מכת המדינה של בנייה בלתי חוקית ושימוש בה למשך שנים היא מן המפורסמות. המקרה הבא מדגים את אמרת חז"ל, לפיה כאשר אדם חוטא שוב ושוב - הוא כבר בכלל לא מרגיש שהוא עושה עבירה. ויש בו גם את מה שחז"ל לא העלו על דעתם: חוצפה תהומית של החוטא כאשר הוא נתפס בקלקלתו.
שתי חברות - "המספק הראשי לתעשיה ולבניין" ו"סבן יעקב ציוד לבניין" - מנהלות מזה 20 שנה (!) את עסקיהן בניגוד לחוק באזור התעשיה כפר אז"ר. המדינה לא ממש מיהרה לטפל בעבירות הללו, ורק בשנת 2008 הגישה כתב אישום נגד שתי החברות. הסחבת נמשכה, ונדרשו שלוש שנים עד שהושג הסדר טיעון לפיו החברות יורשעו והן יהרסו עד מאי 2013 את המבנים הבלתי-חוקיים, אלא אם יצליחו להכשיר אותם בדיעבד.
כאן נעשה הפסקה ברצף האירועים ונעיר, שהתנהלות זו מלמדת על הסלחנות הבלתי-מובנת של הרשויות כלפי עברייני בנייה כאלו. שנים על שנים פעלו החברות בניגוד לחוק, ודאי הרוויחו יפה - ואז קיבלו עוד שנתיים לפעול שלא כחוק, וגם את האפשרות לנסות ולקבל אישור עתידי לשימוש באותם מבנים. הארכה שקיבלו כבר הביאה אותן לחמש שנים לאחר הגשת כתב האישום, אבל כמקובל במחוזותינו - זה לא היה סוף הסיפור.
נזכרו שלושה ימים לפני
הבקשות לקבלת היתר בנייה ולשימוש חורג הוגשו פחות מחודשיים לפני מועד ההריסה, ונדחו כמעט מיידית בידי הוועדה המקומית מצפה אפק. במקום להרוס את המבנים, פנו החברות לבית משפט השלום ברמלה וקיבלו ארכה עד שהחלטתה של הוועדה המקומית תהיה חלוטה. הוועדה עבדה מהר יחסית, ובדצמבר 2013 הבהירה שאין על מה לדבר. על החלטה זו ערערו שתי החברות לוועדת ערר מחוז מרכז, אשר דחתה את הערעור בספטמבר 2014. כל הזמן הזה, למותר לציין, הן המשיכו לפעול באותם מבנים בלתי חוקיים.
האם כעת הגענו לסוף הסיפור? מה פתאום. הרי בשביל מה יש בתי משפט? המספק וסבן פנו באוקטובר 2014 לבית המשפט המחוזי מרכז. במרס 2015 הוסכם, כי עליהן להעתיק את מקום עסקיהן לא יאוחר מ-1.8.15 בשעה 12:00. תזכורת: המבנים אמורים היו להיהרס עד מאי 2013. המספק וסבן הרוויחו, בלי יותר מדי מאמץ, עוד 27 חודשים של שימוש בלתי חוקי.
ב-28.7.15 גילו שתי החברות, כי לא יצליחו לבצע את ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. הסיבה: לא עלה יפה המו"מ שניהלו לשכירת נכס בתל אביב. אז מה עשו? כמובן: ביקשו דחייה נוספת, של עוד ארבעה חודשים. מובן שצריך לכבד את החוק, גלגלו העבריינים הסדרתיים עיניים צדקניות, אבל "יש לשקול את האינטרס של הפרט, הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו במקרקעין, נסיבות ביצוע העבירה ומהותה, וכן את העלויות הכספיות הכרוכות בביצוע צו ההריסה ובצרכים של הנאשם". לצד הבקשה בא איום מרומז: אם המבנים הבלתי-חוקיים ייהרסו - קיימת סכנה לפרנסתם של עובדי החברות.
חשבו שהשופט לא יקרא
לשבחו של שופט בית המשפט המחוזי מרכז, בנימין ארנון, יש לומר שהוא לא התרשם מאותן בקשות ואזהרות. קודם כל, אומר ארנון, הבקשה הוגשה בשיהוי כבד: פסק הדין האחרון ניתן לפני למעלה מארבעה חודשים, כתב האישום הוגש כזכור עוד ב-2008, ולמרות כל זאת הבקשה הוגשה שלושה ימים לפני מועד ההריסה ובעיצומה של פגרת בתי המשפט.
שנית, החברות כנראה חשבו שארנון לא יקרא את המסמכים - אבל הוא כן קרא. הללו לימדו, כי הסכם השכירות בתל אביב שלא יצא לפועל התייחס בכלל לשנת 2014, והחברות לא הסבירו האם ומה עשו כדי למצוא מקום מתאים בשנת 2015. שלישית, את הבקשה היו החברות צריכות להגיש לבית משפט השלום ברמלה - אבל אין טעם שירוצו עכשיו לשם, כי המועד האחרון להגשתה היה 21 יום לפני מועד ההריסה. רביעית, אפשר להאריך את המועד לביצוע צו הריסה כאשר היתר הבנייה נמצא בהישג יד - והחברות מודות שהתייאשו מלקבל אותו.
ארנון ממשיך: "אין בפיטורי עובדים כדי להצדיק מתן ארכה גורפת, וללא סייגים, להארכת המועד לביצוע צו ההריסה. דומני כי במקרה הנוכחי הארכות לביצוע צו ההריסה, שכבר ניתנו בעבר למבקשות, נועדו, בין היתר, לאפשר המשך ניהול עסקן ללא פיטורי עובדים. אולם, לאחר ששקלתי מכלול הנסיבות שהוצגו בפני, אני קובע כי מן הראוי ליתן במקרה הנוכחי משקל ממשי וגדול יותר לשיקולים התומכים בכיבוד החוק ואכיפת פסיקת בתי המשפט, שכן [כדברי השופט
יורם דנציגר] אין בית המשפט 'יכול לתת יד לאיון העונש ע"י השהייתו עוד ועוד'". חוץ מזה, מעיר ארנון, לחברות יש עסקים גם בצומת סגולה - אז שיעסיקו שם את העובדים.
שתי החברות חויבו בהוצאות בסך 20,000 שקל. את החברות ייצגה עו"ד שני טובול, את ועדת הערר ייצגה עו"ד רותם אלקלעי, ואת הוועדה המקומית - עו"ד סמארה מתקאל.
