השופטת: עירית כהן, בית המשפט המחוזי בירושלים

המועד: יום שלישי, 16.12.15, שעה 09:00

הנושא: פשיטות רגל


נדמה לי שכבר יצא לומר כאן, שכאשר מדובר בתיקי פשיטות רגל של חייבים קטנים - האישיות של השופט היא בעלת חשיבות מיוחדת. עליו להיות קשוב, סבלני ואמפטי הן כלפי החייב והן כלפי נושיו, וכל זה - כאשר לפניו שורה של תיקים, שמבחינת היקפם מתאימים בכלל לבית משפט שלום. השופטת עירית כהן התאפיינה בתכונות אלו.

היום נפתח בעניינו של אסיר לשעבר, הטוען שאינו עובד משום שנפצע בברכו בתאונת דרכים. כהן מאפשרת לו לדבר בצורה חופשית ואינה מקפידה על צורת ההתנסחות המקובלת בבתי המשפט, וטוב שכך. "תני לי לדבר", הוא אומר. כהן מכירה את החומר ומציגה שוב ושוב את השאלות המשמעותיות, עד שהיא מקבלת תשובה. "אני מתחנן אליך, גברת, שתחשבי עלי. אני מתחנן אליך לגמור את הסיפור הזה", הוא אומר.

כהן משיבה בשקט: "אני יכולה לראות את המסמכים? אני מקבלת מה שאתה אומר, אבל אתה לא בן יחיד. יש נושים שאתה חייב להם כסף ואין סיבה שלא תשלם". היא קוראת את המסמכים ושואלת: "למה אתה לא עובד? ואיך תפרנס את המשפחה שלך?"; האיש מצפה לתמיכה משפחתית. כהן ממשיכה: "אני חושבת עליך ואני אשמח שתפתח דף חדש, אחרי שיופקד החוב של הנושים".


"נפלת לאולם הלא-נכון"


החייב מנסה להשתמש בקלף של 30,000 שקל שקיבל מהביטוח בעקבות תאונת דרכים, אבל כהן מכירה היטב את התחום: "אם יש אפילו יותר מ-10% נכות, הסכום יותר גדול. מספיק שיש 5% בשביל לקבל 70-60 אלף שקל. 30,000 זה אי-כושר וכאב וסבל [אבל לא נכות]. אלא אם כן לא הייתה תאונה". עורך דין שיושב בצד צוחק: "נפלת לאולם הלא-נכון".

באולם נוצרת מהומת-מה, אבל כהן מתעלמת ממנה ופונה למנהל המיוחד: "מקובל עלי מה שאדוני כתב בדוח. הוא נכנס להליך שלא בתום לב, הוא לא משתף פעולה, ההמלצה היא לבטל את ההליך". המנהל, שכעת דווקא תומך בחייב, מסביר שהדוח הוא דינמי (כלשונו) ומציע מסלול חילופי. כהן קובעת, שהמנהל המיוחד ובא-כוח הכנ"ר ימליצו האם להכריז על האיש כפושט רגל, ומסבירה לו: "30,000 שאתה רוצה לשלם - זה אתה משלם ומכריזים עליך פושט רגל". החייב: "מאיפה להביא?". כהן: "אז אל תביא ותישאר בהליך. אני לא מבינה את ההתנהלות הזאת", היא מתחילה לאבד את סבלנותה.

אבל כהן עדיין מוכנה להקדיש זמן לבירור כל העובדות, וכעת - מתי הוגשה הבקשה והאם החייב היה אז אסיר, משום שזהו יסוד הטענה שהחל את ההליך בחוסר תום לב. כאשר החייב מתערב בזמן הכתבת ההחלטה, כהן מחליטה שהגיע הזמן לעשות סדר: "שקט!". היא מכתיבה בצורה רהוטה ומפורטת, ועוצרת כדי לבדוק מתי בדיוק אירעה התאונה הנטענת. "יש לו הרבה אישורי מחלה, זה מלמד על משהו", אומר בא-כוחו. כהן: "זה מלמד שהוא הולך לרופא משפחה שנותן אישורים". החייב: "זה אורתופד". כהן: "טוב".

כהן מכריזה על האיש כפושט רגל וקובעת שישלם 700 שקל לחודש, במקום 100 ששילם עד כה. החייב: "אין לי איך לשלם". כהן: "אז ההליך יבוטל". החייב: "אז תבטלי". כהן מכתיבה: "החייב מבקש לבטל את ההליך". היא פונה אליו: "אתה בטוח? אתה צועק, לא מתנהגים ככה בבית המשפט. מספיק כבר!". כהן מכתיבה: בא-כוחו של החייב ישוחח איתו, ואם ירצה לבטל את ההליך - יגיש בקשה. האיש ממשיך לצעוק. כהן: "שקט". החייב: "אני סותם את הפה ואת נשארת פה לבד. עדיף לחזור לבית סוהר, האישה תקבל כסף". כהן: "מספיק לדבר".


"לא נעשה קיצורי דרך"


כהן, חדשה יחסית בתחום פשיטות הרגל, לא מתביישת ללמוד ממנוסים ממנה - כפי שהיא עושה בתיק הבא. המנהל המיוחד מבקש לחקור את רואה החשבון ואחותו של החייב, וכהן שואלת: "לא עדיף להוציא להם צווים קודם? לאדוני יש יותר ניסיון בזה" - אבל הוא דווקא זורם עם המתווה שלה. כהן, כדרכה, מבררת פרטים, בוחנת מסמכים ומכתיבה החלטה רהוטה ויעילה, תוך שהיא ממשיכה לברר ולהכניס בו במקום להחלטה את הפרטים הנחוצים.

כהן גם מודעת לכך שהיא יעילה, ומשהו בתיק הבא מטריד אותה: האם ייתכן שהוגשה בקשה לקציבת מזונות - שני בני הזוג לשעבר נמצאים בהליכי פשיטת רגל נפרדים - והיא טרם החליטה בה? כהן מבקשת את מספר התיק של הגבר, נכנסת אליו ומחייכת: "בדקתי למה לא נתתי החלטה, והבקשה טרם הוגשה". היא מכניסה לפרוטוקול בשם המנהלת המיוחדת של האישה: "בעקבות הערת בית המשפט אני מתקנת שטרם הוגשה בקשה לקציבת מזונות". היא שוב מבררת את הפרטים בצורה ממוקדת, כדי שלא להשאיר חורים שעלולים לעשות בעיות בעתיד.

לצד זאת, כהן מקפידה על הנהלים. כאשר נציגת החייבת מבקשת לאפשר לה לתת הוראת קבע לתשלום ביטוח בריאות, משיבה כהן: "מצטערת, לא נעשה קיצורי דרך. תגישו בקשה [למנהלת המיוחדת] ואתן החלטה". היא גם חותכת בצורה חדה את הוויכוח על השאלה מה יקרה אם יתגלו כספים נוספים בעתיד, קלוש ככל שיהיה הסיכוי לכך: "אם הם יימצאו, אין סיבה שלא ייכנסו לקופת הכינוס". נציגת החייבת מבקשת לתת לה פטור מדוחות, וכהן משיבה בנחרצות: "לא". עורכת הדין: "בתל אביב עושים את זה". כהן: "אנחנו לא בתל אביב". ושוב היא לא מתביישת לשאול את עורכי הדין, המנוסים יותר ממנה בתחום, והפעם - האם הרפורמה בתחום פשיטות הרגל מעניקה בשלב כלשהו פטור מהגשת דוחות.


"למה אתה לא תובע אותו?"


"התיק הבא מוכן?", שואלת כהן בלי לעצור אפילו לרגע. יש עיכוב קצר - החייב התבלבל באולם - ואז מתחילים. אחרי כמה בירורים שגרתיים, מבקשת כהן מהחייב פרטים לגבי הסתבכותו. הלה טוען ששותפו רימה אותו. כהן: "למה אתה לא תובע אותו?" החייב: "המשטרה סגרה את התיק". כהן: "למה אתה לא מגיש תביעה נגדו? תעמוד". החייב אומר שאין לו הוכחות, ושהאיש טען שבכלל לא היו שותפים. כהן, כמו תמיד, רוצה לרדת לעומקם של דברים. אחרי עוד כמה שאלות היא מגיעה למסקנה שהשניים כן היו שותפים.

כעת היא פונה למנהלת המיוחדת: "למה אנחנו לא בוחנים אפשרות לתבוע את השותף? למה אנחנו כל כך בקלות מוותרים? תביעות החוב לא גבוהות. למה אנחנו לא מתאמצים יותר? הוא צעיר. בזמן ההליך נורא קל לא לעבוד". והיא מכתיבה: "יש לבדוק אפשרות להגיש תביעה נגד השותף". המנהלת: "תביעה כזו עולה הרבה כסף". כהן: "צריך לבדוק את זה. יש לבדוק גם את האפשרות להעלות את שיעור הדיבידנד".

חוץ מזה, ממשיכה כהן, מדוע החייב לא מקבל קיצבה מהביטוח הלאומי? היא נכנסת לפרטים ומגיעה למסקנה המתבקשת: "אני חושבת שצריך להשלים את הבדיקה. נורא בקלות אנחנו עושים תשלומים נמוכים וסוגרים את התיקים. יש לי תחושה לא נוחה. אולי הכנ"ר יעשה מעקב אחרי שהתיקים נסגרים, האם ממשיכים לא לנצל את יכולת ההשתכרות. צריך לבדוק את האפשרות לתבוע [את השותף]". החייב מספר שהיה אצל עורך דין. "ומה הוא אמר?", שואלת כהן, ונענית: הלה לא הצליח למצוא ראיות. אבל כהן לא מוותרת: "אפשר לבדוק לאן הלכו הצ'קים", שלטענת החייב משך שותפן מן העסק.

כהן מסיימת את הדיון בהחלטה: "לטעמי מוקדם לאשר בשלב זה תוכנית פרעון וספק אם היא ראויה, בהתחשב בגילו של החייב ובעובדה שהוא לא ממצה את כושר השתכרותו. יש לבדוק האם יש לחייב זכות לתבוע את אותו שותף". היא מכריזה עליו כפושט רגל ומורה למנהלת המיוחדת להגיש דוח משלים בתוך 60 יום.


השורה התחתונה: עבודה מצוינת. במקום לאשר כלאחר יד, כהן נכנסת לפרטים ומגיעה למסקנות מעשיות רבות חשיבות. היא גם מאזנת היטב בין הסבלנות הראויה לבין כבודו של בית המשפט ושמירת הכללים.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.