אודה כי בחלק מן השירים יש קורטוב מן הראשוניות, אך בחלק הארי טבועות בשלות ובגרות - מרווח שמצייר את נפשה הכפולה של המחברת, ואם לא הכפולה אזי את הילדה החבויה עדיין בתוך האישה הבוגרת. אותה ישות שדוחפת את השירה ממנה החוצה, אך גם אותה אישיות יודעת חיים שאוחזת בהם ורושמת אותם. בכל מקרה, היא עומדת ב"התחייבות" של כותרת הספר, ומאירה את מרבית שיריה בגוונים עזים, שופעים ומתגוונים, שביותר משיר אחד הם נעשים נפשו ומהותו של השיר.
אַדְמוּמִית שְׁקִיעָה לְעֵת עֶרֶב,
וַאֲבַטִּיחַ חָצוּי עַל מַגָּשׁ.
סְמוּקוֹת לְחָיֵי תִּינוֹק,
וְעָלֵי שַׁלֶּכֶת בַּסְּתָו.
אָדֹם גּוֹן שִׂפְתֵי אֲהוּבָהּ,
וְלֵב מְדַמֵּם, מְאֹהָב,
וַאֲדֻמּוֹת מִכֻּלָּן הַכַּלָּנִיוֹת
הַפּוֹרְחוֹת בַּשָּׂדֶה עַכְשָׁו.
("כלניות", עמ' 34)
מקצב שורות שיש בו צליל. תום של גוונים, ראשוניות של צבע. לא מריחת מכחול אלא אבטיח, תחושה של ים-תיכוניות. צבעים שהשמש החמה והנפש ההומה מזדהרים בהם. לא שפתון אלא שפתיים. לא סתם אדום-שני אלא לב מדמם. זה נמשך כך, בצבעים שהם תאווה, בציוריות המלבבת ובארוטיקה שבהם. באודם המיצי של האבטיח, בשפתיים החמות של האהובה, בלב המדמם ובאודם של הכלניות. יש תחושה של עסיסיות למקרא השיר הזה ואחרים כמוהו, יש אופטימיות מבורכת, חוגגת את יפי הטבע. ויש בו יופי, היא כותבת, לא רק בפריחתו. יש יופי גם בעונת הקמילה, כי זאת רק העונה. כי הכול עוד ישוב.
גּוֹוֵעַ הַתַּמוּז וּמֵת,
וִיבֵשָׁה עַד מְאֹד אֲדָמָה.
הַיּוֹם מִתְקַצֵּר וְהוֹלֵךְ
וְהַלַּיְלָה שׁוֹלֵט בָּרָמָה.
עוֹד הֶרֶף הַקַּיִץ יַחֲלֹף
וְתָבוֹא מִשְׁמֶרֶת הַסְּתָו,
צִנָּה תַּעֲמֹד בָּאֲוִיר
וְהָעֵץ יַנְשִׁיר אֶת עָלָיו.
רְגָבִים חוּמִים, חַמִּים,
חֲרֵבִים מֵחָם וְשָׁרָב,
לַשָּׁמַיִם יִשְׂאוּ תְּפִלָּה
לַיּוֹרֶה וְלִשְׁלַל טִּפּוֹתָיו.
בַּחוֹלוֹת, חֲבַצֶּלֶת הַחוֹף
לַמֶּרְחָב תִּפְקַח עֵינָהּ,
כְּמַלְכָּה תִּמְשֹׁל בַּנּוֹף
וְתִזְהַר בְּאוֹרָהּ וְלָבְנָהּ.
("חבצלת החוף", עמ' 36)
והנה כך, גם כשהיא מביאה תיאורים של יובש, בתמונה של סתיו, "תמוז גווע" ועלים נושרים, הרי שאותם עלים צהובים מרפדים בדמיוננו בזהוב מרשרש את האדמה שעליה הם נחים, בעוד קולותיה של דומיית הלילה מצטלצלים כאשר מלמעלה זוהרת הלבנה. תיאורי טבע שהם כציורים, איזו אידילִיוּת כמעט היולית שבדמיונה היא משוטטת ככל הנראה בתוכה.
מה עושה את נפשה רגישה כל כך למראות, נצבעת כל כך, מרחפת כל כך? מה הוליד בה את הראייה הזאת, את החיבור הזה? או שמא היא הייתה אמורה להיות ציירת, אך חיידק האמנות שהיה סתור בה מזה שנים פנה אל השירה? וכמי שאולי משיבה לשאלותיי, היא מסבירה כיצד חלפה עליה ילדותה בתוך גוונים של צמחייה, ואיך נותרה רתוקה בתוכה לאותם גוונים שליוו את נערותה והתבגרותה:
בַּוָּאדִי הַהוּא שֶׁל יַלְדוּתִי
נִבְלַעְתִּי בְּתוֹךְ יָם
שֶׁל חַרְצִיּוֹת צְהֻבּוֹת
וְכַלָּנִיוֹת שׁוֹתְתוֹת דָּם.
----------
מֵאָז כְּבָר אֵינֶנִּי יַלְדָּהּ,
וּזְמַן רַב עָבָר, חָלַף,
אֲבָל נַפְשִׁי עוֹדֶנָּה שְׁבוּיָה
בְּרָזֵי הַוָּאדִי וְסוֹדוֹתָיו.
(מתוך "ואדי", עמ' 65)
גם מעבר לכך, נראה בעליל שילדות קסומה הייתה לה למונה, וכי הוענקה לה אהבת הוריה. חלק משיריה הם על הילדות, על הבית. על געגועים לאותן שנים שלה. געגועים לאם שריפדה את חייה באהבה ובדאגה ובחום, וכדרכן של אימהות מן המזרח שחוששות מעין רעה לילדיהן, הן מחשקות אותם בקלפי ברכה ובקמעות ומעין תכשיטים להרחקת עין הרע. וכך היא כותבת עליה, ולמעשה היא כותבת כבאגב כך על הילדות הטובה שהתברכה בה והטמיעה בה לא מעט את חמימותה:
רִפְּדָה אִמִּי עַרְשִׂי
בְּמַצָּע מוֹךְ וְאַרְגָּמָן,
וְקָמֵעַ כָּחֹל הִצְמִידָה
כְּנֶגֶד קִטְרוּג הַשָּׂטָן.
---------
וְחָלְפוּ הַשָּׁנִים, וּבָגַרְתִּי,
וְגַעְגּוּעַי מוֹשְׁכִים לְאָחוֹר,
אֶל רִקְמַת הַחַיִּים שֶׁנִּתְנָה לִי,
רְקוּעָה בְּזָהָב וּבְאוֹר.
(מתוך "אימהות,, עמ' 58)
ואילו מתוך געגועיה הגדולים לאב שאיננו, שהיה לה מגננה ומשענת, דמות שהשרתה עליה ביטחון, היא כותבת באהבה גדולה, משיבה לו בשורות שיריה על הדמות המגינה שהייתה לה ועל החום שהעניק לה.
בְּלֶכְתְּךָ אָבְדוּ לִי
צִנָּה וּמָגֵן
חֲשׂוּפַת עוֹר נוֹתַרְתִּי
עֵירֹם וְעֶרְיָה
נַפְשִׁי עֲטוּפַת שְׁמָמָה
------------
סוּמָּא אָנוּעַ בַּדְּרָכִים
כְּנַחַל שֶׁאָבַד נְתִיבוֹ
וַאֲפִיקוּ חָרַב.
(מתוך "אבל", עמ' 44)
רגישותה אינה מסתכמת בראייה עזה של צבעים, בביטוי צבעוני ורוגש את תחושותיה. גם לבה רוגש בה, מטבע הדברים. יודעים אנו כי בני אדם עם שאר רוח הם בעלי לב רוגש, וכי יש בהם המיה שקיימת תמיד והיא כעין כמיהה לדבר נעדר, המיה שלעתים סתורה ולעתים מוחצנת. סערת הנפש שלה מתוארת על ידה כדהרה של סוסים השועטים בתוכה, כמעט נראים על ידינו. שעטה שמתוארת מתוך חווית נפשה, מתירה עצמה לרוח, נותנת עצמה לדהרה, לצניפתם של סוסי הפרא. היא מתמסרת לתחושת החופש ולפורקן שהיא מענקה לעצמה. והיא מביעה זאת בשצף של כתיבה, מעניקה הנאה של קריאה:
כָּל הַלַּיְלָה דָּהֲרוּ בָּהּ
סוּסֵי פֶּרֶא.
רַעֲמוֹתֵיהֶם הָאֲרֻכּוֹת
מִתְבַּדְרוֹת בָּרוּחַ
וְצִבְעֵיהֶם מַכְסִיפִים
בְּאוֹר הַלְּבָנָה.
רַגְלֵיהֶם מְהִירוּת כְּבָרָק
וְשַׁעֲטָתָם
הֲלוּמַת פַּרְסוֹת.
מְכֻשֶּׁפֶת מִצַּהֲלָתָם
הִיא הִתִּירָה מֵעָלֶיהָ
אֶת אֲזִקֵּי אֲסוּרֶיהָ
וְחָבְרָה לִדְהִירָתָם
(מתוך, "סוסי פרא", עמ' 10)
אנחנו מכירים את דופק הלב כאשר הוא מתעצם. לא רק חשים אותו אלא גם שומעים אותו מתוכנו. זאת דהרה, אכן, כפי שהיא מתארת בחיוּת הזאת, אך על שום מה הדהרה הזאת? לאן שועטים סוסיה ואל מי פועם לבה.
הנה הוא. כמו בשיר השירים המהדהד כאן היא פונה אליו, אל אהוב נפשה, כאשר ריחות של בשמים ושל תבלינים אופפים את שירה והבסומת עולה כערפל שעוטף עליו. ובעוד הוא מסוחרר, ככל הנראה, היא מבקשת שיקשור עצמו אליה לתמיד. שיהיה שלה. כמו שצעירים מאוהבים בימינו מבטאים זאת בקעקוע שמו של האהוב או האהובה על גופם. מקועקעים לתמיד. כך היא מבקשת שישים אותה על לבו כחותַם.
אִם תְּשִׂימֵנִי כְּחוֹתָם
עַל לִבְּךָ
כְּמַעְיָן גַּנִּים אֶהְיֶה,
כִּבְאֵר מַיִם חַיִּים
לְהַרְווֹת צִמָּאוֹן
הַיָעֵף בַּמִּדְבָּר
וְנִחוֹחֵי גּוּפִי
מוֹר וְקִנָּמוֹן
וּמִינֵי בְּשָׂמִים
וְאַשְׁמוּרוֹת עֵינַי
רְסִיסֵי טַל
הַיּוֹרְדִים מִמַּעַל
לְחֶסֶד וּבְרָכָה.
שִׁימֵנִי
כְּחוֹתָם.
(חותם", עמ' 79)
כמובן, יש שירים אחרים ושונים בספר. שירים על המעברה בה גדלה באותן שנות החמישים של דור המעברות, ושירים על אנשים שאבדו לה, וכמעט כמו תמיד שירים בטעם מובהק של ארספואטיקה. נראה כאילו מטבע הדברים כי מי שמתחיל כתיבתו בגיל מבוגר יחסית, יהא תוהה על עצמו ועל הכתיבה וכך נולדת בו הארספואטיקה שלו. נראה אולי שזה כך, אבל אולי זאת רק הנחה שלי. בכל מקרה אני התרכזתי בעיקר בצבעוניות של שירתה, ואנחנו חותמים לפי כך בברכה של אור למי שהצליחה לצבוע בשירים את הקרניים המתגוונות וממלאות חיים את מראות עינינו.
- מונה ברק: "כותבת בצבעים של אור", הוצאת "ארגמן-מיטב" 2016, 93 עמודים
