האם הדבורים הפכו לצרעות?

"דבש צרעות" - ואנו תוהים איזה דבש יש לצרעות. האם הדבורים הפכו לצרעות?

שירתו של אלי בר יהלום מבקשת להתמודד עם מציאות משתנה ללא הרף. לא קל לקרא את השירים, לא קל לעמוד נוכח התזזית של המצבים והתחושות. אלי בר יהלום מציג בפנינו שירה, שאינה חוששת להתייצב מול הלא מובן, מול תערובת של דברים אקראיים המבקשים פשר, מול סדר זמנים מסתחרר, סדר שאיבד את דרכו, וכל זאת מול זהות ששרויה בערפל. אם ננסה לשוטט בין דפי הספר, נחוש די מהר, שאנו משוטטים במבוך ענק, מיטלטלים בין אי-הבנה לבין פחד, בין צמרמורת לבין סחרחורת.

בשיר 'היבקעות' בעמוד 11 אנו עדים לרֶטט שבין החוויה בהבשלתה, לבין הרגע שבּו הדברים רואים אור: המשורר צופה בעצמו מן הצד ורואה הוויה שנֶעלמה, ובתוך תחושת הבְּעתה הוא מצפה לתמורה, לגאולה - מבּחוץ. בכוח המילים הוא רואה את "המעטֶה הלא חשוב" את הקליפה החיצונית, ומייחל לַזהות החדשה שתִבקע מן הביצה:
הַיֶּלֶד מֵת וְלֹא יָשׁוּב./ שַׁחְרֵר אֶת עֹמֶק הַתַּגְלִית בִּזְעָקָה שֶׁל בְּעָתָה:/
שֶׁיִבָּקַע כְּמוֹ יְרִיחוֹ הַמַּעֲטֶה הַלֹּא-חָשׁוּב/ וְיִתְבַּקֵּעַ הַגּוֹזָל מִן הַבֵּיצָה שֶׁהִיא אַתָּה

בתוך מחזה הביעותים הזה - נפש המשורר מבקשת מרגוע, מבקשת גבולות, כדי להגדיר את עצמה, את קיומה:

מַחֲזֶה בְּלִי סוֹף זָקוּק לְסִיּוּם/ כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ זְקוּקָה לְגוּף - עמוד 12.

בעולם השירה של בר יהלום יש חיפוש תזזיתי אחר דיוקן, אך זה עולם מתנודד, תיאטרון של חילופי זהויות: העולם הכאוטי אינו נותן לו מנוח, אינו מסַפק לו פֵּשר כולל, שיחבר בין חלקי ההוויה. בהוויה הסיוטית הזו יש יש נפש אחרת שמסתתרת, ולא נוכל להימלט ממנה. בלתי אפשרי למצוא מרגוע בתוך אותו מעגל קסמים, מעגל תזזיתי של חוסר ודאות. הכותב יודע, שעליו להתמודד, שהחיים בתוך הכּאוס הם הכרח. "מה חשוב אם את אִשה או ארץ/ מה אכפת אם ארץ או אשה" - עמוד 52, בשיר 'בוקר חדש'.

גם הזמן נבחן כל הזמן, ואין יודע מתי יירגע: בין כל שנייה לשנייה/יש תהום בלתי גלויה/ המכוסה באשליה של רצף" - עמוד 14, השיר "זמן קוונטי". מחול עוועים של אורות וצללים, קלסתרים מתחלפים, זמנים מאבדים כיוון ורצף:

"דבר מה ינוח במיטה/ ויאמין שהוא אַתה" - עמוד 81.

וכך בעמוד 31 בשיר 'אות': "כשאשתי צילמה אותי מהגב/ וראיתי בו את גבך" - הקשר בין הדורות הופך למחול של חילופי מראות. היטב יודע המשורר, שמִשְׁנָה כה מפחידה נראית לקוראים רחוקה מן המציאות המוכּרת, והוא ממהר להזהיר כּנביא בַּשער - עמוד 23:

גַּם אַתֶּם לֹא בְּנוּיִים אַחֶרֶת:/ בְּמֹחִי בְּמֹחוֹ בּמֹחֵךְ מֹחֲךָ/ הַנַּעֲרָה הַזֹּאת מִסְתַּתֶּרֶת -

מה פלא, שבעולם כזה, במקום שבו אנו חסרי אונים, גם האהבה אינה מֵי מנוחות. השיר סוחף אותנו לזוגיות חסרת קרקע יציבה.
"את מחבקת הר/ ואני מחבק אותָך
"אני מצטער", אומר, "הייתי פשוט מוכרח". עמוד 82.

קשה לאוהב ולאהובה לדעת מה גבולות קיומם, מה מסתתר מאחורי כל אחד מהם. זה מצב ללא מילים, וקשה ההבעה, קשה לבטא מציאות כה חסרת מובן - וכך בשורות הבאות - עמוד 48:

אַתְּ יוֹדַעַת? נִדְמֶה שֶׁהָעֵץ הַזֶּה כְּבָר צָמַח./ ועַל כָּךְ הַשְּׁתִיקָה יָפָה; אֲבָל אַתְּ - יוֹתֵר.

האם כוונתו, שהיא יותר שתיקה או יותר יפה? בשירתו של אלי בר יהלום, אין דברים סגורים. כל הבזק וכל שוני פתאומי גורמים לשינוי בהרגשה או במחשבה: "וכשהמחשבה הזאת חודרת/ הכול פתאום נראה אחרת" - עמוד 83.

ככל שאנו קוראים בשירי הספר, מתחוור לנו, שהכותב אינו כותב ודאי, כפי שהמציאות אינה ודאית. "נדמה שהעץ הזה כבר צמח"...אין ביטחון, שאכן קיים תהליך צמיחה. הכול נדמה. נדמה שזה קורה. וכשאין הסבר ודאי, נותר רק לשתוק. אין הֶארה תבונית, שתסביר את הכול. שתיתן לנו משמעות כוללת. אין פשר רומנטי, שיחבר בינו לבין האהובה. בשיר אחר הוא מציע לאהובה לזנוח את החומר, את הגוף - ופשוט לעוף יחדיו למציאות אחרת. אבל הבריחה אינה מובילה למציאת הזהות הנכונה. אפשר לנסות לעוף מעבר לתקווה ולטירוף, אך מי יערוב לזוג האוהבים, שימצאו דרכם למחוז שנחשב הוודאי מכולם - הבית? האם הנתיב לבית עודנו קיים? כך הוא כותב - עמוד 57 - בשיר 'הגידי לי למה':

וּבְבֹא הָעוֹנָה הַקָּרָה/ נִרְצֶה הַבַּיְתָה/ וְלֹא נִמְצָא/ אֶת הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה.

מחוזות החלום אינם בהישג יד. והאם הדרך לאהובה מובטחת? האם כאשר הגענו אליה, האם היא עצמה ודאית? האם קיומה שריר ואמיתי? האם יכולים הוא ואהובתו לבנות להם בית חלומו של אהבה זוגית, שהיא רק שלהם? גם כאן יש הפתעות: כשהוא מתחבר לאהובתו, הוא מגלה, ששניהם אינם לבד. יש ביניהם מציאות נוספת. בעולם שבו יש מחולי עוועים - קשה למצוא מנוחה. קשה לקדש את הרגעים שבהם האוהבים רוצים להיות לבדם עם אהבתם: לעתים אנו חשים, שזו מעין מציאות מסחררת ונוראה, שבה אבדה הפרטיות - שיש איזה 'אח גדול' שצופה בנו מכל העברים. הנה צל פרוש, הנה יקום מקביל סוגר על זוג האוהבים, גם כשאינם רואים אותו. ביניהם מסתתר, איש אחר, איש זר- והשורות מצמררות, עמוד 55:

הוּא שׁוֹתֵק, לֹא נוֹשֵׁם. הוּא שָׁקוּף. הוּא עֵדוּת.
בִּשְׁבִילִי הוּא כְּמוֹ גֶּ'ל: בְּלִי צְלָלִית, בְּלִי קְלַסְתֵּר;
אֲבָל הוּא כָּאן עֲדַיִן, הָאִישׁ הָאַחֵר.

ראו נא כמה השקיפות של העולם החדש מבהילה אותו, וכמה היא מדומה ומרמה. השקיפות מבטיחה הכול ומסתירה הכול. קראו נא זאת גם בשורה המרטיטה בשיר בעמוד 57, ואלה שורות הפתיחה:
"הגידי לי למה כל כך שקוף? / למה שקוף כל כך? / נעזוב את הגוף. נעזוב את הגוף / נעזוב את הגוף. נברח".

לפנינו שירה שקוראת ואולי זועקת לבחון את המציאות בכל רגע נתון - ולהבין שאין ודאות. בתוך מחול התזזית, אפשר לנטוש הכול בכל דקה חולפת. החיים אינם גן של שושנים, והשירה אינה מבטיחה לקורא מסע של שלווה בעולם מפנק ומרגיע.

אין ספק, שמדובר בשירה נועזת, שאינה מעניקה לקורא כרטיס לטיול רגוע. שירה שנוטלת על עצמה מאבק בלתי פוסק עם המציאות, עם השינויים, עם חילופי הזהות בעולם כה מעורפל וחסר גבולות. יש כוחות אופל מאיימים, לא ידועים, נעלמים, מסתוריים - והם כבר כאן. העתיד המסויט כבר רודף אחרינו. בתוך כל הוויה מסתתרת נערה לא ידועה, בַּקשר הזוגי מגלה האוהב, שיש בו איש זר. בעולם רפאים שכזה גם הרצון לברוח, לעוף, אינו מוביל לפתרון.

כשההוויה היא כמו ג'ל, אפשר אולי לעצב אותה בדרכים שונות - אבל הכותב אמיץ דיו להבין, שאין כאן סגולה לעולם מובן ובטוח.
אנו חיים בעולם של תחליפים - וקשה לדעת מה המקור, אם אכן טוב להישאר צמוד למקור. המסע של המשורר הוא בתוך מבוך:

נוסע בנבכי מבוך הרחובות/ שקוע בסבכי חובות הלבבות", עמוד 60 - ולמשורר נדמה, שרק השיר הוא הגיבור הוודאי הסובב בתוך הקרוסלה המטורפת הזו, מתעד הכול, מנסה לחבר את אגדת חיינו החולפים:

שם שיר -להישאר בלב הלילה ער/ ומתפתל איתו כלטאה עיוורת/ בעוד השיר חודר מתחת לקדקוד/ ומשמש תחליף אשה, נהג ועוד/ דברים חסרי שמות מאגדה אחרת", מתוך השיר 'פסטורליה לילית".

בעולם המודרני הזה, הטכנולוגי הזה, אולי היית מצפה לישועה בדרך של פלא היי-טקי, פטנט מתחום ההזנקים, אך מתברר שלא. שום כפתור פלא לא ירפא עולם כה מטורף. באיזו סמטה מחכּה האגדה, מחכּה השיר, מחכּים הגעגועים. הם הנותנים לעולם הזה הילָה שונה, מעין מעטֶפת רוחנית.

"האם גם מי שכבר הלכו עד כּלות/ שומטים כנפיים, מקמטים הילוֹת/ ובלילות חיים מגעגוּע?" -עמוד 26.

הגעגוע מופיע עם סימן שאלה. אין בר יהלום מותיר תקווה ודאית. אין הוא מבטיח דבש טהור. שם הספר כמו מבשר לנו מה התחזית -"דבש צרעות". כך קרוי ספר השירים. והמשורר כותב גלויות:
"להתחקוֹת אחר דבוֹרים, סמוּי מהעין/ ולגלות בסוף, בפתח מעונָן/ שהדבוֹרים צרָעות, שעוקץ יֵש - דבש אַיִן" - עמוד 28. בתיאטרון הזה שכל הזהויות הזויות - הנה ראינו דבוֹרים, ציפינו לדבש, ובסופו של המסע אלה צרעות. אל תצפו לדבש טהור.

בר יהלום מציג שדה כוורות שאינן נושאות עתיד מתוק מדי: לפנינו שירה אמיצה, שאינה חדֵלה מלהתמודד, אינה חוששת להוביל את הכול עד קצה הצוּק. אין 'הפי אנד'. אין אהבות שמחות. אין זהויות פתורות. אם ציפיתם לישועה דיגיטלית או טכנולוגית, השירה של בר יהלום מטלטלת אֶתכם עד לסוללה הגמורה. בעולם רפאים זה יש משבּר, שבו הנבראים מחכים מול הדלת הגדולה, מצפים שהמבוי הסתום ייפרץ, ולשווא - וראו לדוגמה בשיר על "כרתים" - עמוד 88:

אַךְ הֵם לֹא בִּשְׁבִיל זֶה עוֹמְדִים בַּתּוֹר.
הֵם עוֹד חוֹלְמִים בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר -
כַּפְתּוֹר פְּלִשְׁתִּי, מִינוֹאִי וּמִיקֶנִי -

לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת הַגְּדוֹלָה.
אַךְ נִגְמְרָה מִזְּמַן הַסּוֹלְלָה.

גם בעולם שכזה, מלא מבוכים וערפל, יש שביב תקווה, שנותרת כסָפֵק של קרן אור. יש מעין תקווה, שיום אחד תהיֶה התחברות בין שתי זהויות לא ודאיות. ואנו תוהים כיצד. בין השיטין נדמה שיש קרן אור: המשורר אולי הותיר אבק של נחמה, נחמה שתלויה בכוח המילה. אין אשליות, זו עדיין "הדרך שאין בה תשובות" - אך גם בתוך הערפל הזה יש לפרקים ניצוץ שמאיר, זה כּוח השפה. כאן יש עוגן. השירה היא דרכו של המשורר לבנות עולם חדש - ובשורות אלה הוא מתכּתב עם שורה של נתן אלתרמן, ובאוויר מרחפת תחושה של העברת בּשׂוֹרה מעולם אחר, בשורה של ספֵק תקווה לעולם מטורף, תקווה מעולם של מילים טובות, שיש בכוחן להחזיק מעמד, גם כשאין אור, גם כשהשפתיים כּבות - הנה לפנינו השיר "אבן", עמוד 49:

וְנֵצֵא אֶל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ תְּשׁוּבוֹת וְנָשׁוּב בְּסוֹפָהּ לְקַוּוֹת
אָז אַצְלִיחַ סוֹף-סוֹף בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת לְהַגִּיד לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת
שֶׁיֶּשְׁנָן
וְהָיוּ
וְהֹווֹת.

• אלי בר יהלום "דבש צרעות", הוצאת צבעונים, 112 עמודים, 2016.