דפנה צ'רנובילסקי - לא לבד בברלין

בהיותי לאחרונה בברלין קיבלתי דרך הפייסבוק הודעה-שאלה "שיה, את בברלין"?

הייתה זו דפנה צ'רנובילסקי אותה לא ראיתי שנים, אם כי הודות למדיה הנפלאה הזו של פייסבוק מצאנו זו את זו זמן קצר קודם והתחברנו, אבל כמעט ללא תקשורת קרובה.

ושמחתי, שכן הודות ליוזמתה של דפנה התקיימה פגישתנו בעיר זו התוססת והמעורבת, העיר בעלת העבר הזוהר של גדולי הסופרים, המוזיקאים ואנשי הרוח, העיר של שלטון הנאצים והתקופה המחרידה שגרמה למלחמת העולם השנייה, העיר שמנסה לתקן את המעוות ומנציחה ללא הפסקה את זוועות הנאצים דרך שלטים ופלקטים על המקומות בהם נרצחו היהודים מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, מחבקת, כנראה מתוך חרטה וניסיון לפיצוי המצפון הלאומי, את מספר המהגרים המוסלמים הגדול ביותר מכל עיר אחרת באירופה. עיר מדהימה השנויה במחלוקת, רק אז, בסיום הפגישה המרתקת בינינו, הבנתי כמה מתוך כל המרכיבים המנוגדים האלה היוצרים את הפאזל המסובך טמונים גם בדפנה, ברקע שלה, ביישום העקרונות החברתיים בהם היא מאמינה ובשילובם עם המקצוע האהוב שלה, התיאטרון החברתי, התיאטרון לסובלנות.

דפנה נולדה ב-1956 בבסיס חייל אויר בדנבר קולורדו, ארה"ב, כבתם הבכורה של אביה, יהודי גרמני מקניגסברג רופא פתלוג, שהוצב בבסיס ולאמה הלן מיוון, גם היא רופאה. אין לה זיכרונות ילדות ממקום זה. כאשר הייתה בת שנה עברו הוריה לבוסטון שם נולדה אחותה אליס וחמש שנים לאחר מכן עברו לפילדלפיה שם נולדה אחותה הצעירה מיכל. בפילדלפיה למדה דפנה בבית ספר קוויקרי (QUAKER) שנחשב לטוב ביותר.

ילדות נודדת ממקום למקום כאשר בכל אחד מהם נולדה אחות נוספת. לא היו סביבה בני משפחה נוספים מחבקים למעט הסבא שעבר מיוון ללוזאן, העיר בה נפגשו הוריה כאשר שניהם למדו שם רפואה. מלבד ביקוריי הסבא בפילדלפיה, זכתה דפנה בזוג מבוגרים שהתקרבו למשפחה ותיפקדו כסבא וסבתא מאמצים......מידי פעם נסעה דפנה ליוון למשפחת אמה לביקורים קצרים. שאר בני משפחת אמה גרו בשוויצריה ואילו קרובי אביה גרו בישראל.

עובדה זו גרמה לדפנה להיות בכל מקום בשלבי הנדידה, OUTSIDER, צופה מהצד, והיא לקחה זאת כיתרון ולא כחסרון. למעשה ההתבוננות באנשים תרמה רבות להחלטתה לבחור מכל תחומי התיאטרון שהתנסתה בם, דווקא בבמאות.

ודווקא הסבא והסבתא המאמצים שלה, מילי ונח קרמר, השאירו חותמם על דפנה באופן משמעותי ביותר. נח שהיה ארכיאולוג ונטע בה את האהבה למקצוע זה והשפיע על רצונה לטעום ממנו באוניברסיטה, צייד אותה בעצה והיא מצטטת אותו: " דעי לך שהדבר הכי חשוב בחיים, יותר חשוב אפילו מאהבה, הוא למצוא משהו בחיים שאת אוהבת לעשות אותו", והיא מוסיפה בהתרגשות: "ואני כל כך בורכתי ומאושרת שמצאתי את התיאטרון עם המסר החברתי, שהוא כל תשוקתי ואני אף מצליחה להתפרנס ממנו".

עוזרת במאי

ב-1970, בהיותה בת 14, עלתה המשפחה לישראל והשתקעה ברחובות, בשכונת חבצלת שם התמנה אביה לפתלוג הראשי בביה"ח קפלן. שם בשכונה זכיתי להכיר את משפחתה שכן גרנו באותו בניין של רופאים ונוצרו קשרי שכנות בעיקר בין ההורים העמיתים למקצוע הרפואה.

בניגוד לשתי אחיותיה שהגיעו לארץ בגיל מוקדם יותר, דפנה ספגה רק כשמונה שנים מהאווירה הצברית, היא הספיקה לשרת בחייל האוויר בצה"ל ולאחר מכן עברה לפילדלפיה להתחלת לימודיה באוניברסיטת פיטצבורג (PITTSBURGH UNIVERSITY) במחלקה לתיאטרון על כל גווניו.

דפנה מגדירה עצמה כאדם שיכול לחיות בכל מקום, שכן מעולם לא חיה במקום אחד תקופה משמעותית, השורשים שלה הלכו אחריה... והשתרשו היכן שהיא החליטה לשתול אותם.

בסיום לימודיה בפילדלפיה, בשנת 1981 חזרה דפנה לארץ ולימדה תיאטרון בבי"ס קציר ברחובות וגם בחולון. היא גם השתלבה בבית צבי כעוזרת במאי ובמאית, ביימה הצגה בסמינר הקיבוצים והמשיכה ללמד שם תיאטרון.

הקשר שלה עם גרמניה החל כאשר רחובות והיידלברג נעשו ערים תאומות. הרופאים וביניהם הוריה ומשפחתי התבקשנו ע"י עיריית רחובות לארח את אנשי הקבוצה מהיידלברג במסגרת חילופי הביקורים וכך נוצר הקשר הגרמני-ישראלי הראשון.

ב-1986 הגיעה דפנה להיידלברג עם עדנה שביט שם עבדו יחד על הצגה של מחזאי אנונימי על אנשי ימי הביניים שדיברו בשפת ימי הביניים, הפקה של תיאטרון עם שירה של זמרת אופרה וכוריאוגרף יוגוסלבי.

בתקופה זו הכירה דפנה אנשים, לקחה שיעורי גרמנית, ניצלה את כישורי ההתבוננות שלה והפעם על החברה הגרמנית ועל התמודדותה עם העבר והעתיד. היא השתתפה ולקחה חלק בשיחות על ישראל שכללו ביקורת חריפה "לא תמיד מוצדקות אבל גם לא תמיד שקריות" מוסיפה דפנה בחיוך עגמומי, והגיעה למסקנה שרבים מכירים את הבעיות באופן שטחי, שחור ולבן, שהדרך הכי נכונה היא באמצעות קשרים אישיים ושיחות בין אנשים שונים מרקע אחר, שיחות שתעזורנה לבניית גשר להבנה טובה יותר של סיבות, מניעים, ותעזורנה למניעת דעות קדומות של קבוצות שלמות.

בת יחידה

במסגרת ניסיונותיה הרבים להעלות הצגות, פגשה דפנה שחקנית גרמניה ידועה בשם נלה ברטש NELA BARTHCH שהציעה לה להילוות אליה לברלין ולהעלות הצגת יחיד בו היא שיחקה בתיאטרון שוליים (פרינג') לפי סיפורו של סופר אמריקני בשם "SEALED CONTAINERS", על אישה חסרת בית שחיה בשירותים ציבוריים.

נלה שיחקה ודפנה ביימה ובעזרת חברים נוספים במקצוע הרימו את התאורה והתפאורה, והעלו כחמש-שבע הצגות. זו הייתה התחלת הקריירה שלה בברלין בינואר 1987.

ההצגה השנייה "NOON DAY DEMONS" מומנה על-ידי סבה היווני של דפנה, שגר בלוזאן. הנושא היה על שני נזירים במדבר שכל אחד חושב שהוא קדוש יותר........ אחד השחקנים היה פיטר ברנס. התיאטרון שהוקם על ידה עם הצגה זו נקרא על שם הסבא התורם מצד אמה: DIAMANDGLOU.

בתקופה זו, דפנה ילדה בברלין כאם חד הורית את בתה היחידה קיארה ((Chiara לאחרונה, שנים רבות מאוחר יותר, גיליתי בפייסבוק שקיארה התחתנה ונולד לה בן, נכד לדפנה. ואני זוכרת אותה רק כתינוקת בפגישה מקרית...

בפגישתנו נתנה לי דפנה פרוספקט של אחד הפרויקטים שלה THEATER FOR TOLERANCE פרויקט מדהים שארחיב עליו את הדיבור בהמשך, אבל תחילה עניינה אותי המוטיבציה של דפנה, החיידק שדבק בה כל השנים למעורבות לצדק החברתי, לקבלת השונה, לחיבוק האנדרדוג. "מתי הבג הזה, החיידק, החל לקנן בך", שאלתי בסקרנות.

"כבר מילדות" חייכה אלי דפנה בפגישתנו במלון הילטון הממוקם ברובע הג'נדרמרקט, GENDARMENMARKT כאשר מחלון בית הקפה השקפנו על הקתדרלה הגרמנית ולידה הקתדרלה הצרפתית והתיאטרון למוזיקה ולידם המוזאון לדמוקרטיה... כמה סמלי...

תרומות נדיבות

"מאז שאני זוכרת את עצמי טיפלתי בחתולי וכלבי רחוב. בגיל עשר ביימתי בשכונת מגורי בפילדלפיה מחזה שהוצג בחצר האחורית של ביתנו, הילדים היו השחקנים בשכונה, גם אחותי אליס השתתפה בו, אמי שגם הייתה ציירת חובבת, הכינה את התלבושות ואת התפאורה ואני ביימתי. המבוגרים שבאו לחזות בהצגה שילמו עבור הכרטיסים ואת הכסף שלחתי לביאפרה...

החיידק הזה אולי גם גנטי במקצת, אמה הלן עזרה רבות בתרומות למחלקת הקליטה שעמדתי בראשה במסגרת עבודתי בויצ"ו בעלייה הגדולה מברית המועצות ומאתיופיה. כל חודש ביקרה אותי וביקשה לשמוע על עבודת המחלקה והמתנדבות, מצאה זמן במסגרת עבודתה כרופאה להתעניין ולעזור ככל האפשר עם תרומות נדיבות ביותר.

הפגישה שלנו עוברת וגולשת לתקופות שונות, דפנה מרתקת אותי ומגלה לי צדדים שלא ידעתי על קיומם. ב-1989, התחילה לעבוד על פרויקט ענק שנתמך על-ידי משרד האבטלה שתמך בשחקנים, זמרים ואמנים מכל התחומים שהיו מובטלים.

"הלוואי עלינו בארץ" הרהרתי בקנאה... ובמסגרת זו הועלתה ההצגה "איננה", בהשפעת אהבתה לארכיאולוגיה שסבה המאמץ טבע בה, על שומרונים שחיו לפני כ-5000 שנה והיו מתקדמים ביותר. דפנה ונלה השחקנית ששתיהן חברו יחד לעבודה משותפת כתבו את ההצגה לפי סיפורים על "איננה" סומרית קדומה, ובנו אותה עם מוזיקה עתיקה מנוגנת בכלי נגינה עתיקים. בהצגה השתתפו כעשרים שחקנים, זמרים ורקדנים שהיו מובטלים והייתה תמיכה רבה בהם בכל העיר ברלין.

בשנים 1996-1997 עבדה כמדריכת תיאטרון ב-Café Pink בברלין שהיה מקום מפגש לנערות במצוקה ממשפחות טורקיות וערביות. בין השאר ביימה מחזה בשם "אור וצל" בנושא נערות בגרמניה הנאצית, Famillien und Jugend - Stiffung, berlin.

דיאלוג משותף

בין לבין עבדה דפנה תשע שנים בתיאטרון פדגוגי במוזאון היהודי, הקימה סדנאות תיאטרון "גולה ועליה" עם קבוצות תלמידים מבתי ספר שונים ולאו-דווקא תלמידים עם ניסיון תיאטרלי. המוזאון היהודי עמד להיפתח ב-9.11.01 ביום אסון התאומים וכמובן פתיחתו נדחתה. דפנה עבדה על הסדנאות האלה עד שנת 2010, זה היה הרעיון שלה. בנוסף עבדה שם גם כמדריכת מבוגרים בשיטות הוראת התיאטרון לבני נוער.

בשנת 2010 דפנה העלתה רעיון שהפך לבייבי שלה וללא עזרתה של נלה ברטש, הוא לא היה קורם עור וגידים. הן ייסדו את תיאטרון הסובלנות THEATER FOR TOLERANCE פרויקט בחסות GFAJ שהיה ארגון סוציאלי לנוער. במסגרת פרויקט זה העלו סדנאות תיאטרליות בעלות תוכן חברתי בינלאומי בשיתוף עם בתי ספר וארגונים בברלין, ישראל ומדינות

אירופיות נוספות. העיקרון שעובר כחוט השני בפרויקט זה הוא הדיאלוג המשותף לילדים ונוער בכל הגילים, לגרמנים נוצרים ומוסלמים ולישראלים יהודים וערבים. הדיאלוג הזה ובעיקר בין מוסלמים ליהודים חשוב לדפנה ולנלה יותר מכל דבר. הדיאלוג שנעשה באמצעות אימפרוביזציות תיאטרליות בסדנאות בברלין ובישראל מאפשר דרך להבנת האחר, לסובלנות ולהתקרבות.

"שוני והבדלי תרבות בין יהודים, נוצרים ומוסלמים לרוב יוצרים ויכוחים הנובעים מבורות ואי הכרות האחר ומנוצלים למטרות פוליטיות.

"התיאטרון שלנו" מדגישה דפנה, מכונה "תיאטרון הסובלנות" ובו אנו מנסות למצוא את הגישור וההתקרבות וההבנה דרך האמנות".

אל-אקצה

בגרמניה הסדנאות מתקיימות בעיירה קטנה בפאתי ברלין בשם ברנדנבורג. ביומיים האחרונים מגיעה הקבוצה לרובע קרויצברג שם הילדים כולל הישראלים מתארחים אצל משפחות מכל הדתות והמופע הגדול מתקיים באודיטוריום בקרויצברג. אורך כל הסדנא כולל העבודה והמופע נמשך כעשרה ימים, תקופה שבה הדרך למופע חשובה יותר מהמופע עצמו. בתקופה זו הם לומדים להכיר אישית זה את זה, בלילות מתקיימות שיחות משותפות ונוצרת חברות למרות ועל אף הדעות הקדומות, הניגודים וההבדלים.

אותה קבוצה מגיעה גם לישראל ומקיימת את הסדנא בעינות ירדן, בקמפוס של ביה"ס הדמוקרטי. יום אחד מוקדש לסיורים. הקבוצה מנסה לחבר נושא אקטאולי ולעבוד עליו באימפרוביזציות. אחד הנושאים היה מצב ההגירה והפליטים מסוריה.

נוצרים קשרים בין בני הנוער גם לאחר סיום הסדנא דרך מיילים והמדיה, באחת הסדנאות נוצר קשר עם בי"ס ערבי משפרעם. בשנה שעברה השתתפו שני ילדים מרהט. בהצגה שהועלתה אביו של מועד ילד בדואי בכה מהתרגשות. ילד מוסלמי אחר שבתחילת הסדנא רק רצה להתפלל באל-אקצה, בסיום הסדנא רקד ושר על הבמה.

דרך הילדים, ההורים שומעים ומשתפים חברים ויש לכך תהודה גדולה.

בין שנת 2010-2011 המחזה "HUMAN CHECKPOINT" הועלה במסגרת תיאטרון הסובלנות, מחזה שנגע בנושאי המחסומים, הקירות, השומרים והניסיונות לפרוץ את הגבולות, מחזה בשלוש השפות גרמנית, אנגלית ועברית. המחזה הזה קיבל את ההשראה מספרה של ליה נירגד "חורף בקלנדיה" שהתבסס על דוחות של התבוננותה במחסומים בגדה המערבית מטעם היותה חברה בארגון "מחסום" לזכויות האדם.

תוכן הספר הביא את המשתתפים בסדנא מכל הדתות לחשוף את הפחדים שלהם עצמם, את המחשבות והרגשות וכל זה גובש להצגה אחת שהועלתה בינואר 2012 בברלין ב-LEIBNIZ OBERSCHULE ובעינות ירדן, קיבוץ עמיר, בביה"ס הדמוקרטי.

פרויקט נוסף שהחל ב-27 לינואר 2011 ונמשך עד ל-2 לפברואר כלל קבוצת סטודנטים גרמנים מוסלמים מברלין וישראלים יהודים בני 16-18 שהשתתפו בסדנא בביה"ס הדמוקרטי בעינות ירדן שהתמקדה בשיחות על דעות קדומות והמופע הסופי התקיים במרכז צ'ארלס קלור בגליל העליון. פרויקט זה מומן על-ידי ארגון "אירופים למען שלום" שהוא חלק מקרן: Remembrance, Responsibility and Future

פחם ופלדה

"ומה התוכניות לעתיד" אני שואלת, ודפנה ממהרת לענות בהתלהבות: "נלה ואני כבר התחלנו לעבוד על תוכנית לשנת 2018-19. יש המון ביורוקרטיה, מילוי טפסים למלגות, הזמנת אוטובוסים משדה התעופה, השגת מימון ממקורות שונים, הכול אנחנו עושות לבד".

אז כן, יש מספר ארגונים ותורמים, מכון גתה למשל תרם במלאת 50 שנה ליחסי גרמניה ישראל, קרנות ואנשים פרטיים פה ושם. פרויקט כזה עולה לנו 22 אלף אירו, אל תשכחי שאותה קבוצה עובדת על הסדנא גם בברלין וגם בארץ. קצת מקבלים מביה"ס איתו עובדים, קצת מועד הורים, עינות ירדן מוסיפים אוטובוס לשדה... עבודת נמלים, טיפין טיפין...

דפנה הזכירה קרן אחת שתרמה פעם אחת, בשם FLICK FOUNDATION. עליתי על הגוגל מתוך סקרנות והתגלתה לי אינפורמציה מעניינת ביותר על המשפחה הזו.

פרידריך כריסטיאן פליק אספן אמנות, הקים ב-2001 את הקרן לזכר הקורבנות וניצולי השואה, כפיצוי על הפשעים שעשה סבו פרידריך פליק שבתקופת הרפובליקה הוויאמרית ייסד אימפריה תעשייתית של פחם ופלדה, היה נאצי מובהק, העסיק בתקופת מלחמת העולם השנייה 48.000 פועלים ממחנות הריכוז בתנאים איומים, תרם כספים להיטלר ונמצא אשם במשפטי נירנברג. קרן זו תמכה ביותר מ-150 פרויקטים וגם יזמה פרויקטים בעצמה למען קבלת האחר, הפצת הסובלנות והתנגדות לימין הרדיקאלי.

כל המטרות של קרן זו, זהות לפרויקטים של דפנה צ'רנובילסקי ונלה ברטש במסגרת תיאטרון הסובלנות.

קצת לפני סיום הפגישה החמה והמרתקת הוסיפה דפנה:

"חשוב לי מאוד להדגיש שהורי היוו עבורי מודל ודוגמה אישית. אמי תמיד ידעה שהיא רוצה להיות רופאה. הייתה לה אישיות חזקה ביותר וגם היא נדבקה בחיידק החברתי ותמיד עזרה לאחרים הן במקצועה כרופאה והן בחייה הפרטיים. היה לה כשרון ציור ותמיד מצאה זמן לעסוק בתחום זה ולצייר בתוך עיסוקיה הרבים כרופאה וכאם לשלוש בנות.

אבי, היום בן למעלה מ-90, עדיין עובד במקצועו כפתלוג בקריית המדע ברחובות. עבד כל חייו, הלך ועדיין הולך לתיאטרון, קונצרטים, אופרה, הוא מנגן ב פסנתר ובצעירותו אף חשב להיות תפאורן במה בתיאטרון. הוא תמיד עזר ועוזר למשפחה, עוזר לאנשים בעבודתו,הוא תמיד היה לצידי בכל דרכי. היו לנו המון שיחות על פוליטיקה ובעיות חברתיות ותמיד חוש ההומור שלו בלט".

כן דפנה יקרה, אני מסכימה עם כל מילה שלך. בפרט חוש ההומור שלו... ואסיים באנקדוטה חביבה שזכורה לי מזמן היות בני בכורי מיקי בן שמונה.

משפחת צ'רנובילסקי גרה בקומה הראשונה כאשר חלון המטבח פנה לחצר הפנימית. אנחנו גרנו מעליהם בקומה השלישית. ילדי הרופאים והאחיות שגרו בבנין העדיפו לשחק בכדורגל בחצר הפנימית שכן בחזית עבר הכביש הראשי של השכונה והיווה סכנה לילדים. הבעיה הייתה שפעמים רבות השובבים העדיפו לשחק בין שתיים לארבע, שעת ה"שלף שטונדה" של משפחת צ'רנובילסקי. לא פעם פגע הכדור בחלון המטבח ופעם אחת אביה של דפנה החרים את הכדור.

מיקי בני, לא התעצל, ישב וכתב מכתב לאבי המשפחה בו התלונן על שהפרופסור לא מתחשב בזכויות הילדים.... ירד לדירתו והשחיל את המכתב מתחת לדלת הכניסה.....

למחרת, מצאנו מתחת לדלת הכניסה שלנו מעטפה והנמען היה "מיקי מלכין", בהתרגשות פתח את המעטפה ומצא מכתב ובו כתובה השאלה של פרופסור צ'רנובילסקי: " ומה עם זכויות המבוגרים למנוחת אחה"צ"?

צחקנו ותמיד זכרתי בחיבה את חוש ההומור שלו. וכאן אנו רואים שנושא הויכוח בין המבוגר לילד גם הוא היה על נושא הזכויות, ודפנה הבת הבכורה לבית צ'רנובילסקי ממשיכה את מסורת אביה במלחמתה למען הזכויות והצדק לכל המגזרים באמצעות התיאטרון, הכלי היעיל ביותר לחשיפת הרגשות, מחשבות, דעות קדומות ובעיקר כלי להתקרבות והבנת האחרים והשונים