, את מסגרתה לעצמה.

צריך לומר, כי על-פי שחלפה רק כשנה מספרה הקודם, ועל-פי היקף החומר שהביאה, ועל-פי קצב הלב המהיר שמורגש כאן, נראה שלא עבר עליה יום מבלי שזה יפרוץ מתוכה, ומה לנו כי נלין על המבוע המבורך הזה שלה.

ריבוי דמויות

"הניה עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה. כל בוקר הדליקה את הדוד של מצב הרוח. לבשה חצאית ג'ינס וחולצה פרחונית (תמיד פרחונית) סידרה שיער ג'ינג'י חלודה התאפרה לצלילי חמישיית מיתרים של שוברט - מרחה אודם ורוד עז נִדנדה ישבנים תפוחים לצלילי הצ'לו, רקדה בדרך למטבח לקחה קפה, עברה לארבע עונות של ויוולדי, החזיקה את מברשת הסומק כמו היה קשת כינור התיזה בושם שעלה לה 29.90 ואצה לתחנת האוטובוס שתיקח אותה אל מזנון הפועלים שם עבדה כקופאית" (מתוך "הניה", עמוד 81).

אם היו אלו היסוסים בספר הראשון, הרי שנעלמו כאן, כי שוב אינה נלחמת בעצמה. היא מרשה לדברים לצאת ללא היסוס, לכתוב על עצמה ועל אחרים, על תל אביב והגעגועים הבלתי נפסקים לים, ועל ירושלים שיש לה אוויר ואולי אפילו ריח מיוחדים ועל ההבדל שביניהן. בירושלים יש בריכות, היא כותבת, אלא שלא היה כסף ללמוד שחייה בילדות ולא למדה. ולא פעם אתה שואל את עצמך אם זו היא, אם זה הרהור על מצב שהיה, שמתקיים, על משפחתה ושכניה או שמא הכול אינו אלא רק תוצאה של רקיחות כישרונה.

גם על גברים היא כותבת, גברים כטיפוסים ודבר ראשון על הגבר שלה, לכאורה. בשל ריבוי האנקדוטות בספר, ריבוי האירועים החטופים המתוארים, ריבוי הדמויות הטובות או המוזרות, ייתכן מאוד שרבות מן הדמויות הן דמויות שפגשה. כל שכן אותו חלק בספר שמוקדש לדמויות שונות של בני אדם, כל אחת בשמה, אם האמתי ואם הבדוי. אביא כאן קטע מהדברים שכתבה על הגבר שהיא אוהבת.

"על מי אני עובדת? התאהבתי בשקרן הפתולוגי הזה עד לשד עצמותי. השקרים שלו לפתו כל עצם בגוף שלי וגרמו להאמין לכל מילה שיצאה מהפה שלו. לכל סיפור. מהרגע שהכרנו הוא שיקר. בהתחלה שקרים קטנים. בלי משמעות בלי מטרה. סתם שקרים מפגרים. הוא ידע לסובב חצי עולם על עקבי סטילטו. אלה ה12 מטר גובה. לוליין מיומן. עם פני מלאך. הוא לא נראה שקרן. ואל תגידו לי "איך נראה שקרן?" אני יודעת את הפָנים של הכדַבים (שקרנים). הם לא ממצמצים. החיוך מפלסטיק. והם חתיכים! שלי יפיוף ליגת אלופות. שרמנטי. לבוש עשר. בוהמיסט למות." (מתוך "לשקר אין רגליים", עמוד 107)

מישוש של פרפר

וכך נמשכת הסערה. ברור כי יש סופה סמויה באישה הזאת הכותבת, ומעיַן של רגשות גלויים וסמויים המניעים את כתיבתה. עתים נדמה שהסופרת רודפת אחרי המסופר, שמא יחמוק ממנה במרוצתו או שמא תחליט הדמות, חלילה, ליטול לעצמה מנוחה מתודעת המחַברת. אך נראה הרבה פעמים כי זה דוחק בה, רוצה לצאת. היא כותבת על אנשים, אך הדמויות נעשות מעניינות ולא פעם מפולפלות בזכות התבלינים שהיא מכניסה בכתיבתה. מילים צירופים והגדרות שהן רק שלה. ריחות וטעמים אבל גם תחושות. ונגיעות. כמו מישוש של פרפר בעלי הפרח. כמעט שירה. והכול כאשר ריח של תבלינים דבק בתיאורים המיוחדים שלה:

"השקע הזה שבין הצוואר לכתף. המקום הכי אהוב עלי. גומת חן אורבנית של היגיון בשאון ההתבגרות. קראתי באיזה מקום פסנתרן ניגן עבורה מילים "זה הגשר שבין העיניים ללב. אגם של שקט להטביע בו נשיקה לשפיות". פעם כשאגדל אלמד לנגן על פסנתר" (מתוך "מקטעים על התבגרות", עמוד 210).

מה שכתבתי על ספרה הראשון תקף גם כאן. לא הצטננו השורות. "ברוב המוחלט של הספר נוצר תצרף מלבב של קיום אנושי ברור, של מקום פיזי מסוים, חמסיני כזה", כך כתבתי אז, והיום זה אותו המקום ורק התרחב יותר, נפתח יותר, והיא יוצאת יותר מעצמה, הולכת לאחרים. בדיוק כפי שהיא עצמה נפתחה והתרחבה בכתיבתה וצדה עוד ועוד תחושות, נופים, דמויות, ודומה שלמדה לצוד כל מה שמעופף מול עיניה, מול תודעתה.

אך כמו אז גם היום, משפחתה מעוררת בה חום, וככל שהקרבה גדלה כך החום גובר. לפי כך איני יכול שלא לשוב אל הדמות החרותה בה, במקרה זה, דמותו של אביה, ממש מהעמוד האחרון של הספר, בתחושה שרצתה לסיים עם דמותו כדי שיזכרו אותו, את אצילותו ואת גודל נפשו, ואל נסיק מכך שהאם מקופחת בספר מתחושות של חום ושל אהבה.

"בבית שגדלתי בו אבא שתל ערבה. היא עמדה בתווך של הבית שלנו ושל השכנים. סלע מחלוקת קבוע למי שייך העץ. אבא שכשמו כן הוא היה איש רודף שלום. שקט וצנוע מעולם לא רב עם אף אחד. הוא טיפח את הערבה מרגע ששתל אותה. השקה עדר סילק עשבים שוטים. צבע את הגזע בסיד שמא יבואו משחיתים.

"כשהשכן החליט שהערבה נמצאת בשטח שלו אבא ויתר. ויתר והניח. בשביל הערבה. שהיא לא תפסיק לצמוח מרוב שרבים עליה" ("מתוך "ערבה בוכיה", עמוד 233).

אודה ואומר: לאחר שספרה הראשון של גברת שזו, "שבעים אבנים כחולות", כבש אותי בסגנונו השונה והמיוחד, בתֵמות שבו, בתמונות ובדמויות שחלפו מול עיניי, ציפיתי לספר השני שלה כדי להיווכח אם הלהט ההוא השתמר בכתיבתה. כפי שהאמנתי, אנחנו אכן עדים לאותו סגנון כתיבה שובב ומשובב גם בספר זה, סגנון שנעשה עכשיו מזוהה עמה. במידה ותמשיך בזה, וגם אם תרחיב לצד הגיחות הקצרות את כתיבתה לתת-סוגה אחרת של הספרות היפה, דוגמת הסיפור הקצר - ויש כבר כאן התחלות - אולי תוכל בזכות סגנון זה שלה לצבור קוראים שיהיו נאמנים לה, כמו שקרה לא פעם לסופרים אחרים בעלי סגנון כתיבה שייחד אותם - ולפי כך יהיו בעתיד קוראים שיחכו לספריה.

(יפית שזו: "קפה אלמה", הוצאת המחברת 2015, 223 עמודים)