בין דמוקרטיה לטרור

האירועים הקשים הפוקדים את הארץ לאחרונה, מפרשת מוחמד עלאן, התלקחות הר-הבית ועד גל הטרור ה"עממי", צריכים להדליק את כל הנורות האדומות, ולהבהיר שוב כמה חשוב לשנות את הגישה כלפי הטרור מצד המטפלים בו. עד שלא נבין את הכשלים באופן הטיפול בטרור, נמשיך לסבול ממנו, ולהתגונן ללא יצירת הרתעה והפנמה בצד השני כי הטרור אינו דרך להשגת מטרות.

השינוי הראשון שעלינו לאמץ כדי להביא הישגים משמעותיים במלחמה בטרור הוא ההבנה כי אי-אפשר להילחם בטרור בכלים דמוקרטיים. הדמוקרטיה היא הקן הבטוח ביותר להתפתחותם של ארגוני טרור, והדוגמה הקרובה ביותר אלינו היא "התנועה האיסלאמית" של ראאד סלאח, שבכלים הדמוקרטיים שהענקנו לו הוא מנהל היום מערך טרור שמהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. מבית מדרשו יצאו המחבל מאבו-סנאן שביצע פיגוע התאבדות בנהריה, והמחבלים ממשפחת חטיב מכפר כנא שאחד מהם חטף ורצח את החייל אולג שייחט. אחיו של המחבל דקר חייל בצומת גולני, ואחר כך ביצע פיגוע ירי בצומת רימון שבמהלכו נהרג מאש תגובה לעברו, ומוחמד חטיב חטף נשק ממאבטח בישיבת עטרת כוהנים וירה באזרחים. תנועתו של סלאח אחראית להקמת ארגון המוראבטון והמוראבטאת שעוסקים בהתססה בהר-הבית, וכמעט כל תושבי ישראל שהתגייסו להילחם לצד ארגון דאעש, התחילו את דרכם בבית מדרשו של סלאח.

הכלים הדמוקרטיים שמערכת אכיפת החוק והענישה כפופים להם, מונעים את האפשרות להצר את צעדיהם של סלאח ותנועתו ולמנוע ממנה להתפתח לארגון טרור. האבסורד הוא שהמדינה כובלת את ידיה ומונעת מעצמה להילחם במי שמבקש את הכחדתה. הדמוקרטיה מאפשרת לתנועה האיסלאמית חופש תנועה ופעולה, וחופש לפרסם חומרי הסתה ושנאה נגד מדינת ישראל ואזרחיה. הכלים הדמוקרטיים מאפשרים לה להילחם בכל ערבי ישראלי שבוחר לתמוך בישראל, ולהשתמש בשנאת ישראל כדי לגייס תרומות ולהילחם בישראל. עם חופש פעולה כזה, "התנועה האיסלאמית" מהווה איום קיומי על מדינת ישראל לא פחות מכל איום אזורי או בינלאומי.

צעדי המנע יכולים להיות פשוטים ואפקטיביים, הם יחסכו בחיי אדם, כמו גם במשאבים. כך, בנוסף להוצאת "התנועה האיסלאמית" מחוץ לחוק והטלת מעצר מנהלי על ראשיה, יש להטיל עונש מינימום של שלוש שנות מאסר בשל עבירה על החוק האוסר על הנפת דגלים של מדינות וארגוני אויב. כמו-כן יש לאכוף את האיסור על אימאמים במסגדים להכתיב מסרים טרוריסטיים, לפקח על העיתונות הערבית ולהעניש על דברי הסתה המתחזים כחופש ביטוי. מדובר בצעדים שעל כל חברה בריאה להנהיג, שבניגוד לטענות השמאל אינם פוגעים באופיה הדמוקרטי .

במלחמה בטרור, ככל שחוקרי השב"כ זוכים לחופש פעולה בחקירות נגד מחבלים, כך הם משיגים יותר מידע שנותן להם את הכלים למנוע טרור. במסגרת חוקי החרום למניעת טרור, יש להתיר כל דרף להשיג מידע מציל חיים כזה. כמו-כן, אין להיבהל מענישה קולקטיבית. כשההסתה היא קולקטיבית, טענה שמחבל מגיע לשלב של ביצוע פיגוע טרור מבלי שאיש ירגיש בכך, היא רחוקה מהמציאות התרבותית בחברה הערבית. הקן המשפחתי בחברה הערבית הוא הגורם המשפיע ביותר על אופי ההתנהגות של הילדים, כך שלהכללת המשפחה באחריות על מעשי ילדיהם ובענישתם יש לא רק הצדקה מוסרית, אלא גם תוצאות אפקטיביות. כמו-כן יש לשקול הקמה של בתי דין מיוחדים לענייני טרור שלא יהיו מושפעים מן הנרטיב האופף את המערכת האזרחית.

הטוענים כי הצעדים המוצעים אינם דמוקרטיים ואינה מוסריים, מתעלמים מכך שהטרור אינו דמוקרטי ואינו מוסרי. מדובר בצעדים מידתיים, שיש בכוחם למנוע ממחבלים מתאבדים להיכנס לאוטובוס או למסעדה או כל מקום הומה אדם ולפגע בהם, ולצמצם את היקפה של הרשת החברתית המעודדת אותם לפעול, מסייעת להם ותומכת בהם. הרחמנות שבה נוהגות ממשלות ישראל מאז קום המדינה, מגבירה את אכזריותם של אויבינו ומחריפה את הטרור שפוגע בנו. אין מדובר באנשים המכבדים את ערכי החברה הדמוקרטית. הם באים להרוס אותה להשמיד את חבריה. עלינו להשיב ביד ברזל על כל איום שמסכן את אזרחי ישראל. עלינו לשמור על קיומנו בשלום ולא לסכן את קיומנו במרדף אחריו.