איך בכלל מגיעים לגבעתי?
המינוי כמפקד חטיבת גבעתי כשאני רק בן 35 אחרי שני תפקידי אלוף-משנה היווה אתגר ענק עבורי. היה לי ברור כי היכולת והסבירות להטביע חותם בחטיבה צעירה גדולים הרבה יותר מאשר בחטיבת הצנחנים הוותיקה בה צמחתי, חטיבה עם מסורת רציפה של עשרות שנים. מבלי להתייחס למהות של מי אתה מחליף בתפקיד, עליך לבוא אליו עם ערכים ואמונות בסיסיות ועם תעצומות להתמודד במצב הקיים במידה והפעלנים בארגון אינם פועלים לפיהם.
כיצד משקמים חטיבה - וכיצד נקבעות אמות מידה מוסריות?
היה צורך לשקם את החטיבה. כן. בפירוש כן. ההתמקדות הייתה בסגירת מספר פערים אליהם נחשפתי מיד עם כניסתי לתפקיד שלי שהעיקרי בהם היה אובדן האמון ההדדי בין המפקדים לבין החיילים ובינם לבן עצמם עד לכס המח"ט.
החטיבה פעלה תחת צל ענק ממשפטי גבעתי ב' שהתחוללו בחודשים ערב הגעתי. מציאות בה כל קצין היה מוגן ע"י עורך דין אחר שלא ראה מאומה לנגד עיניו חוץ מאשר הגנה על הלקוח שלו.
פער נוסף היה במוסר הלחימה, ואני משתמש בביטוי" מוסר" כי אני מתנגד לביטוי "טוהר הנשק" - נשק זה חתיכת ברזל - ואני בדעה שיש לתת את הדגש על המוסר של אוחז הנשק או אוחז הכוח. מוסר לחימה צריך לדעת לשמור גם כשיש לך אלה או גז מדמיע, ידיים מרביצות או פה מגדף.
מפקדים לדוגמה. מה עמד מאחורי ההחלטה לשנות את סגל הפיקוד בחטיבה
הצבתי לעצמי מטרה לשדרג את רמת הקצונה בחטיבה. קבעתי עמדה לפיה צוער של גבעתי אשר לא יסיים בה"ד בציון סביר לא יפקד על חיילים בחטיבה!!! גם אם המחיר שניקח מבה"ד 1 צוערים של חטיבות אחרות, ויש להחלטה כזו מחיר.
בנוסף נקטתי בצעדים נוספים כגון: פיקוח הדוק על שלב ההכשרה בבסיס הטירונים והוראה לפיה במשך שישה חודשים כל פעילות מבצעית בשטחי יהודה ושומרון, עזה ולבנון תתבצע על-ידי דרגה גבוהה מזו המחויבת. אני מודע לכך שהיו כאלו שחשבו כי יש לפעול אחרת, אבל הסלוגן שהטבעתי "קשה-אבל הוגן". הביאו לכך שהישגי החטיבה השתפרו בכל המישורים. החל מאימונים ותרגילים ברמות גבוהות במיוחד, דרך עלייה בכמות המתנדבים לחטיבה בבקו"מ וכלה, בפעילות מבצעית איכותית בשטחי יהודה שומרון ועזה וכן בעומק שטח לבנון בלב שטחי האימונים של החיבאללה.
יהודה שומרון ורצועת עזה - מה השתנה מאז הימים בהם רדפנו ברחובות אחר מפגעים ועוד כמה מבצעים צבאיים צופן לנו העתיד
כדי לענות ואפילו בקצרה על שאלה זו הבה נציף מספר עובדות והסתברויות לעתיד לבוא: מפת המזרח התיכון ככל הנראה עומדת לפני שינויים מהותיים מאז שרטוטה המלאכותי בהסכמי סייקס-פיקו. התמורות שחלו בגבולות ישראל מאז הן רבות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, הנסיגה מסיני, מלחמת לבנון, היציאה מלבנון, וההינתקות מעזה וצפון השומרון שכלל פינוי של 22 ישובים!!!
למרות זאת הסכסוך לגבי הגבולות נמשך וכמובן מתעוררות השאלה - מה הלאה?
המשך התדרדרות המצב ההומניטרי בעזה עלול להביא לפיצוץ לא מבוקר. שהוא בוודאי שמן לתדלוק אינתיפאדה נוספת... (למרות שישראל כיום היא כמעט היחידה שמנסה במשורה לסייע) וכאשר זה יקרה, ברור שישראל תהיה "האשמה היחידה..." מצד שני ריבוי שחקנים לא מדינתיים ועלייתו של דאעש - יוצר הזדמנות להידברות כי לפתע מעגל המיואמים והקונסנזוס מתרחב...
הקיפאון המדיני מחד וגל הפיגועים הנוכחי מאידך מייצר מצב חדש שבו אין לדרג המדיני למי לתת "סטירה" או נזיפה על אי-עמידה במשימתו. "גל" שאין רואים את סיומו למרות שאין למדוד אותו רק לפי כמות הנפגעים . מצב זה ("גל הטרור של "הזאבים הבודדים - שמקורו בעיקר ביאוש וחוסר התקווה של הצעירים הפלשתינים ") מחייב התעמקות בהבנת הנסיבות לקיומו.
בהנחה כי עלול להיות סבב לחימה נוסף (סבירות גבוהה אם לא ננקוט בצעדי מנע מצידנו) יש לתת את הדעת לכך שייתכן שהחמאס מעזה יגרור ללוחמה את חמאס איו"ש שימוטט את הרש"פ ברמאללה. ואפילו יגררו את חיזבאללה להשתתפות (ואפילו "סמלית" בשל מצבם). ומשום כך יש לבחון את חוסנה הלאומי של החזית האזרחית ומכונתה לסבב הלחימה הבא.
אתגרים לעתיד, בחברה שהקיטוב בא רק הולך ומעמיק
סוגיות האתגרים העומדים בפני מדינת ישראל על מנהיגיה ואזרחיה הם רבים, אבל אין ספק שהעיקריים הם:
- שימור העיקרון לפיו ישראל הינה מדינה יהודית דמוקרטית - וזאת בהתחשב בכך שלצערינו גבולותיה עדיין אינם מוגדרים.
- החזרת ישראל למעמד של המדינה השפויה במזרח התיכון, בעיני עצמנו ובעיני העולם...ובכך לצאת מנתיב הבידוד הבינ"ל.
- תהליך מדיני - תוך התמקדות בשאלה האם צריך שני צדדים לטנגו או אפשר לנקוט ביוזמות חד-צדדיות.
- וכמובן שלא נגענו כאן באתגרי החינוך, הרווחה, העוני, הפערים החברתיים, הדיור בר-השגה לכלל רבדי האוכלוסייה, הטיפול הנבון בבני המיעוטים אשר קשרו גורלם עם מדינת ישראל (דרוזים, צ'רקסים, בדווים ועוד), טיפול נבון לקירוב ערביי ישראל ועוד ועוד .
והמנהיגות? היכן אבדו דרכיה בנבכי הדמוקרטיה השברירית שלנו....
- המצב והאתגרים אשר הוצגו לעיל בקליפת אגוז מחייבים מנהיגות חזקה ואותנטית שתפעל מתוך שליחות ולא מתוך שימור הכסאות והקואליציות למינהן.
- אנו במצב בו חברו החובה והצורך המיידי לנקוט ביוזמה של מנהיגות חזקה שלא תמיד עושה בדיוק את מה שמצפים/לא מצפים ממנה (בן-גוריון באלטלנה שלו, בגין בהחזרת סיני והשלום עם מצרים, רבין והסכמי אוסלו והשלום עם ירדן, ברק ביציאה החד-צדדית מלבנון, שרון בהינתקות מרצועת עזה וצפון השומרון) כל אלו היו צעדי מנהיגים אמיצים ולא בהכרח פופולריים בשעתם.
- הדמוקרטיה הישראלית לא מתה! - אבל שאלת לכידותה ואפשרויות התפוררותה הן המטרידות באמת. (הנדידה לימין קיצוני, אובדן המרכז הליבירלי השפוי עם ממשלת ימין מחושקת על חודו של קול 1...).
אז אם כבר מנהיגות, למה לי פוליטקה עכשיו - או למה למרות כל ההצעות נשארת מחוץ למגרש הפוליטי
שאלה יפה מאוד ומושלמת, כי יש בה גם את התשובה. חלפו יותר מ-15 שנים מאז השתחררתי משרות פעיל כמפקד פיקוד הדרום. עד קיץ 2014 כיהנתי גם במילואים כסגן מפקד הפיקוד (תחת פיקודם של 3 אלופי פיקוד אשר כולם היו פקודיי קודם לכן). העובדה שאני לא בשירות מילואים פעיל מאפשרת לי כיום חשיבה יותר חופשית על מהלכים שונים בעתיד שלי. לא בחיפזון. ימים יגידו. על דבר אחד אין עוררין, יש משבר מנהיגות ענק במדינה שלנו. אנו נדרשים לשינוי בו מאמצים רבים ומהפיכות גדולות שאיני יודע אם אנו בשלים לכך. נלמד את המצב, נתייעץ ונחליט.
