הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /  
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
האיתות של בכירי הבנקים
29/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
שתי מדינות
29/08/2017   |   יונה ג'רמי בוב
 
 
 
גולדה חשבה להתאבד
29/08/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
אי אכיפת חוק האוסר כניסה למים בחוף בת"א
29/08/2017   |   אלי אלון
 
 
 
ארה"ב חוזרת לגוונטנאמו?
29/08/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
חנינא פורת גיאוגרף-היסטורי  |  תגובות הצטרפות ל- VIP
המוכתרים היהודיים בנגב
קשרים טובים [צילום: ליאור מזרחי/פלאש 90]

השגת מידע
מוכתרי היישובים שקמו בהמשך כולל שלושת המצפים בשנת 1943, למדו מהנגבי רבות בכל הקשור להשגת מידע, נשק ויצירת יחסים טובים עם השבטים השכנים. קרון היה למדריך המוכתרים.

בשנות הארבעים היו שני גלי התיישבות בנגב, שלושת המצפים בשנת 1943 ו-י"א הנקודות בשנת 1946 כל נקודה כזו חויבה על-פי החוק המנדטורי למנות מוכתר בשכר, שתפקידו היה לפקח על ההתיישבות מבחינת השלטון הצבאי בנגב המתיישבים הטילו עליו לעמוד בקשר עם השכנים הבדואים לשמור על השדות והרכוש ולסייע לש"י בהבאת ידיעות ולקק"ל ברכישות הקרקע נביא כאן כמה סיפורים שידגימו את הדילמות שעמדו בפני המוכתר הצעיר בעת מילוי תפקידו

>
>
>
>
▪  ▪  ▪

מעצבי דמות המוכתר העברי בשלושת המצפים ו-11 הנקודות.


המוכתרים הראשונים: בעדה ובקהילה


ניסים אלקיים

ניסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, שהיה נתין עות'מאני התמנה על-ידי השלטון הטורקי בשנת 1908 למוכתר הקהילה היהודית הקטנה בעזה. שליטתו בשפה הערבית ובקוראן, ידיעתו הרחבה במנהגי הבדואים וקשריו הטובים עם השלטון ועם כפרי המחוז - הביאו לבחירתו כחבר במועצה הצבאית המחוזית. הוא התיידד עם השיח' אל-עטאונה שמכר את 6000 הדונם הראשונים בנגב ליהודים בשנת 1912 וסייע בידי ראשי היישוב ברכישת אדמות רוחמה ( ג'ממה). אלקיים היה המוכתר הראשון הממונה מטעם השלטון העות'מאני שעיצב את יסודות הקשרים בין היהודים לבדואים בנגב: שמירה על יחסים טובים עם השכנים באמצעות משא-ומתן הוגן כבסיס עיקרי ליכולת ההישרדות באזור. לדידו של אלקיים- היהודים יספקו לבדואים תרופות, עזרה רפואית, מים, סלילת דרכים וסיוע חקלאי באמצעות הכלים החקלאיים הכבדים בחוות רוחמה. הבדואים כתמורה לכך, ישמרו על חיי המתיישבים, יכירו בזכותם להתיישב בנגב, לרכוש בו קרקעות, לערוך בו ניסיונות חקלאיים ועוד. בסיס יחסים זה אומץ בשנות הארבעים על-ידי מוכתרים מתונים, בעיקרם יוצאי תנועות הנוער שאימצו בהשקפת עולמם את הערך האידיאולוגי של "אחוות עמים".

משה גורדון

בראשית 1920 לאחר כיבוש באר שבע בידי הבריטים, דרשה הקהילה היהודית הקטנה כי כל פרסום רשמי באנגלית יתורגם לעברית; לתבוע מהערבים בעיר ומהבדווים בסביבה לכבד את מנהגי השבת ולעמוד על זכותם להיות מיוצגים בכל אירוע רשמי של הממשל. ואכן ביולי 1920, נערך טקס רשמי להחלפת המשטר הצבאי בעיר למנהל אזרחי, ולמחרת, נפתח בית הכנסת ששוקם בטחנת הקמח של גורדון-שניידרוביץ. בשלהי יולי 1920, קיבלה הקהילה היהודית בבאר שבע הכרה במעמדה הרשמי מצד השלטונות ומשה גורדון מונה למוכתר הקהילה. מעמדו הושווה למוכתרי הקהילות המוסלמית והנוצרית שהיו גדולות בהרבה. המוכתרים המוסלמיים היו אחראיים על שטחי שדות וכפרים בסביבה ואילו המוכתר היהודי והנוצרי התמקדו באחריות על שכונה מצומצמת. בדצמבר 1923 הוא הוזמן כמוכתר לייצג את הקהילה היהודית בחתונת בנו של הנציב העליון.

מיכאל הנגבי - "מוכתר המוכתרים"

בשלהי יולי 1937 עלה קיבוץ כפר מנחם על הקרקע וחבר הקיבוץ, דוד קרון, יצר קשרים עם שבטי הבדואים בצפון הנגב במטרה להשיג ידיעות עבור הש"י. קרון התמחה במשא-ומתן עם הבדואים בדבר רכישת קרקע וסייע לעשהאל צוקרמן לסיים את רכישת קרקעות דורות,

רוחמה וניר עם ולחרוש אותן "פוליטית". הוא כובד על-ידי השבטים, עשה סולחות וסיפק להם צרכי חקלאות ובריאות. סייע לש"י בהבאת ידיעות חשובות ובהשגת נשק. בשנת 1943 היה למוכתר הרשמי של כפר מנחם ולימד את גרעין הפלמ"ח של "השומר הצעיר" את אורחות החיים של השכנים הבדואים ואת הדרכים ליצירת דו-קיום עמם. בעת הקמת 11 הנקודות אימן קרון את המוכתרים הצעירים בנושאי מודיעין. מוכתרי היישובים שקמו בהמשך כולל שלושת המצפים בשנת 1943, למדו ממנו רבות בכל הקשור להשגת מידע, נשק ויצירת יחסים טובים עם השבטים השכנים. קרון היה למדריך המוכתרים.

ביולי 1939 עלה קיבוץ נגבה על קרקעות בית עפה ולמחרת, קיבל מיכאל הנגבי כתב מינוי למוכתר היישוב מאת קצין המחוז עארף אל עארף. מיכאל דיבר מעט ערבית ולא היה בפניו כל דגם של "פעילות מוכתרית" הנדרשת בישוב המבודד נגבה המוקף ב-12 כפרים ובשבטים נודדים. הקק"ל עסקה בהשלמת משבצת הקרקע עבור נגבה ונציגיה עברו מכפר לכפר והציגו את הנגבי כמוכתר הצעיר והחדש של נגבה. מאחר שיצר קשרים טובים עם ראשי הכפרים והשיח'ים צורף הנגבי לצוות שביצע "חריש פוליטי" של קרקעות גת וגלאון. הנגבי הסדיר עם מוכתר פלוג'ה קבלת מגרש עבור כליה הכבדים של הקק"ל והוזעק לסייע ברכישת 8000 דונם עבור קיבוץ בארות יצחק. בהמשך, ולאור ניסיונו וקשריו הטובים עם הממשל הבריטי בעזה, היה הנגבי לאחראי לקבוצת חורשים שעבדה בקרקעות המצפה בית אשל. מעמדו וניסיונו הפכוהו "למוכתר המוכתרים". הנגבי עמד בראש "ועד הגוש" בדרום ודרש ממושל המחוז ביל מק-גיי הכרה בוועד כמייצג את היישובים במחוז עזה; גיבוש נוהל קשר קבע בין הצבא והמשטרה הבריטית לבין נציגי הועד; סיוע בטיפוח היחסים עם השכנים הבדואים; השתתפות נציג הוועד בוועדה המחוזית לבנין; וסיוע טכני וכספי לביצוע ניסיונות חקלאיים, לסלילת כבישים, למתיחת קווי מים ושיפור איכות הטיפול הרפואי ביישובים היהודיים ובמאהלי הבדואים. במקביל, ללא ידיעת השלטון מונה הנגבי למפקד הש"י בנגב. הנגבי הזמין את קצין החקלאות לדורות ורוחמה והראה לו את הישגי הניסיונות החקלאיים שם והשיג עבור המתיישבים תקציב להמשך העבודות. בעת הנחת קן המים מניר עם ליישובי הנגב עבר הנגבי בין השבטים והשיג שקט שאפשר את מתיחת הקו בקרקעותיהם.

הנגבי קידם את אישור נשיאת נשק עבור המוכתרים; הקפיד על חלוקת מים שווה ליהודים ולבדואים; וכיו"ר גוש היישובים בנגב דיווח ישירות לגולדה מאיר (מאירסון) מהמחלקה המדינית של הסוכנות על קצינים בריטיים שנטו לצד הבדואים. הנגבי עיצב דמות של מוכתר שמחד-גיסא היה למתווך מטעם השלטון הבריטי בין הצבא לבין היישובים החדשים ואחראי מטעמם על ביצוע תקנות תפקיד המוכתר ומאידך-גיסא, היה לנציגם של המתיישבים בפני הבדואים ששילב דרכים (עיתים בהדברות ועיתם בתגובה תקיפה) ליצירת דו-קיום בנגב ולמניעת שפיכות דמים הדדית.

שומר [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]

מוכתרי גל ההתיישבות הראשון
מוכתרי הקיבוצים הנוספים שעלו על הקרקע במהלך 1943-1942 למדו מקודמיהם, יצאו לקורסי הכשרה למוכתרים והשתתפו באופן פעיל במתן הגנה לרוכשי הקרקע העבריים ובהשגת ידיעות עבור הש"י
▪  ▪  ▪

תגובת היישוב לחוקי הקרקע הבריטיים משנת 1940 הייתה - האצת ההתיישבות בנגב. עד שנת 1943 עלו היישובים דורות(1941); גברעם(1942); גת(1942); ניר עם (1943); ובאותה שנה עלו אף יד מרדכי, ניצנים ובארות יצחק. בכל ישוב מונה מוכתר ושומר שדות ואלה החלו מייד ביצירת מגע ראשוני עם השבטים.

אריה אפרת - דורות

בשנת 1943 מונה אריה אפרת על-ידי קיבוצו לשמש כמוכתר ושומר שדות משום שלמד את השפה הערבית קודם עלייתו ארצה בעזרת ספרים ומילון ערבי-צ'כי. תחילה היה מבקר בבתי הקפה בזרנוגה כדי לפטפט עם השכנים ולאחר מכן, בעת עבודתו כרועה בתל-יוסף, פגש רועי צאן ערבים ובדואים ולמד מהם את אורח חייהם. כמוכתר הגיע לעתים קרובות לבאר שבע לצורך סידורים עבור הקיבוץ ופגש שם שיח'ים ומכובדים אתם יצר מייד קשר חברי וחם. הוא האמין בתפיסה המוסרית שעיקרה "שוויון ערך האדם" וסבר שניתן ליישמה ביחסים עם השכנים. הוא קנה את עולמו בקרב השבטים כשהצהיר בבית המשפט בבאר שבע, שם זכה בתביעה כנגד בדואים שגנבו את גדר הקיבוץ כי הוא מוכן לוותר על הגדר ולספק לשבטים חומרי גידור בתנאי שתיפסק לחלוטין "הלקיחה" ללא רשות. אפרת ניהל היטב את "פנקס הביקורים" ואירח למופת בדורות גם את השייח'ים השכנים וגם את קציני הממשל והצבא במחוז.

בשנת 1946 עם עליית 11 הנקודות, כבר היה אפרת מוכתר מנוסה והוטל עליו לנווט את המתיישבים לאתר ביר מנסור היא משמר הנגב. אפרת שהה במקום שבועות ארוכים וליווה את המוכתר הצעיר הראשון של היישוב בצלאל צ'ריקובר ולימדו את תורת טיפוח היחסים עם השכנים הבדואים. בשנים 1947-48 שכנע רבים מהשייח'ים כי תצמח להם תועלת ממעבר קו המים באדמותיהם. ואכן, פעילותו אפשרה את הנחת הקו במהירות רבה. אפרת סירב לפנות את הבדואים מהכפר הוג' והתעמת על כך עם מפקד חטיבת הנגב נחום שריג שהפסיק באחת את יחסי השכנות שנרקמו בין דורות לשכניה.

יעקב גברי(ינצ'יק) - ניר עם

גברי ממייסדי ניר עם, הוצרך להגיע למשרדי המושל בעזה ולקבל כתב הסמכה כמוכתר כולל חותמת. מיד למחרת נתבע הוא ושומר השדות להגן על חיי המתיישבים, על הרכוש הדל והיבול המועט בשדות. כל זאת במקביל לבניית מעמדו בקרב השבטים השכנים ובעיני הממשל הצבאי בעזה. גברי למד מעצותיהם של מוכתרי נגבה ודורות וגילה תקיפות כלפי בדואים שגנבו או נהגו באלימות כלפי המתיישבים. הוא נשא רובה על גופו מוסתר בחולצה אך בולט מספיק כדי שהבדואים יבחינו בו. בשנים 1944 - 1945 נהג גברי להעניש פיזית נערים שנתפסו בגנבה או יידוי אבנים. באמצעותם שלח מסר להורים שכל התגרות בניר עם תענה בכוח. תחילה עבד גברי בשדות הקיבוץ עד שנרמז על-ידי השייח'ים שאין עבודה חקלאית נאה למוכתר והוא קיבל דעתם.

גברי לא היסס להתעמת עם פעילי "קרן קופת האומה" שביקשו לעצור את רכישת הקרקע בידי יהודים בנגב. הוא איים על יו"ר הקרן אחמד חילמי פאשה כי ישיג צו לביצוע העברת קו חשמל דרך פרדסיו. בשנת 1946 מעמדו התחזק והוא הוזמן על-ידי שבטים ניצים לפשר ביניהם. גברי וחבריו הכינו עבור הש"י מפות מפורטות וכן רשימות מפורטות של השבטים בנגב. מידע זה אמור היה לסייע לש"י במקרה של התלקחות כללית בין יהודים לערבים בנגב. גברי סייע למהנדס האמריקני לאודר מילק בחיפוש מים בנגב וכן קיבל על עצמו בתחילת 1947 לשמור על קו המים בסמוך לקיבוצו. בעת ביקור ועדת אונסקו"פ בניר עם שוחח גברי ברוסית עם הנציג היוגוסלבי והעביר מידע לשקולניק (אשכול) יו"ר מקורות וחבר ההנהלה הזמנית של הסוכנות. גברי שילב אומץ, ערמומיות, תקיפות ומסירות לתפקיד והיה למעשה לדוברי הקיבוצים באזור בעת מגעיהם עם הבדואים ועם השלטון בריטי.

לא נוכל להרחיב את היריעה אך נאמר כי מוכתרי הקיבוצים הנוספים שעלו על הקרקע במהלך 1943-1942 למדו מקודמיהם, יצאו לקורסי הכשרה למוכתרים והשתתפו באופן פעיל במתן הגנה לרוכשי הקרקע העבריים ובהשגת ידיעות עבור הש"י.

נשאו ונתנו עם בדואים [צילום: ליאור מזרחי/פלאש 90]

חי כבדואי
בר אמוץ אימן עצמו לחיות כבדואי מבחינת לינה במאהל, הימנעות מאוכל לאורך יום הפעילות והתרגלות ללבוש המסורתי.

שלושת המצפים על מוכתריהם
הפיקוח דרש תקיפות, ערמומיות וידע בכל הקשור לשכרם שהיה בדרך כלל כשישית מהיבול הנקצר
▪  ▪  ▪


בר אמוץ - גבולות

צבי בר אמוץ (ברוורמן), על-אף שהיה יליד ארצות הברית, נבחר לכהן כמוכתר מצפה גבולות בשנת 1943. למתיישבים לא היה נשק ולכן בנה בר אמוץ מערכת של אמון הדדי עם השכנים כהגנה בפני תוקפים. מיהושע חנקין למד את תורת רכישת הקרקע בנגב וממוסה גולדנברג איש בית אלפא למד את השקפת "השומר הצעיר" - חתירה לדו-קיום עם השכנים ויישום הרעיון של "שיויון ערך האדם". בר אמוץ לא העניש ילדים שגנבו מעט מיבולי השדה או קצת מים עבור השבט ושמו כאדם נדיב נפוץ במהירות בין האהלים. הקפיד להופיע בכל יום ג' בבאר שבע לשוחח עם השיחים ואנשי הממשל ולאסוף ידיעות על הקורה באזור. בר אמוץ אימן עצמו לחיות כבדואי מבחינת לינה במאהל, הימנעות מאוכל לאורך יום הפעילות והתרגלות ללבוש המסורתי. חברי גבולות, בהשפעתו, נמנעו לסלק את האריסים לאחר

שהקרע נרכשה ועיבדו עמם כמה שנים במשותף את השטח עד שימצא להם פתרון לפרנסה. שליטתו באנגלית יצרה ידידות חזקה עם קצין המחוז הססגוני לורד אוקספורד ממנו קיבל את תעודת המוכתר והחותמת. ב 1947 התמנה על-ידי אשכול וספיר להיות חבר בצוות שניהל את המו"מ עם הבדואים לקראת העברת קו המים מניר עם דרומה וכן היה לגזבר מפעל הקו. בזכות מתינותו הצליחו הנגבי ובר אמוץ למנוע קטטות עם הבדואים לאורך הנחת הקו ובמיוחד בקטע הקו ליד "תקומה".

דן בר-און, מצפה בית אשל

כיהן כמוכתר בין השנים 1943 - 1948 ולמד ערבית בקורס בגליל ים וכן רכש שם ידע על מנהגם ותרבותם של הבדואים מפי מורהו אליהו נאווי. כמוכתרי גבולות ורביבים אף בר און היה אחראי לביטחון האוכלוסייה במצפה אשר בניגוד לאחרים שהו בו משפחות עם ילדים. הוא הדגיש את הצורך בפשרה, הבנה וכבוד הדדי כדרך היחידה לשרוד באזור בו ישוב יהודי מבודד מוקף בבדואים. בר און ליווה את ויץ ואנשיו שערכו ניסיונות חקלאיים במצפה תודות לעובדה שנשא נשק. כך גם נתן הגנה ליואב צוקרמן ומאיר לוין שנשאו ונתנו עם בדואים שמכרו קרקע ליהודים. מבדואי תושב באר שבע למד בר און את מלאכת הפיקוח על "החסידיין"(הקוצרים) ששכר מצפה בית אשל כדי לקצור חלקות שוליים שלא כדאי היה להגיע לשם עם הקומביין. הפיקוח דרש תקיפות, ערמומיות וידע בכל הקשור לשכרם שהיה בדרך כלל כשישית מהיבול הנקצר. עד פרוץ המלחמה שמר על קשר עם בדואי משבט עזאזמה שהביא ידיעות חשובות ביותר על תנועת הצבא המצרי בנגב. חברי המצפה סירבו להצעת השלטון הבריטי להתפנות צפונה ורק לאחר המלחמה עלו להקים את ביתם במושב יוגב.

דו קיום

נשק גנוב
בר צבי רכש מהבדואים בצנעה נשק שהם גנבו ממחנות הבריטים "עבור ההגנה".

שלושת מוכתרי רביבים
ירושלמי הציג קו פשרני כלפי הבדואים ושכנע את מפקדי ההגנה כי יש להימנע ממעשי תגובה אלימים ולחפש את בסיס הדו-קיום עם השבטים
▪  ▪  ▪

שלושה מוכתרים הנהיגו את רביבים מיום העלייה ועד לפרוץ הקרבות. הראשון, מאיר ירושלמי (קודסי) נתמנה עם העלייה למוכתר המצפה "תל צופים" וסייע לקק"ל ברכישת קרקעות "קעת מקבולה" אותן היו אמורים לעבד. חברי המצפה העדיפו לקרוא למקום רביבים, על-פי הצעת ב' כצנלסון, שהושפע גם מכתב העת שערך י.ח. ברנר וגם מפסוק בתהילים, פרק ס"ה שפירושה - מטר המרווה אדמה צחיחה. ירושלמי הציג קו פשרני כלפי הבדואים ושכנע את מפקדי ההגנה כי יש להימנע ממעשי תגובה אלימים ולחפש את בסיס הדו-קיום עם השבטים. ירושלמי המשיך בתפקידו עד שנת 1946 ועד אז הספיק להצטרף למסע הגמלים מרביבים לעקבה בו השתתף גם שמעון פרס (פרסקי); סייע לא' בן חור בהנחת קו המים לחצרים וגבולות והדריך את חברי אונסקו"פ בביקורם בנגב.

המוכתר השני, אריה יחיאלי, החליפו בשנת 1946 והייה מוכתר עם נפש אמן. עליו ועל יצירתו הפואטית-ספרותית-גראפית ומוסיקאלית הרחבנו במאמר קודם.

המוכתר השלישי ברביבים, ששון בר צבי נולד בירושלים ושלט היטב בערבית. תחילה היה לשומר שדות וסייע בידי המא"ז והמוכתר. הוא שמע מהם הסברים על הקרקע, שיטות הגידול, דרכים להישרדות במדבר ועוד. אוזנו החדה קלטה את משליהם ושירתם והוא השתמש בדימויים אלה בעת משא-ומתן עמם. בשלהי אותה שנה הוטל עליו יחד עם חברי המצפה לבדוק את מרבצי הקאולין (חרסית) בנגב עבור "סולל בונה". הוא שקד על אחזקת אהל "המאדפה" (אירוח) בתחום הקיבוץ והקפיד לנהל שם בלבד את הקשר עם הבדואים ולא באהל "השיק", הוא האהל הנודד. בר צבי רכש מהבדואים בצנעה נשק שהם גנבו ממחנות הבריטים "עבור ההגנה". היה שותף לרשימותיו של יחיאלי וסייע לו בתרגום החרוזים והמשלים שהיו יותר מאוחר חומר גלם ליחיאלי בעת כתיבת שיריו כמו "את אדמה" ו"עלי בארי". יחד עם יחיאלי הם טענו שתגובה תקיפה לא תשיג דבר ויש לנהוג בדרך הבדואית ולהמנע מלערב את השלטון בכל סכסוך שהוא. ב 1947 תפקד כמוכתר רביבים, וכן כקצין ש"י באזור. במהלך עבודתו כמוכתר שנחשף להתלבטות מכירת הקרקע ליהודים ולויכוחים הפנימיים בין השבטים על הלגיטימיות של המכירה- תירגם בר צבי שירים ומשלים שהפגינו בוז למוכרי הקרקע ושקראו לראשי השבטים, המכובדים והשייח'ים להימנע ולמכור את כבודם, כלומר את הקרקע ליהודים.

[צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]

הסדר
צ'ריקובר עשה הסדר עם השיח' השכן אל-עטוונה - כי כל יום שיעבור בשקט (ללא התנגשויות אלימות וגניבות) יזכה השיח' הבדואי שהקומביין של משמר הנגב יקצור את שדותיו.

מוכתרי 11 הנקודות
גם בקיבוצים הנוספים שהוקמו בעת מבצע 11 הנקודות-1946, כמו בארי, כפר דרום, נבטים, כפר דרום ואורים פעלו מוכתרים צעירים שחלקם עברו את קורסי ההכשרה וחלקם זכו לסיוע של המוכתרים הוותיקים
▪  ▪  ▪

ביולי 1946, לאחר מסקנות ועדת מוריסון-גריידי ברור היה לראשי היישוב כי יש למהר ולהציב עובדות בנגב לפני שינתן לערבים. במוצאי יום כיפור 1946 הוקמו 11 נקודות חדשות בנגב ושוב נקראו חבריהם לבחור במתאימים ביותר לכהן כמוכתרי המקום.

מוכתרי חצרים

בדצמבר 1946 מונה יעקב שרת (שרתוק), בנו של משה שרת, למוכתר חצרים לאחר ששאול באומן סיים תפקידו. תעודה על מינויו לתפקיד נשלחה לקיבוץ על-ידי ממלא המקום של מושל המחוז. התנהגותו של שרת מול השכנים ושימוש נכון בשפה הערבית ופתגמיה בשעת משבר הוכיחו כי היכולת לשרוד במדבר דרשה מחד-גיסא טיפוח יחסי שכנות וכבוד לזר ולשונה, ומאידך-גיסא - התעקשות אמיצה על נושאים עקרוניים. יחד עם מוסה שילוח מנעו השניים מהשכנים הבדואים המוסתים על-ידי קיצונים מעזה (בשנת בצורת ) פגיעה אלימה בחברי חצרים וברכושם. בזכות שני המוכתרים, הפכה חצרים לנקודת יישוב יהודית בה ביקרו ללא חשש "מודיעים בדואיים" שהביאו נשק וידיעות עבור הש"י.

מוכתר נירים

לאחר העלייה על הקרקע של קיבוץ נירים, מונה בנימין מיטיב לשומר שדות ובאותו זמן גם לקורפורל, כלומר אחראי לתחנת הנוטרות. שמו התפרסם במהירות בקרב השבטים כמקורב לרופא המחוזי המעניק טיפול ללא תשלום. מיטיב וחבריו לא ראו בתחילה בעין יפה את העובדה שהשיח' מקבל שישה ליש"ט מהשלטון עבור תפקודו כמוכתר וכן משכורת נוספת עבור שומרים בקרקעותיו ובקרקעות הקק"ל. לבסוף השלימו עם מנהגי המערכת והשתלבו בה. מיטיב הבין שעדיף להתנהל בסביבת השבטים ללא נשק ומצא פתרון - ארבעה כלבים מאיימים ליוו אותו בסיוריו בשדות. בני גייס לחבורת שומרי השדות את משה קסטרו ובנימין חפץ והללו היוו חוליית מגן אנושית לקיבוץ. בר צבי מגבולות שילב את מיטיב בשמירה על קו המים והוטל עליו לנהל משא-ומתן עם השיחים שם אמור היה לעבור קו המים. מיטיב למד מהבדואים את מנהגיהם, זיהה "גניבת קרקעות" באמצעות הזזת בצלי החצבים, צבר ניסיון והיה למדריכו של של המוכתר הצעיר של מבטחים, סמי אלטינל. יומיים לפני הקרב שתוכנן על-ידי המצרים על נירים, הזהיר מיטיב את השבטים וביקשם להסתלק במהירות לפני שיפגעו. הם זכרו לו שנים רבות מחווה זה.

מוכתר שובל

יצחק בן-גל (בלסקי), בנו של מוכתר בן-שמן, נבחר למוכתר הראשון של שובל וקיבל את עזרתו של מוכתר רוחמה בצעדיו הראשונים. בן גל התחנך ברוח הסובלנות על-פי עיקרי תנועת "ברית שלום" וטיפח מייד קשרים אמיצים עם השבט השכן אל-הוזייל. השבט אף דאג להעביר מזון לקיבוץ הצעיר בימי חורף שהאספקה לא הגיעה. בן גל מונה לאחראי לביטחון קטע ארוך בקו המים ואת המשכורת שקיבל בעבור זאת העביר לבני השבט ששמרו בפועל על הקו בביום ובלילה. היחסים בין שיח' אל הוזייל והקיבוץ התהדקו והיו "למשפחתיים". זאב טאוב שהחליף את בן גל למד ערבית ותרבות בדואית בקורס מוכתרים בן חודש ימים בו שימש אליהו נאווי כמדריך ראשי. חברי שובל פתחו את מרפאתם בפני בני השבט שבאו בהמוניהם לקבל טיפול בחינם. בעת המלחמה פינה צה"ל את שבט אל-הוזייל והשיח' שהיה ידידי נפש של המוכתר מסר את מפתחות ארמונו בידיו של טאוב.

מוכתר משמר הנגב

בצלאל צ'ריקובר היה בוגר קורס מוכתרים בגליל ים מונה למוכתר משמר הנגב ובתחילת 1947 קיבל את התעודה הרשמית והחותמת מקצין המחוז. הוא עשה הסדר עם השיח' השכן אל-עטוונה - כי כל יום שיעבור בשקט (ללא התנגשויות אלימות וגניבות) יזכה השיח' הבדואי שהקומביין של משמר הנגב יקצור את שדותיו ואכן, ההסדר עבד תקופה ארוכה. צ'ריקובר שהיה חסיד הגישה המתונה נאלץ להלחם על עמדה זו כנגד קבוצת חברים יוצאי הפלמ"ח

שדרשו תגובה תקיפה ויד קשה כלפי הבדואים. צ'ריקובר עצמו הוכה אך לא ויתר על גישתו המתונה ועד לפרוץ קרבות מלחמת העצמאות שרר אכן שקט מתוח באזור.

גם בקיבוצים הנוספים שהוקמו בעת מבצע 11 הנקודות-1946, כמו בארי, כפר דרום, נבטים, כפר דרום ואורים פעלו מוכתרים צעירים שחלקם עברו את קורסי ההכשרה וחלקם זכו לסיוע של המוכתרים הוותיקים. לפני כולם עמדו שאלות קשות כמו: איך מטפחים יחסי שכנות עם הבדואים שעה שהמתח הביטחוני בנגב גואה והולך? וכן, איך מונעים בדרכי נעם ובהדברות את חוצפתם הגוברת של הבדואים שהרבו בעידוד הקיצוניים בעזה בגניבת ציוד ויבול מהיישובים החדשים ואיך ממשיכים לסייע לקק"ל ברכישת קרקעות באווירה המתוחה ומה יש לעשות כדי להבטיח את עבודת גמר הנחת קו המים תוך הסכמה עם השייח'ים ובני השבטים. תפקיד המוכתר העירוני הראשון הוטל עוד לפני פרוץ המלחמה על המדריך המנוסה אליהו נאווי שתוכנן לעמוד כמוכתר בראש העיר העברית החדשה "אפיקים בנגב" שעמדה לקום מערבית וצפונית לעיר הקיימת.

בסיכום:

מוכתרי היישובים שקמו בנגב בין 1939 ל-1948 היו אלה שטיפחו יחסים עם השכנים הבדואים ברוח של הכרה בשונה ובאחר ומתוך רצון לעצב דו-קיום באזור, אפשרו להכשרת היישוב, לקק"ל ולש"י ובסופו של דבר למדינה שבדרך - להשיג את מטרותיהם ומנעו שפיכות דמים מיותרת.


לעיון נוסף:

אלקיים מ', 40 שנות יישוב יהודי בעזה, נצרים, 1994.

אפרת א', שכנים בשערי הנגב, ירושלים 1982.

בר ג', המוח'תאר הכפרי בארץ ישראל, ירושלים תשל"ט.

בר און ד', מורדים בישימון, סיפורה של בית אשל, היוגב, 1948.

בר צבי ש', עליית 11 הנקודות, א"ט, 1976.

גברי ", באבק ויזע: מזיכרונותיו של מוכתר ובוקר מניר עם, תל אביב, 1985.

זיוון ז', יחסי היישוב היבוי והבדואים בנגב, עבודת מ.א., באר שבע, 1990.

מיטיב ב', בצל הצאלים, תל אביב 1969.

פורת, המוכתרים העבריים בנגב, מקווה ישראל 2015.

תיקי ראיונות אישיים - א"ט

שושני ד', חיי עם הבדואים, ירושלים 2010.

שפר א', המוכתר והמוכתר בהתיישבות העובדת, מעגן מיכאל, 2008.
תאריך:  26/06/2016   |   עודכן:  26/06/2016
חנינא פורת

מועדון הבלוגרים עוקבים: 12לקבלת רשימות חנינא פורת לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

כתבות מקודמות
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
AIG
טיפים חשובים לפני שרוכשים דירה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט