"לאור הוראות סעיף 6(ג)(1) לחוק יסוד: הממשלה, לא קמה עילה להתערבותנו במינויו של המשיב 4 לשר הפנים ולפיכך אנו דוחים את העתירה". בזה היה צריך להתחיל ולהסתיים פסק דינו של בג"ץ בנוגע למינויו של אריה דרעי לשר הפנים.

למה? כי כך קובע אותו סעיף: "לא יתמנה אדם לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונשו המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר". דרעי סיים לרצות את עונשו ביולי 2002, משמע: החל מיולי 2009 הוא כשיר להיות שר בכל משרד שהוא. נקודה, סוף פסוק.

הסעיף הזה חד-משמעי ואינו נתון לפרשנויות. הוא אינו מבחין בין סוגים של עבירות ואינו מבדיל בין משרדים. יכול מאוד להיות שהוא צריך היה לדבר בבירור על מדרג של עבירות; סביר להניח שאין הכוונה שרוצח או אנס יוכל אי-פעם להיות שר. יהיה מי שיטען, שגם עבירת השוחד - בה הורשע דרעי - צריכה להוביל להרחקה תמידית, או לפחות לתקופה ארוכה יותר. בהחלט יש מקום להבחין בין משרד המשפטים או המשרד לביטחון פנים לבין משרד התיירות או המשרד להגנת הסביבה. טיעונים לגיטימיים - אבל בלתי רלוונטיים לחלוטין כיום.

בלתי רלוונטיים - כי מה שיש לנו עכשיו, זה חוק יסוד ברור. אין לקונה חקיקתית אותה צריך למלא בג"ץ. אין עירפול אותו צריכים לפזר השופטים. אין נקודות אפלות אותן צריך להאיר. יש חוק - ונזכיר שוב: חוק יסוד - והוא מחייב את כולם. אפילו את שופטי בית המשפט העליון.

מה שמדהים הוא, שלכל אורך ההליך - איש לא שם את הטיעון הפשוט הזה בראש טיעוניו. לא נציגי המדינה והכנסת, לא באי-כוחו של דרעי. אם אני זוכר נכון, הסעיף הזה נזרק כבדרך אגב לחללו של אולם ג' כאשר בית המשפט העליון דן בעתירה, אבל לא יותר מכך. והכי מדהים: עד כמה שראיתי בקריאה מהירה, הוא אפילו לא נזכר ב-56 עמודי פסק הדין, ודאי שלא כנימוק לדחיית העתירה.

חשוב מאוד לזכור, שהעתירה הוגשה נגד מינוי ספציפי של אדם ספציפי. היא לא הוגשה נגד חוק יסוד הממשלה, שכאמור מתיר לגמרי לבצע את המינוי הזה. קרוב לוודאי, שעתירה נגד חוק היסוד הייתה נדחית על הסף, בשל השיהוי העצום שבהגשתה; עתירה נגד חוק צריכה להיות מוגשת מיד עם קבלתו, ולא שנים לאחר מכן, כאשר יישומו אינו נראה למאן דהוא.

פסק הדין הזה בנוי לתלפיות. השופטים סלים ג'ובראן וניל הנדל, שכתבו את חוות הדעת המנוגדות (יורם דנציגר הסכים בקיצור רב עם ג'ובראן), עשו מלאכה משפטית מעולה. יש שם ניתוחים מבריקים, תקדימים, עמדת המשפט העברי, שאלות של מידתיות ועוד. אלא שכל המלאכה המפוארת הזאת הייתה מיותרת לחלוטין. צריך היה להסתפק בשתי השורות בהן פתחנו.

אם שתי שורות נראו לשופטים מעט מדי, הם יכלו להוסיף עוד כמה. אפשר היה ללכת גם לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, הקובע שתקופת ההתיישנות למקרה של דרעי (עד חמש שנות מאסר) היא תקופת המאסר ועוד עשר שנים. כלומר: העבירות של דרעי התיישנו בשנת 2012. ומה המשמעות של זה? הנה סעיף 19(ג) לאותו חוק: "פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה".

כלומר: גם אם חוק יסוד הממשלה לא היה אומר במפורש שדרעי כשיר לתפקיד שר מאז 2009, הרי שלפי תקנת השבים הוא כשיר מאז 2012. להזכירכם: הוא התמנה לשר הפנים בתחילת 2016. אז השופטים היו יכולים לכתוב שתי שורות על חוק היסוד ועוד ארבע שורות על תקנת השבים, ובזה לגמור את העניין.

העובדה שבג"ץ לא עשה את הדבר הפשוט והמתחייב הזה, מעוררת דאגה רבה. היא מלמדת, שגם בעידן השמרני-יחסית של מרים נאור, עדיין סבורים השופטים - או לפחות חלקם - שאפילו חוקי היסוד לא מחייבים אותם. ששיקול הדעת שלהם גובר על זה של חברי הכנסת. שמתחם הסבירות שהם יקבעו, יכול להסיג מפניו את דבר המחוקק. עם כל הכבוד, ההתנהלות הזאת פוגעת במינהל התקין, באמון הציבור וביסודות הדמוקרטיה הרבה יותר מאשר מינויו של דרעי לשר הפנים.