מדריכי טיולים בתקופת המנדט

רובנו התרגלנו לקרוא במדריך הטיולים לפני טיסתנו לברצלונה או לפני טיול של כמה ימים בגולן. המדריכים מציגים מפות, אתרי ביקור, כבישים ומקומות אוכל, ולינה. הכול מודפס בצבע, בבהירות ומלווה תמונות מרהיבות של נופים, צמחים ובעלי חי. לאחרונה קראנו בחוברת אריאל 213 (שנכתבה בידי א' הכהן וא' שילר) כי לא כך היה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20.

על אף שבתקופת המנדט רוב המבקרים מחו"ל בארץ ישראל הפכו "מעולי רגל" לטיילים עדיין היה הקו המנחה של המדריכים (המודפסים כספר) - לחבב את הארץ ואתריה ויושביה על הבאים לתור בה וכן על אנשי היישוב עצמו ובעיקר הנער, שחיפש הרפתקאות ונופים חדשים. נסקור בקצרה שלושה מדריכי טיולים שבלטו בתקופה זו, (מדריכי פרס, וילנאי ובנבנישתי) שנכתבו עברית ונשתדל להבין איך הציגו את הדרום והנגב ואת הבדואים יושביו. כל למשל בעת פרסום החומר על הנגב מאת ישעיהו פרס, קצת לאחר מינויו של לורד סמואל לנציב העליון, נכללו בו הרבה רעיונות איך לתור את הארץ אך מעט מאוד נכתב על הנגב השומם. מדריכו של בנבנישתי, מתאר נגב מרוחק ושומם מלב הישוב, מלבד שני ניסיונות כושלים להתיישבות - ליד ערד וברוחמה), מבחינת המדריך "עדיין אין כלום בנגב". הישוב הראשון שיקום כעבור כמה שנים לאחר פרסום המדריך הוא קיבוץ נגבה בשנת 1939. בעת פרסום הכרך של וילנאי על הנגב, קיבוץ נגבה כבר ישב על הקרקע והחלו לקום ישובי השפלה הדרומית וצפון הנגב. נבחן האם בעת כתיבת המדריכים הייתה "הטיה" מסוימת לטובת הציבור היהודי, או החלוצי המחפש שטחים להתיישב בהם, להכירם ולצרפם למדינה היהודית העתידה.
מדריכים ראשונים

אחד המדריכים בעברית שהניח בסיס לכל הז'אנר המכונה "מדריכי מסעות וטיולים" היה של המדריך שכתב א.מ. לונץ ("מורה דרך בארץ ישראל",) שפורסם בשנת 1876. לונץ כתב בפתח המדריך: "לתועלת העולים לראותה, להיאחז בה, ולכל הכמהים לדעת ידיעה ברורה ונאמנה מתכונת וקורות ארץ אבותיה ויושביה, מצבם ומצב המושבות אשר נוסדו בה.." רמז ברור שתפקיד המדריך הוא לא רק גאוגרפי אלא גם לאומי ובעתיד ציוני. דוד טריטש פרסם בשנת 1906 מדריך מפורט אשר גם הוא אינו מפרט על הנגב ובשנת 1920, פרסמו ת.א.זוטא וי' סוקניק מדריך בשם "ירושלים וסביבותיה" שהתבסס על טיולי "אגודת המשוטטים". ישיעהו פרס פרסם את ספרו ארץ ישראל - ספר המסעות בשנת 1921. זאב וילנאי, ששקד על המדריכים החל לפרסמם כבר בשנת 1935 (הכרך המתאר את הנגב פורסם כמה שנים לאחר מכן) ודוד בנבנישתי פרסם את מורה דרך בארץ ישראל בשנת 1937.
מדריכי תקופת המנדט

ישעיהו פרס

המדריך נכתב לפי הזמנת חברת נסיעות מיסודו של בנק אנגלו-פלשתינה ויצא לאור בשנת 1921 בשתי שפות, גרמנית ועברית ומטרתו הייתה הגברת העלייה בנוסף "לעלייה לרגל". הוא הודפס באותה עת בשלוש ערים: ברלין, וינה וירושלים. אין זה ספר מסעות רגיל אלא כולל הקדמה רחבה מאוד המכינה את התייר האירופי לקראת המפגש עם הערבים בארץ על תרבותם, שפתם ומנהגיהם. משום כך הוא כולל: מילון השמות הגאוגרפים; כללי קריאת השפה הערבית; זמני תיור ומסע מומלצים ("לארץ ישראל לנסוע באביב בלבד"); רכישת חפצים נחוצים לקראת הטיול ובעיקר הוא מציע לקנות את "הכפיה" המגנה על הטייל, ראשו ועורפו מפני השמש הלוהטת; כללי ההיגיינה, הסכנות הבריאותיות, הכדורים שיש לקחת, בעיקר חינין נגד קדחת; פירוט אפשרויות התנועה בארץ: חמורים, מרכבות, אותומובילים, רכבת; המדריך מפרט את בתי המלון הגדולים בירושלים והאכסניות במושבות בהן 10יש - 15 מיטות; הוא מזהיר מפני מחסור בבתי קפה מודרניים (נוסח וינה או ברלין); השכרת חדר ליום כולל אוכל תעלה בין 70 -80 גרוש מצרי (על-פי טבלת ערך הכסף הניתנת במדריך שווה לירה שטרלינג אחת לכ - 100 גרושים מצריים); טבלת מידות ומשקלות הנהוגה בארץ; חוקי הדואר והטלגרף; מסלולי הנסיעה לארץ עבור האוניות מנמלי צרפת, בריטניה ואיטליה; רשימה של תוכניות סיור בני שבוע/שבועיים ויותר; לאחר מכן ניתן פרק נרחב לתיאור גאוגרפי של הארץ על אקלימה, משטר הרוחות, נופיה, מימיה הריה, דרכיה, הצומח, החי, ועצי הפרי המומלצים - תפוז לימון, תאנה. תאור קצר של המצב הכלכלי. מספר תושבי הארץ הוערך ב - 90,000 יהודים. פרק נרחב מוקדש להיסטוריה של העם מאז ימי כנען ועד לבואו של הנציב העליון תוך הסתמכות רבה על התנ"ך. בפרק נוסף צורפו מסלולים בסגנון "מירושלים לחברון ולים המלח". "מלוד לקהיר וחזרה". הפרק הנרחב ביותר מוקדש מדרך הטבע לירושלים וסביבתה. למדריך מצורפת מפה אשר הנגב מופיע בה ריק לחלוטין מהתיישבות מלבד המושבה רוחמה. עוד ניתנות טבלאות של מידות, משקלות ומספרים. עקבנו אחר המסלול המוצע מירושלים דרך חברון לבאר-שבע והתיאור על הנגב והעיר מצומצם למדי. באר שבע מוזכרת בעברית המיוחדת של התקופה: "מקום מושב מושל המחוז מדרגה ראשונה" ותפקידו לשמור על הסדר והביטחון. עוד מציין המדריך כי הרכבת החיג'זית שהגיעה לעיר לא פועלת לעומת זאת הבריטים מפעילים קו רכבת מרפיח (50 ק"מ) עבור 3000 התושבים בעיר. מצפון לעיר נמצאות 3 בארות שם משקה שבט העזזמה את צאנו. לטובת המטיילים קבע המדריך כי זמן נסיעה בכרכרה לעזה - 48 קמ - הוא כ 6 שעות. הדרך חוצה את ואדי שריעה דרךלתל אבו הרירה חוצה את גבעת עלי אל מונטר ומגיעה לפרברי העיר הנטועים גינות ופרדסים. עולה מהמדריך ניסיון לתאר "באופן מדעי" את הארץ בלא להט דתי שאפיין את עולי הרגל במאה שלפני זו ובלא להט ציוני שהיה לגורם חשוב בחיי החלוצים, תנועות הנער וההתיישבות.

מורה דרך - דוד בנבנשתי

דוד בנבנישתי נולד בשנת 1897 למשפחת רבנים בסלוניקי. עלה לארץ בשנת 1910 ולמד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין. כמורה - קידם את לימודי ארץ ישראל ואף כיהן כמורה לידיעת הארץ ומדריך פדגוגי בבית המדרש למורים. בשנת 1918 התנדב לשרת בגדוד העברי בצבא הבריטי. בשנת 1927 הקים עם חברים "את אגודת המשוטטים ארץ ישראלית" שהייתה לגוף הראשון שסייר וטייל לעומק מרחבי הארץ. חיבר יותר מעשרה מדריכים שונים לארץ ישראל כולל את המדריך המקיף הראשון לסיורים ברגל בארץ-ישראל שנדפס בשנת 1937. הספר שהכיל 830 עמ' בשני כרכים, שימש את סיירי הפלמ"ח והפך לספר לימוד מרכזי בידיעת הארץ. לאחר פרישתו ניהל בנבנשתי את מכון "יד בן צבי" ואף היה "יקיר ירושלים" וחתן "פרס ישראל" בשנת תשמ"ב. מורה הדרך שלו הופנה למשוטט, למורה ולתייר. בעמוד הפתיחה של המדריך ניתן צילום מעורר השתאות של צוק מצדה, המעיד על תחושת העם באותה עת. המדריך הוא אסופה של טיולים שנערכו במשך 25 שנה על-ידי אגודת המשוטטים. בעת סיום כתיבת המדריך עמדה "ועדת פיל" (הוועדה המלכותית) לפרסם את הצעתה לחלוקה בארץ-ישראל ויש שביקשו לצמצם את המדריך בהתאם לכך אולם, המחברים התעקשו לתאר גאוגרפית את הארץ היעודה כולה. במדריך אשר פורסם בשני כרכים, נכללו כ-200 מסלולים (מהם 20 עבור טיולים רכובים) והם מתבססים על מפקד ממשלת א"י משנת 1931 ושל היישובים העבריים משנת 1936. למדריך נוספו מפות חלקיות בקנה מידה של 100,000: 1 ששורטטו על-ידי ז' ליפשיץ, המהנדס הראשי של חברת הכשרת היישוב. בפרק הפותח, "הלכות טיולים", מתייחס המדריך למטרת הטיולים (שעיקרה אהבת מולדת הנקנית בייסורי נדידה) ; ההכנות הנדרשות לטיול בן יום ויותר; הציוד הנדרש לטיול; צידה לדרך; ביקורת החפצים ותרגילים; בצוע הטיול; דרכי נימוס ומנהגים; עזרה ראשונה; עקוב והסתכלות בדרכים; המפה ושימושה; הסתכלות בחורבות הארץ; העתקת כתובות וציורים; כיצד מצלמים בא"י; ומסכם בקטע של "אחרי הטיול." בפרק הבא מפרט המדריך את כל הידוע על הגאוגרפיה, החי והצומח, האקלים, תנובת הארץ והאוכלוסייה לעדותיהם השונות. מספר היהודים הוערך אז כקרוב ל-380 אלף נפש. בקטע זה הוקדשו כמה עמודים לבדואים בנגב. מוזכרים שבטי התרבין המתגוררים בסביבות נחל גרר, והעזזמה, הידועים כשודדי כבשים והורגי רועים. שבטי התיהא יושבים ליד ג'אבל הילל ועוסקים בחקלאות, רועי צאן וגמלים. בפרק המסעות בנגב מוזכרים המסלולים הבאים: עזה באר שבע (46 ק"מ); עזה רוחמה, הישוב היהודי החקלאי היחידי בדרום; בהמשך מוצע מסלול לשלושה ימים והמבוצע חלקו ברכב וחלקו ברגל, המתחיל בבאר שבע ועובר דרך עסלוג', עוג'ה אל חפיר, קסיימה, סביטה, עבדה. מסלול אחר, של יום וחצי מוצע מבאר שבע דרך רוחייבה (רחובות) ועד חלסה (חלוצה). עוד מציע המדריך סיורים לעזה, לחצי האי סיני ולמסלולים סובבים ים המלח. המדריך משתדל לתת תמונה אוביקטיבית של המצב בארץ ישראל בשנים 1936-1937 ואין כול הרחבה בנוגע להתיישבות צפויה בדרום, אין הבחנה בין שבטי הבדואים למטותיהם ואין תיאורי נוף האופייניים לנגב הצפוני והדרומי. ניכר שהכותבים היו עדיין רחוקים מתחושה של מדינה בדרך והניחו שהשלטון הבריטי עוד יתקיים כאן זמן רב.

העמקת המחקר בנגב

בין לבין החלו להופיע מחקרים (לא מדריכים) על הנגב שהתבססו על מחקרים שפורסמו בחו"ל. אחד מהם הוא של ח' בר דרומא, שמציג גאוגרפיה מפורטת של הנגב וסיני מבאר שבע ועד תעלת סואץ. הספר כולל מפות ו - 80 תמונות יצא לאור בירושלים בשנת תרצ"ה וכולל בשוליו מרחקי נסיעה מאתר לאתר. הוא לא עוקף את שאלת יכולת ההתיישבות באזור ומסתמך על ממצאיו של ראש המכון לגאולוגיה באוניברסיטה העברית באותה עת, פרופ' ליאו פיקרד וכן קיבל הסופר נתונים חשובים (חלקם חסויים) ממושל מחוז הבריטי בנגב - גי.אי.קאמבל. ספרי מחקר אלה שימשו בהמשך כמרחיבי יריעת המדריכים שנכתבו בשלהי שנות השלושים.

זאב וילנאי

זאב וילנאי (1900 - 1988) גיאוגרף והיסטוריון ישראלי, נולד בקישינב ועלה עם הוריו ארצה בשנת 1906. למד בבית הספר הראלי בחיפה והיה חבר באגודת המשוטטים יחד עם פנחס כהן ואחרים. סיים בשנת 1922 את המכללה למורים ע"ש דוד ילין והחל להדריך טיולים ולהרצות (בליווי "פנס קסם") בפני ציבור הפועלים מטעם ההסתדרות הכללית. למד בלונדון ובפילדלפיה והיה לבעל תאר דוקטור בארץ. שניים מספריו החשובים "מדריך ארץ ישראל" ו"אנציקלופדית אריאל" היו לספרי חובה בשעורי הגאוגרפיה של הנער והסטודנטים. בשנת 1947 היה ליקיר העיר ירושלים ובשנת 1982 קיבל את פרס ישראל.

המדריך של זאב וילנאי (שגרסה ראשונה שלו פורסמה כבר בשנת 1935) כלל שבעה חלקים: סקירה כללית; ירושלים, יהודה ים המלח והשומרון; תל אביב השרון, השפלה והנגב; חיפה, העמקים, הגליל והחרמון, עבר הירדן, הבשן, הגולן וסיני; ביבליוגרפיה עברית ולועזית; התחבורה והנסיעה. בכרך על הנגב, שעל כריכתו צויר טייל האוחז מקל ועל גבו ילקוט עמוס בחפצים ומצרכים, ושנכתב בשלהי 1947, מזכיר וילנאי את הנקודות החדשות שקמו בנגב ואת המתיישבים החדשים ועשייתם באזור. משום כך המדריך מתאר בפירוט את העלייה לנגבה בשנת 1939 ומזכיר את האבדות שספג המקום כבר בתקופה הראשונה מידי הבדואים. המדריך מציין את כביש פלו'גה באר שבע (37 קמ) העוברת דרך אבו ג'אבר, שובל, משמר הנגב, וכביש עזה-באר שבע. אחר כן בא תאור נלהב של 11 הנקודות שקמו עם פירוט קצר לכל נקודה. וילנאי מדגיש את הצד הכלכלי הטמון באזור ומזכיר את קידוח הנפט הבריטי בשנת 1947 בחוליקאת. בנוסף מתאר וילנאי את ניר עם וסביבתה, יד מרדכי, גברעם, דורות ורוחמה. חלק גדול מוקדש לעזה ותולדותיה כולל תאור מפורט של קרבות מלחמת העולם הראשונה שהתרחשו באזור. לאורך המדריך, כמעט בכל עמוד, תמונות קטנות של החי והצומח, הנופים, השרידים הארכיאולוגים ועוד. הפרק המסיים בחלק על הנגב נוגע לנגב הדרומי, עין חוסוב, כורנוב, הערבה מפרץ אילת ואום רשרש. אין במדריך הוראות או הכנות לקראת המסע בהנחה שהפלמ"ח וההגנה כבר למדו היטב לתכנן מסעות ארוכים ולבצעם. הנגב מתואר כשטח התיישבות עתידי המבטיח רבות. עקרו - ידע על האתרים והצגת מסלולי טיול ברכב כולל מרחקים ותיאורים גאוגרפיים.

צא בחור לשבילי ארץ ישראל

אין בכוונתנו להשוות בין המדריכים ולשפוט את ערכם ותרומתם לטיולים וסיורים בארץ ישראל ולהרחבת הידע על אזוריה השונים. כל אחד נכתב בתקופה קצת שונה ולכל אחד הייתה מטרה (חזון) עם דגש אחר ובכל זאת, יש בהם הרבה מן המשותף. ראשית, כל המדריכים השתדלו להיעזר במחקרים מדעיים בתחומים השונים שנעשו בארץ ופורסמו באירופה. שנית, במדריכים מורגש הרצון לקשר בין ארץ-ישראל המקראית לבין ימינו באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים, שמות אתרים ועוד. שלישית, בשניים מהם, המדריך אינו ספר המספק נתונים בלבד אלא מציג את "הפילוסופיה של הטיול", כלומר את הערכים החינוכיים והלאומיים שניתן להפיק מסיורים בארץ-ישראל. רביעית, מטבע הדברים, ירושלים והצפון זוכים לסקירות והסברים ממצים ואילו הנגב והדרום הרחוק, גם בשל מיעוט העשייה היישובית בו וגם בשל מרחקו מהמרכז, זוכה לסקירות קצרות ובלתי מספקות. וחמישית, כתשובה לשאלה שהצגנו בפתיח, יחסם של מדריכי "המדריכים הכתובים" לציונות ולעשייתה בהקמת יישובים היה חיובי אם כי זהיר (אולי מתוך רצון לשמור על אופים "המדעי") וזאת מלבד מדריך וילנאי הגאה בהישגים ומציגם לראווה.