היש תקווה לאהבה בבארים?

כבר מספר פעמים עלה בארץ המחזה "דני והים הכחול", על קשר בין גבר אלים לאשה ואם לילד, המחפשת אהבה. בכל מקרה, היה המחזה מרתק ושונה מהרגיל. הפעם, בעיבודו המצוין של אסף פאריינא (שחקן מחונן וזמר נפלא בתיאטרון הקאמרי), ובבימויו המהודק של אלחנן שפירא, נוספו למחזה שעלה בתיאטרון יפו רבדים נועזים יותר, שנעדרו בהפקות הקודמות.

בחור גברתן, בעל חזות מאוד מצודדת, גוף חטוב להפליא, ובחורה צעירה ממנו בלונדית, חטובה להפליא גם היא, נתקלים זה בזו בערב אחד בבאר אפלולי וכמעט ריק. למעשה, רק דלפק המשקאות שברקע מסמל שזה באר. המוזיקה הכה מיוחדת המלווה את המחזה לכל אורכו, אותה עיצב המוסיקאי עמרי דגן (הבן של עזרא דגן), מעניקה למחזה שפה נוספת, קול נוסף ואוירה ספציפית. הבחורה מנסה כל העת להתגרות בגבר יפה התואר, אך הוא דוחה אותה בגסות. וכשהיא לא מרפה וממשיכה, הוא אף מטיח אותה בכוח. משחק המינים הזה של הנסיון לפתות והסרוב, עובר לפאזה אחרת, לאחר שהיא מגלה לו את סודה האיום, שאותו לא גילתה לאדם כלשהוא בגלל בדידותה.

הסוד הזה שהיא נושאת כנטל כבד על כתפיה הוא חטא שהיא חטאה, ולדעתה אין עליו כפרה. אך עצם החשיפה שלה לפניו ולראשונה בחייה, מעניק לה את פיצוח עקשנותו וגסות התנהגותו של הגבר, והוא מתחיל להתייחס אליה בכל זאת. לא מציאה גדולה, בהתחשב שהוא מבצע בה אקט מיני ברוטלי, באופן הכי ריאלי שניתן להראות. היא מוכנה לקבל ממנו הכל, ובלבד שיתחיל להתייחס אליה. בהמשך, הליך החבירה המינית מייצר בו תשוקה, ומכניס ללבו גם רגש כלפיה, והכל מתהפך. אך כדי לחוות את המחזה במלוא כוונת המחבר, לא ראוי שנמשיך בפרטים, ונתייחס רק לשחקנים וליוצרים.

אביב זמר, בוגר המחזור המשובח ביותר שיצא מ"בית צבי" - מחזור 2002, ומשחק כמו איתי טיראן מאז ועד היום בתיאטרון הקאמרי, מתאים מאוד בחיצוניותו לתפקיד הבחור היפה והאלים. אם כי, האכזריות אותה הוא ממחיש, ומקורה, במחזה, ברקע האומלל של חייו-הוא. לכן, דווקא כשהוא מחצין את רגשותיו לבחורה, הוא מצליח מאוד להפגין גם רוך ורגש, שהם ניגוד עצום לצדדים האפלים שהפגין קודם. זוהי רבגוניות של שחקן משובח.

אגם שוסטר, נאה וחטובה שלוואי וכל השחקניות היו חטובות כמותה, מלאה כאן ברגשות יסורים עצמיים, והם שמדרבנים אותה לעשות הכל, ללא מיגבלה כלשהי, ובלבד לזכות בפירור של אושר. היא משכנעת בכך בהחלט, וקשה להאמין שהנערה סיימה רק לפני שנה את סמינר הקיבוצים, בהיותה כה מקצועית ומשכנעת. הצופים חשים אמפטיה לשני הצעירים, חרף עזות הביטויים המילוליים והפיסיים, וגילויי האלימות. הסוף המעורפל, ממנו אנו יכולים רק לשער כיצד הוא נגמר, הוא סיום נאות להצגה המרתקת, הפינ-פונגית של שני המינים, החושפת את חיי הלילה המתרחשים בבארים במלוא אפלוליותם. וזאת - עם התאורה המדויקת והכה ראויה של אורי רובינשטיין. את התלבושות עיצבה אלה רוזנצוויג הרב תחומית, וסך כל המרכיבים מעמיד הצגה מאוד שונה מהמקובל בתיאטרונים הסטנדרטיים, מהעדר חשש מפני מנהלי תיאטרונים ממוסדים.

לאלחנן שפירא הבימאי, מגיע שאפו על אומץ ליבו ונחישותו כשהקים את תיאטרון "תא", הקטן בממדיו, אך חסר הגבולות באיכותו. הצגות "הציפור השחורה" שביים ואחרות, מסמלות את הדרך הראויה שהוא עושה.