הניסוי והתעיה הן אמצעי חשוב ראשוני בפענוח הנסתר והמתהווה - אשר נתונות ונעזרות לסירוגין בין המציאות והיש, לבין החלום והאין.
בכתיבה שלפנינו נמצא את היושרה וחרות ההבעה (ע' 23): ..."הָיִיתִי חַיֶּבֶת לִבְדֹּק אֶת כָּל הַקְּלִישָׁאוֹת בְּעַצְמִי/הָאִם חֲצִי שְׁנָת אֶקְסְטָזִי פּוֹגַעַת לְעַד/בִּיכָלְתּוֹ שֶׁל הַמֹּחַ לִשְׂמֹחַ"...
גם שירי ההתרסה של המשוררת באים בעימות ומביטים ללא מורא ורתיעה בגוף המציאות. ואף אם נמצא אותה באופן זה או אחר מורדת במוסכמות (ע' 36): ..."הוּא טָעַן שֶׁאֲנִי יוֹרֶדֶת נָמוּךְ,/שֶׁשִּׁירָה אֲמוּרָה לְדַבֵּר גָּבוֹהַּ,/ כִּי שִׁירָה הִיא פִּכְפּוּךְ מְרֻמָּז שֶׁל דִּכְדוּךְ,/שֶׁל רָצוֹן מְיֻסָּר לְדַמֵּם וְלִגְוֹעַ//כִּי שִׁירָה כְּמוֹ שֶׁלִי הִיא חֲרִיץ הֲצָצָה/יְשִׁירוֹת אֶל הַלֵּב מֵהַחוֹר שֶׁל הַתָּחַת"... כמובן נמצא כי החץ פוגע במקומות 'מגודרים', בהפוך. ואף כי ימצאו החולקים על כך, המציאות מורה אחרת.
שירתה של ריטה קוגן אינה שירה מאומצת או מאולצת היא שירה הזורמת מבין עורקיה בכנות ובפיכחון חושים (ע'47): ..."הֵעָלְמּוּתְךָ מֵחַיַּי הוֹתִירָה סֶדֶק בְּתַחְתִּית הָאֹשֶׁר/שֶׁאַט אַט נִפְעַר לִכְדֵי שֶׁבֶר/יַרְכָתַי הוּצְפוּ,/וְאֵין טַעַם בִּבְדִיקַת טַעֲמָם שֶׁל הַמַּיִם: מְלִיחוּתָם מֻבְטַחַת"...
וכמו שהתחום האינדבידואלי גלוי, חשוף ומואר בכתיבתה, כך נבחין כי אף בתחום החברתי הארצי-והגלובלי, אין איסורים ומגבלות וישנה פתיחות ודיבור ישיר (ע' 103): ..."אֲנָשִׁים יוֹצְאִים מֵהָרַכֶּבֶת,/לָרָצִיף//נִשְׁפָּכִים-יוֹצְאִים//הָעִיר אוֹתָם שׁוֹאֶבֶת//אֲנָשִׁים רָצִים אֶל הָרַכֶּבֶת//דּוחֲפִים זְקֵנָה שֶׁמִּתְעַכֶּבֶת./אֲנָשִׁים רָצִים. וְהָרַכֶּבֶת"...
הערכי והדו-ערכי, הם אפקטים חשובים להתנהלות התקינה והלא תקינה באבסורדיות האנושית. בעוד המונים נוהרים בלא תכלית בריצה מטורפת, אחר הבל וריק, מבלי להתעכב על פרטים קטנים שנחיצותם נדרשת. אותה ריצת עמוק, נגלית לצורך 'החומר' בלבד.
ראה בית מהשיר (ע' 21): ..."בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ תָּמִּיד עוֹלָה עַל מָטוֹס//בָּסּוֹף מִישֶׁהוּ תָּמִיד נִשְׁאָר עַל הָרָצִיף./מְפַלֵּס אֶת דָּרְכּוֹ, חֲסַר תְּחוּשָׁה, בְּכָל הַפְּקָקִים,/מַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ, בִּזְהִירוּת, בְּכִסֵּא מִשְׂרָדִי,//וּמַשְׁקִיעַ אֶת עַצְמוֹ בָּעֲבוֹדָה"... ההזנחה 'הרוחנית' ללא ספק היא עקב-אכילס.
'סחרחורת הפלא' שלפנינו הולכת ומתבהרת בשיר (ע' 83): ..."אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים עִם עֲצָמוֹת חַלָּשׁוֹת/וְקֹצֶר נְשִׁימָה//אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים חַלָּשִׁים/עִם עֲצָמוֹת שְׁבִירוֹת/וְקֹצֶר רֹאִי//אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים עִם עֲצָמוֹת/וְקֹצֶר זְמַן"... והשאלה הנשאלת - האם השגנו מטרה כלשהי, האם נועדנו לרוץ כל החיים אחר דבר בלתי מושג? מדוע לא נעשה פסק זמן ונקדיש עתותינו לחשיבה נכונה כיצד ליישם בדרך, דברים ערכיים שנחיצותם וחשיבותם לא פחותה מהקיים...
בין ההבזקים, נמצא את השירים הדוברים את 'הזוגיות' (ע' 11): ..."בְּעָמְדֵנוּ עֲרֻמִּים מוּל מַרְאָה,/אֲנִי מְבִינָה שֶׁאֲנִי קְטַנָּה./בִּשְׁעָר הַזְּמַן/אֲנִי גְּדוֹלָה מִלְּהָכִיל"...
ולהשלמה, רשמה (ע' 12) את הפסוק: ..."אָדָם לָבוּשׁ/אֵיךְ יִתְעַלֵּס?/לָכֵן נוֹעַדְתִּי לְהִתְפַּשֵׁט/מֵעוֹרִי, בְּשָׂרִי וְעַצְמוֹתַי.//וּמָה אֲנִי? לֹא גַּל וְלֹא סֶלַע./אַךְ רוּחַ עַל פְּנֵי תְּהוֹם"...
האכפתיות מהחברה ומהנעשה במדינה הקטנה שלנו, אף הם חלק בלתי נפרד מאפיוני כתיבתה הנוגעת במהויות האפלות - הפנימיות והחיצוניות של מרצחים, שמהות קיומם עלי אדמות הוא רשעות ורוע (ע' 16): ..."אַתָּה מַעֲטֶפֶת אָדָם שֶׁנּוֹהֵג לְהַבִּיט/בַּמָּוֶת בְּעַיִן פְּקוּחָה./הַמָוֶת שֶׁלְּךָ דּוֹבֵר אַךְ עֲרָבִית/וְלֹּא נוֹתֵן מְנוּחָה./בְּכָל הֲלִימוֹת לִבְּךָ מְהַדְהֲדוֹת יְרִיּוֹת/וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁבָּאוּ אֶל מִטָּתְךָ מְפֻכָּחוֹת אוֹ שְׁתויוֹת/חָלְפוּ מִבְּלִי מֵשִׂים"...
כך מגיע לביטוי רשמי גם השיר על מלחמת 'צוק איתן' 2014 כישראלית אשר חוותה את אותו היא רושמת (ע' 93): ..."נִכְשָׁלְנוּ בְּמִבְחַן הַחֶמְלָה//כִּי עָיַפְנוּ מִלְּהַבְחִין בֵּין רַע לְטוֹב./כִּי הָרַע חָפֶר אֶת הָאָרֶץ מִנְהָרוֹת-מִנְהָרוֹת/וְהַשָּׁמַיִם זוֹעֲקִים בְּקוֹל עוֹלֶה וְיוֹרֵד./שָׁכַחְנוּ, כִּי אֵין מַבְדִּילִים בֵּין דָּם לְדָם,/עֵת הַמָּוֶת מֻמְטָר מֵעַל גָּגּוֹת הַבָּתִּים"...
נושא 'האושר', המגיח עם 'הצחוק', אינם נעדרים מהקובץ. האושר מוצא ביטויו במספר וריאציות ואזכור. אחד מהם נמצא (ע' 59): ..."קַל לְהַבְחִין בָּאֲנָשִׁים הַחוֹזְרִים מֵהַיָּם./הֶם לֵאִים, מְבֻסָּמִים מִשֶּׁמֶשׁ./כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם צְרוּבוֹת וַחֲלָקוֹת/ עוֹרָם מָלוּחַ/וְעֵינֵיהֶם מְלֵאוֹת אֹפֶק./גַּרְגְּרֵי חוֹל נִזְרָעִים מִבִּגְדֵיהֶם הַלַּחִים,/כְּמוֹ פֵּרוּרֵי אֹשֶׁר,/הַמְסַמְּנִים אֶת דַּרְכָּם הַבַּיְתָה"... התיאור, שופך אור צבעוני על תמונה חיה ומדויקת להפליא על התא 'המשפחתי', אשר מזמין קינאה צובטת 'בפרט', העושה דרכו מהים בגפו (ע' 77): ..."לְאלֹהֵי הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים אֶשָּׂא תְּפִלָּתִי./חַלּוֹן סַקְרָן מֵצִיץ דֶּרֶךְ וִילוֹן תַּחְרָה,//וְהֶבֶל תַּבְשִׁיל שֶׁנָּח וְנָשַׁם כָּל הַלַּיְלָה/מִתַּמֵּר מִבֵּין זְגוּגִיּוֹת.//אֲנִי הַזָּרָה שֶׁעוֹבֶרֶת מִתַּחַת לְחַלֹּונָם/בְּדַרְכִּי מֵהַיָּם"...
ההפלגה בין עולם הילד לעולם המבוגר הוא תהליך הדורש זמן והסתגלות. המשוררת מדברת על בגרות טרם זמנה (ע' 80): ..."הָעוֹלָם שֶׁלִּי - עוֹלָמָם שֶׁל מְבֻגָּרִים./הִמָּצְאוּתִי בּוֹ מָתְמִיהָה אוֹתִי לְעִתִּים..//אָז אֲנִי מְחָפֶּשֶׂת נְתִיב חֲזָרָה לַיַּלְדוּת/בֵּין מְאוֹת הַשְּׁבִילִים הַסְּבוּכִים/שֶׁלְּצִדֵּי עֵינֵי"... בשיר (ע' 74) רושמת המשוררת: ..."אִלּוּ שׁוֹקוֹלָד הָיָה סַמְמָן/לְיַלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת,/הָיִיתִי נֶחֶשֶׁבֶת וַדַּאי לְיַּלְדָּה הָאֲהוּבָה/עֲלֵי אֲדָמוֹת"...
במדינה בה נדרשת מלחמת קיום תמידית נגד הצוררים, עצם ההישרדות נוטה להזדככות והכמיהה לאהבה לחמלה ולרוך, מביאים את שירתה של קוגן אל מחוזות אחרים (ע' 65): ..."אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה כָּאן מִלְחָמָה.//וְנִתְגַּעְגֵּעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּדּוֹנִים מִתְגַּעְגְּעִים - /בְּרֹךְ, חֶמְלָה/ וְהַבְטָחַת נֶצַח./וְהָעוֹלָם יִתְבּוֹסֶס בְּמִלְחַמְתּוֹ/וְאֲנַחְנוּ -ְּאַהֲבָתֵנוּ"... נראה שזהו הדבר הכי שפוי שהאדם יכול לחפוץ בו בעולם הלא שפוי שמסביבו.
המוטו, שב על עצמו גם בשירים אחרים (ע' 90): ..."אֲנִי אֶשְׁאַג, אֶצְהַל, אָפְעַם,/כְּמוֹ גֶּשֶׁם קַיִץ בְּיוֹם שִׁמְשִׁי,/הֲכִי פָּשׁוּט וְאֳנוֹשִׁי./וְלֹא אֶבְכֶּה, אַף פַּעַם,/אַף פַּעַם"...
