שני לבבות ורקמה נושמת אחת

האהבה היא שני לבבות ורקמה נושמת אחת, והזמן של האהבה הוא "טבורו של הלילה". לא פלא שזה שם קובץ השירים. גם אם זמן
האהבה משתנֶה, מתברר שהלילה נע גם לשעות היום:

בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי בְּדִידוּת
אֵין הַלַּיְלָה נֶעֱלָם עִם אוֹר רִאשׁוֹן
הוּא מְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ (7).

האהבה היא מענֶה לבדידות, שהיא המצב הקיומו הבסיסי של האדם, מאז הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" ( בראשית ב, י'ח). הלילה הוא זמן האהבה. השיר הפותח נקרא "טבורו של הלילה" (7), וגם בשיר "סודות" אקורד הסיום הוא "וצעקות נחבאות בטבורו של הלילה" (9). האהבה ממלאת את עולמם של האוהבים: קרבה גופנית וקרבה נפשית כאחד. לכן גם השיח האמיתי הוא השיח בין הסודות שלה לסודות שלו: "הסודות מדַבּרים ביניהם/ דיבור רך, מבין, שָקט- - -סודותיי מִתרפקים על סודותיךָ...סוֹדותינו מְדבּרים בֵּיניהם" (9).

האהבה היא המָזור לבדידות והלילה הוא זמנם של האוהבים. ואם צריך, הזמן עוצר מִלֶכת לכבודָם כדי להעניק להם את זמן האהבה, "טבורו של הלילה":

בִּיקום מַקבּיל אנו מגַלים רוך
וחוּשניות מופלאה בזמן שֶעָצַר
מִלֶכֶת לכבוֹדנו (11).

הספר הוא שיר הַלל לאהבה, אך אינו מתחמק משירים על הבדידות. כך השיר "בקצה העולם" (19): "בן אדם יכול להיות בודד ולטבוע/ בהמון אדם, בהמון מילים בודדות".

לכן לא זרות לה תחושות הכאב. היא מאנישה בשיר את הכאב, וכדי למַצות מתוכו את המר היא מרפדת אותו באהבה: "כאב שעלה על גדותיו/ הגיע לידיי הפשוטות/ גִלגלתי אותו לאט-לאט/ לבָצק רך/ הוספתי קמצוץ אהבה/ והוא נִרגע" (23).

העצב נתפס כיֵשות קיומית, ויש יחס סימפּתֵטי קבוע בין האדם ובין העולם שסביבו. כשהוא אוהב, העולם מאוהב, וכאשר האדם נעצב, נעצָב העולם: "כאשר נעצָב אדם/ נעצָב בֵּיתו וקָרים קירותיו/ ואוֹר אֵינו מְחלחל לַחללים" (26). באופן דומה היא מתארת קשר סימפתֵטי בֵּינה ובין הפרחים באגרטל: "הפרחים הנְבולים באגרטלִי/ מְעידים על מצב רוחי", ובהֶמשך יש ציפייה לטוב: "בעולמי הפורחַ יש מָקום/ רק לזרעי אוֹר/ חמים" (21).

היצירה היא הביטוי גם לאהבה ולגם לעצב ולכאב. המוטיב הידוע של קֶשר בין הפֶּצע לבין היצירה מופיע גם בשיריה של טלי וייס: "כִּתבי לְלֹא הפסק עד שתביני/ שאין בָּך אהבה/ לפזֵר על הכאב/ שבשירייך". ולא פלא שהשיר עצמו נקרא "יצירה" (32).

האהבה לא פעם היא פֶּרץ בלתי נשלט: חלק משמעותי באהבה הוא תחום הדמיון והפנטזיה, ולא פעם פנטזיה אלימה.

"בוא נֹאהב בתשוקה אַלימה/ ננַפּץ את כל הגדֵרות", וגם "נקרע אחד לשנייה את העוֹר/ עד שהגַעש יהפוך/ לזהב טהור/ ברֶטט איברינו" (68). ובשיר אחר: "הלילה אופיעַ בחלומותיךָ/ כַּחתולת רחוב רעבה/ אגַרגר ואֶתחכֵּך בךָ/ עד שתלַטפני" (66). האהבה נתפסת כשבירת גדֵרות, כיציאה מן המסלול הרגיל של החיים, אל עבר מחוזות של אי-שְפיות: "אַהבה משוגעת כפרוצה ברחובות/ מתערטלת ומסתחררת סביבךָ/ עד שתיגע בּךָ בשיגעון", ובהמשך השיר: "ואתה שֶבְּסתר לבּךָ פִּיללת/ לְאהבה משוגעת, אַל נא/ תצטער אם איבדתָ את עצמךָ"(72).

השאיפה לאינטימיות היא מרכיב מרכזי באהבה, והתשוקה שבאהבה אין בה מעצורים: "לזרוק אותךָ/ על המיטה שלי/ ולכבוש בָּה את שאֵרית/ תשוקתי אליךָ" (73). המתח שבין נוגה ומאדים מתחלף כאן במתח שבין מאדים והירחַ. האִשה מדומה בתרבויות רבות לירחַ (גם בנוסח הנִקבּי יותר: הלבָנה), בגלל הקֶשר שבין מחזור האישה ומחזור הירחַ. כאן המילה "מאדים" היא דו משמעית: "הייתי מקיפה את כדור-הארץ פעמיים וְחוצָה/ את הגלקסיה עד שהייתָ מַאדים/ ואני הירחַ שלךָ" (74). השיר נקרא "על צִיפִּיות", והאוהבת אומר לאהוּב: "את ציפיותיי אמדוד במקצבי נשימה/ לכן אני נושפת ושואפת אותךָ", ואָז יש משחק דו משמעי במילה "ציפיות": "ציפיותיי נִנטשו עירומות בין מַצעי מיטתךָ". שיר נועז וחושׂפני, וניתַן לומר עליו שהציפִּיות הן...מעל הכָּריות!

כמשוררת היא מביעה קרבת נפש למשוררות מן העבר, ויש לא פעם שִׂיח בֵּין דוֹרי בֵּינה ובינן. כך השִׂיחַ עם דמות הציפור בשירי לאה גולדברג. היא קולטת את כאבהּ ומנהלת שׂיח איתה. ל' גולדברג כותבת בשיר "בהרי ירושלים": "אֵיכָה תוכל ציפור יחידה/ לשׂאת את כל השמים/ על-כנפיים/רפות / מֵעל לשממה?/- - - - כך נָשָׂא לבי את אהבתו/ הייתה גדולה וכחולה/ וגבוהה מעל כל גבוהַ/ מֵעל לשממה/ ועִיֵי המפולת/ ותהומות היגון". טלי וייס עונה כהֵד לה, לאַחר דור: "ציפור פצועה אִמרי לי/ כיצד הינך נושׂאת כובד געגועי שמים/ כיצב מקצות עולם נאספת כחיבוק לַהקתך/ וּמִנין נובע ציוצך החומל, למרות שִברֵך" (34). זו מחווה מרגשת להד קולה השבור של לאה גולדברג, ושׂיח הציפורים שלהן מחזק את התחושה שציפור השיר- קולה לא נָדם.

בשיר אחר היא מתכתבת בשיר עם המשוררת זלדה. שירה של זלדה "ימים בוערים" משמש לה מצע לרגשותיה שלה. זלדה כותבת בפתח השיר:

"הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְעוֹפְפִים/ כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,/ כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי - / זִיו הַכֵּלִים/ יְפִי הַגִּנּוּנִים/ יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד/ מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם/ סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת".

וטלי וייס בשיר שלה עונה להד קולה של זלדה:

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים, חָלְפוּ.
כָּעֵת נוֹתַר הַיֹּפִי לְבַדּוֹ
שָׁקֵט בְּתוֹךְ הַחֲפָצִים.
וְאַתְּ עוֹמֶדֶת יְחֵפָה
וּמַבִּיטָה בּוֹ
וְאוֹרֵךְ גָּדֵל וּמִתְקַדֵּשׁ.
הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים כָּבוּ
וּרְסִיסֵי זִכָּרוֹן
כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת
נִלְכְּדוּ בְּשִׁיר (41).

זלדה הבחינה בַּשיר בין הקִניינים המדומים ובין האור של הכֵּלים, מתוך ציפייה כמוסה להגיע אל "טעם השמים", טעם הבּאֵרות. הצָמא הרוחני הזה הוא גם נחלתה של המשוררת טלי וייס. היופי הוא משְׂאת נפשה ולא החפצים, והאור אז גדֵל ומתקדֵש. לא הכלים שהם קִניינים מדוּמים שָׂרדו, אלא הגחלים הלוחשות שעוברות מדור לדור.

לסיום, טלי וייס יצרה כאן מחרוזת שירי אהבה שמעצבת ממש תורת אהבה משֶלה, על החלומות ועל המאוויים הכְּמוסים. וכבר אמר הפילוסוף חוסֶה אורטֶגה אי-גאסט: "לא היה בעבר פילוסוף גדול כלשהו, שלא ראה חובה לעצמו להעלות תורת אהבה משלו". נראה שגם המשוררים נבחנים בשירתם על האהבה, וטלי וייס הציגה בספר זה שירה נוקבת ומרַגשת על האהבה וגם את מִשנָתהּ על האהבה.