ביקורת שיש להתמודד עמה

במוקד הספר מצוי הקרע בין היומרה להשגת החרות לבין האינטרסים שאותם משרת הניאו ליברליזם. "ההנחה שלפיה שוק חופשי וסחר חופשי מבטיחים את חירויות הפרט היא אחד ממרכיביה העיקריים של ארצות הברית כלפי שאר העולם", כותב המחבר, ומיד ממהר לציין "ניכר בבירור כי מה שביקשה ארצות הברית לכפות על עירק בכוח הזרוע הוא מנגנון שלטוני שמשימתו הבסיסית היא לייצר תנאים שיאפשרו לבעלי ההון, המקומיים והזרים כאחד, צבירה רווחית של הון. מנגנון שלטוני כזה אני מכנה "מדינה ניאו ליברלית". החירויות הגלומות בה משקפות את האינטרסים של בעלי הנכסים הפרטיים של הגורמים העסקיים, של התאגידים הרב-לאומיים ושל ההון הפיננסי" (עמ' 20). במקום אחר הוא גורס ש"על-פי התיאוריה, המדינה הניאו ליברלית אמורה לתת עדיפות לזכויות קניין פרטיות, לשלטון החוק, למוסדות של סחר חופשי ושל שווקים המתפקדים בצורה חופשית. אלה הם ההסדרים הממסדיים הנחשבים הכרחיים להבטחת חירויות אישיות. הם פועלים במסגרת חוקית של התחייבויות חוזיות הנקבעות במשא-ומתן חופשי בין ישויות משפטיות אינדבידואליות בשוק. חובה לשמור על קדושתם של חוזים אלה, ועל זכותו של הפרט לחופש פעולה, ביטוי ובחירה. לפיכך המדינה חייבת להשתמש במונופול שלה על השימוש בכוח כדי להגן על החירויות הללו בכל מחיר. בהמשך לכך, גם חרותם של עסקים ותאגידים (שהחוק מתייחס אליהם כאינדבידואלים) לפעול במסגרת הממסדית של שווקים חופשיים וסחר חופשי נחשבת לדבר טוב בבסיסו"(עמ' 91-92).

בהקשר זה יש להוסיף ולציין את ביקורתו של הא ג'ון צ'אנג על הקפיטליזם בספרו- 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם מבחינה מוסרית. כך למשל הוא מעיר ש"עד תחילת המאה ה-20 שבוע העבודה הממוצע בארצות הברית עמד על שישים שעות. באותה תקופה ( ב-1905 ליתר דיוק) בית המשפט העליון שם הכריז על חוק במדינת ניו-יורק שהגביל את שעות העבודה של האופים לעשר שעות ביום כ"מנוגד לחוקה", בטענה כי הוא "מונע מן האופה את החרות לעבוד כמה שירצה"(עמ' 26). ביתר תוקף זה מבוטא בהקשר לעבודת ילדים. כך למשל הצעת חוק בריטית משנת 1819 "החוק לרגולציה של עבודה בבתי החרושת לכותנה" (1819) ביקשה לאסור העסקת ילדים תחת לגיל תשע, בעוד שילידים בגילאים 10 - 16 - "עדין יורשו לעבוד אך שעות העבודה שלהן הוגבלו ל-12 ביום"(עמ' 21).

הרי גם אם ניתן לאופים תנאים טובים שיאפשרו להם לעבוד יותר מעשר שעות ביממה, לא יעלה על דעתנו שיש מקום להעסקת ילדים, כפי שהיה בתקופת הקפיטליזם במאה ה-19. מכאן לאור השפעה החברתית המוסרית, כפי שמסביר צ'אנג חד וחלק "השוק החופשי הוא אשליה. אם שווקים מסוימים נראים חופשיים, הרי זה משום שאנו מקבלים לחלוטין את הרגולציה שהם נשענים עליה. עד כדי כך שהיא הופכת לבלתי ניראת" (עמ' 22).

הארווי שהינו מרקסיסט יודע להשתמש במגוון החומר האמפירי, באשר לא בהכרח הייתה המדינה הניאו ליברלית גם דמוקרטית, כפי שהוא מציין למשל במקרה של צ'ילה ( עמ' 20-22).

נקודת חולשה

להבנת הניאו ליברליזם יש גם לעמוד קודם על "הליברליזם המוטמע", שהוא "מונח המשקף את הנטייה להקיף תהליכי שוק ופעילות יזמית ותאגידית ברשת של מגבלות חברתיות ופוליטיות בסביבה רגולטורית, נטייה שלעיתים הגבילה את האסטרטגיה הכלכלית והתעשייתית, אך במקרים אחרים דווקא הובילה אותה" (עמ' 24). עוד הוא מסביר ש"המשותף לכל אותם מבנים שלטוניים היה ההסכמה שעל המדינה להתמקד בפתרונות תעסוקה כוללים, בצמיחה כלכלית וברווחה אזרחיה, ולעשות שימוש חופשי בכוחה, וזאת לצדם של תהליכי השוק - או, במידת הצורך, תוך התערבות בהם או אפילו במקומם - לשם השגת היעדים הללו"(שם).

בדיונו ב"ניאו ליברליזם" הוא מוצא בהוגה הפוליטי פרדריק פון האייק את בסיסו האידיאולוגי. הדגש על כלכלה משק הובילו אותו לרעיון מרכזיות חוסר השוויון להמשך הקדמה, מה שהמתגלה כנקודת תורפה בהגותו. עוד מציין הארווי כמייסדי הנאו ליברליזם את לודוויג פון מיזס ואת הכלכלן מילטון פרידמן ולתקופה מסוימת אף את הפילוסוף קרל פופר. עם זאת הוא גורס שהמסגרת התיאורטית של הנאו ליברליזם אינה קוהרנטית לחלוטין ואף טען ש"העמדה הניאו ליברלית נגועה בסתירות כה רבות עד שקשה לראות כל קשר בין שיטות הפעולה הניאו ליברליות שהתפתחו עם השניים (בסוגיות כמו כוחו של המונופול וכשלי השוק) לבין הדוקטרינה הטהורה לכאורה. לפיכך, עלינו לשים לב היטב למתח שבין תיאוריית הניאו ליברליזם לבין הפרגמטיות בפועל של הניאו- ליברליזציה" (עמ' 37).

דומה שזוהי נקודת חולשה בטיעוני הארווי באשר אם יש פער בין הרמה הפונדמנטלית לרמה האופרטיבית, יש לעמוד על כך ולבדוק מה השתבש בתיאוריה, או לא יושם כהלכה במציאות. מאחר שארווי גורס "במילים אחרות הניאו ליברליזציה הייתה פשוט פיננסיזציה של הכול" (עמ' 51), נשאלת השאלה - איך מובטחת חרות האינדבידואל?, מה שנקשר גם לביקורתו של קארל פולאני על הניאו ליברליזם (עמ' 55-58), כמו גם להשחתת המערכת הפוליטית בארה"ב, נוכח זכותו של התאגיד לתרום סכומים בלתי מוגבלים למפלגות פוליטיות (עמ' 71-72), מה שמעלה את השאלה האם התאגידים הם הריבון בארה"ב ולא אזרחיה? מכאן שנקודת חולשה בהגות הניאו ליברליזם היא כוחו של התאגיד הבינלאומי המאפשר לו להעביד אף בתנאי ניצול של פגיעה בעובדים, והארווי מביא עדות של עובדות קבלן משנה של חברת ליוויס שעבדו לעתים אף 14 שעות ביממה ( עמ' 224). בצדק הוא גורס "שלא כדאי להפקיד את תחום הזכויות בידי ההגמוניה הניאו ליברלית. את המאבק הזה צריך להמשיך לנהל, אך אין להתמקד רק בשאלה אילו עקרונות אוניברסליים ואילו זכויות מתאימות למצבים מסוימים, יש לחשוב גם כיצד לבנות תפיסה ועקרונות אוניברסליים של זכויות" (עמ' 237). לכן במקום אחר הוא טוען: עם כל כמה שהינו רוצים לראות בזכויות דבר אוניברסלי, המדינה היא זו שחייבת לאכוף אותן. אם בעלי הכוח הפוליטי אינם מגלים נכונות לעשות זאת, הזכויות נשארות בגדר מונח ריק" (עמ' 238).

בנוסף לאפיון תפיסת הניאו ליברליזם של תאצ'ר ורייגן, הוא מוצא בצדק לנכון לעמוד על חולשותיה. הוא מצביע על המונופול ומסביר שתחרות מביאה לא פעם להיווצרות שוק מונופולי או אוליגופולי משום שהחברות החזקות יותר דוחקות החוצה את החלשות. הוא אף פיתח טיפולוגיה לניצול תוך נישול וגורס שלה יש ארבעה מאפיינים: 1. הפרטה והסחרה (הפיכת דברים לסחורות). 2. פיננסיזציה. הרגולציה אפשרה למערכת הפיננסית להפוך לאחד ממוקדיו העיקרים של מפעל החלוקה מחדש, באמצעות ספקולציות, דורסות הונאה וגניבה, הרצת מניות, הונאות פונזי ועוד. 3. ניהול וניצול של משברים. כלומר הפעלת "מלכודת חובות" כאמצעי עיקרי לצבירת הון תוך נישול. 4. חלוקה מחדש ע"י הממשלה. המדינה הופכת לסוכנות מרכזית של מדיניות החלוקה מחדש והופכת את כיוון זרימת ההון שבתקופת הליברליזם המוטמע עבר מהמעמדות הגבוהים לנמוכים.

הארווי מכסה לא מעט סוגיות בספרו, ומקוצר היריעה התייחסתי רק לחלקן, וגם לא לאחת החשובות, ההבדל בין הניאו ליברליזם לבין הניאו שמרנות. ביחס לדמוקרטיה דומה שהפרספקטיבה שלו צרה במיוחד, באשר רק התייחסות אליה כפורמלית ולא מהותית דמוקרטית - ליברלית, יכולה להביאו לניסוח הבא: "ממשל המבוסס על שלטון הרוב נתפס איום פוטנציאלי על זכויות הפרט ועל חירויות החוקתיות... ולכן הניאו ליברליזם מעדיפים בדרך כלל שלטון של מומחים והאליטות...שליטה באמצעות צווים מנהליים ופסיקות משפטיות על פני קבלת החלטות דמוקרטית ופרלמנטרית"(עמ' 94).

סוגיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת הנו הפרק- "קיצור תולדות הניאו ליברליזם בישראל", שכתב רונן מנדלקרן, ד"ר למדע המדינה המתמחה בכלכלה פוליטית השוואתית ועיצוב מדיניות כלכלית. אולם הדבר דורש ביקורת בפני עצמה, שלא במסגרת הביקורת הנוכחית.