מרוסיה בשתיקה

נראה, כי מה שהביא להתפכחות המוחלטת של מיטרוקין הייתה הוראה 0051 שפקדה על החמרת האמצעים נגד מתנגדי השלטון בתוך בריה"מ ומחוצה לה. הוראה זו הביאה למבצע שהוציאה את מיטרוקין מכליו. במסגרת הוראה זו, התברר למיטרוחין שהמודיעין הסובייטי תכנן "תאונת דרכים" לכוכב להקת הבלט של קירוב, רודולף נורייב. נורייב ניצל כאשר ערק למערב בשנת 1961, אך תכנון מבצע זה שבר סופית את מיטרוקין.

הוא החל להעתיק מסמכים לפתקים, והבריח אותם בנעליו. לאחר שהגיע למסקנה שכתב ידו אינו קריא מספיק, ויכול להיות שלא יוכל לפענחו, החל לכתוב את החומרים במכונת כתיבה. דבר זה העלה בעיה חדשה, מאחר שסרטי הדיו של מכונות הכתיבה היו בפיקוח, ורכישה של סרטים רבים תעורר חשד. לכן שבר מיטרוקין מילוי של עטים והרטיב את הסרטים בדיו שדלף ממנו. בדרך זו העתיק מיטרוקין אלפי מסמכים.

בשנת 1986 יצא מיטרוקין לגמלאות, והחל לחשוב כיצד הוא מעביר את המסמכים למערב. נפילת בריה"מ סייעה לו, כאשר פנה לשגרירות ארה"ב בריגה, בירת לטביה. האמריקנים חשבו שמדובר בבלוף ושלחו את מיטרוחין לדרכו. מיטרוקין לא התייאש ופנה לשגרירות הבריטית, הציג הוכחה לנציגת המודיעין ולאחר כחודש העביר לבריטים כ-2,000 מסמכים. במסגרת מבצע חשאי, מיטרוקין ומשפחתו ערקו לבריטניה, ביחד עם עשרות אלפי המסמכים שהטמין בכדי חלב מתחת לבית הקיט שלו.

ארגוני מודיעין במערב קיבלו גישה למסמכים, ביניהם המודיעין הישראלי. המסמכים חשפו בכירים במדינה שלמעשה היו סוכנים סובייטים. אולם, יש להבין שלא תמיד ברור מהמסמכים באיזו פעילות עסקו הסוכנים, כאשר יכול להיות שחלקם ניהלו רק שיחות מגע אינטלקטואלי עם דיפלומט רוסי. במקביל, מדובר רק בחלק מהארכיון של הקג"ב, רק מה שלמיטרוקין היו הזמן והיכולת להעתיק.

מהמסמכים עולה שישראל הייתה יעד לריגול כבר מיום הקמתה. ההערכה הסובייטית הייתה שלאור הצבעתה בעד הקמת מדינת ישראל (הצבעת כ"ט בנובמבר), ישראל תהיה פרו-סובייטית. לאחר שהדבר לא קרה, ישראל הפכה ליעד לחדירה מודיעינית. הפעילות לא תמיד הייתה ישירות דרך הקג"ב: המודיעין הבולגרי הצליח להחדיר לישראל בשנים 1950-1947 לפחות 36 יהודים שגויסו כסוכנים. אחד מהם היה עיתונאי זמן מה, ולאחר מכן השיג עבודה במזכירות של הנשיא הראשון, חיים ויצמן. סוכן נוסף היה שלמה שמלי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, שלפי המסמכים שימש סוכן של הבולגרים עד 1975. את תגובת משפחתו של שמלי לנושא לא השיגו.

לפי המסמכים, גויסו גם חברי כנסת ממפלגת מפ"ם הפרו-סובייטית: יעקב ריפתין, משה סנה ואלעזר גרנות. על ריפתין נאמר שהוא היה מעביר באופן קבוע מסמכים מסווגים; על סנה נאמר שהעביר מידע על-אודות מדיניות ישראל. קרוביהם של ריפתין וסנה אמרו לידיעות אחרונות שמדובר בקשקוש והדבר לא היה ולא נברא. בנו של גרנות אמר שהוא זוכר את מפגשיו של אביו עם מפעיל הסוכנים הסובייטי, אולם לאביו לא הייתה גישה לחומר מסווג ולכן לא יכול היה להיות מרגל.

כאשר החלו עבודות המוביל הארצי, הפרויקט סווג כסודי ביותר, אך בריה"מ הייתה נחושה להשיג מידע עליו. לפי מסמכי מיטרוחין, בשנת 1956 גויס יעקב ורדי, אחד מהאבות המייסדים של משק המים בישראל ובעל תפקיד מרכזי בפיתוח המוביל הארצי. רמז לחשיבות הגבוהה שהקג"ב ייחס ל-ורדי, היא העובדה שהפעילו אותו שלושה מפעילים בכירים של השלוחה בישראל. אדם שעבד לצידו של ורדי אומר לברגמן, שקשה לו להאמין שהדברים נכונים.

הצלחה סובייטית נוספת הייתה בגיוס זאב אבני, איש משרד החוץ, שהעביר לסובייטים את צופני הקשר של משרד החוץ באירופה. אבני נתפס, הועמד לדין ונכלא והיה לאסיר איקס הראשון של ישראל. לאחר שחרורו, פרסם ספר בשם "פרשת פיגמליון" על המקרה.

בסוף 1963 הגיע לישראל "נספח תרבות" לשגרירות בריה"מ: יורי קוטוב. הוא היה למעשה איש מודיעין והאחראי להפעלת סוכנים בישראל. באותה תקופה נהנה המודיעין הסובייטי בישראל מפריחה, לא רק בגיוס ישראלים אלא גם בגיוס דיפלומטים מערבים אחרים, דבר שהתאפשר לנוכח הנוחות והחופש שבהם פעלו בישראל. לפי המסמכים, גויסו דיפלומטים ממקסיקו, מערב גרמניה, אוסטריה, צ'ילה ואורוגוואי.

מפעילי הסוכנים הסובייטים התעניינו בעיתונאים, מאחר שהאמינו שהם בעלי נגישות למידע רב וסודי. כך למשל נטען, כי קוטוב גייס את אביבה סטן מהעיתון "העולם הזה". בתה אמרה בתגובה, שקשה לה להאמין לדברים. עיתונאי אחר, שזכה לכינוי "תמוז", גויס בשנת 1965 והפך לסוכן חשוב של הקג"ב. מה שהסובייטים לא ידעו הוא, ש"תמוז" זוהה על-ידי השב"כ שהפך אותו לסוכן שלו. בשב"כ משוכנעים שהוא פעל בנאמנות לישראל.

מקרה אחר שנחשף במסמכים, הוא גיוסו של אלוף בצה"ל. כאשר בריטניה העבירה את שמו של האלוף לישראל, נגרם זעזוע. השב"כ זימן את האלוף לחקירה, והודה בקשר עם הסובייטים, אולם לדבריו חשב שמדובר בשיחות כלליות ולא במסירת מידע ממש. לאור מצב בריאותו של האלוף המדובר, וכנראה לאור המבוכה שהדבר היה גורם, הוחלט לא להעמיד אותו לדין והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

גן העדן המודיעיני של בריה"מ הסתיים ביוני 1967, עם פינוי השגרירות מישראל. לפי בכיר בקג"ב, בבת-אחת הם הפכו לעיוורים למתרחש בישראל. הדבר הביא להתגלגלות מודיעינית שהולידה לבסוף את "מבצע טי-אן", שמטרתו הייתה לשלוח סוכנים סובייטים לשהיות קצרות בישראל, ולפתח קשרים כדי להקים בסיס קבע במדינה. לצורך זה הוקצו חמישה סוכנים. מאחר שבניית סיפור כיסוי לכל סוכן הוא מבצע ארוך ומורכב, שליחת חמישה סוכנים לישראל מצביעה על החשיבות שייחסו לאיסוף מודיעין בה.

מפקד המבצע היה יורי לינוב, שהיה אמור לשמש את הקג"ב בארה"ב אך נשלח למורת רוחו לישראל. לינוב וארבעת פיקודיו היו אמורים להמשיך את הקשר עם הסוכנים הסובייטים שכבר גויסו בישראל. לינוב ביקר בישראל מספר פעמים, וניצל את ביקוריו לסיורים באתרים אסטרטגיים ולאיסוף מידע. כאשר הגיע בפעם השלישית בפברואר 1973, החל לחדש את הקשר עם הסוכנים האחרים.

לינוב לא הספיק הרבה, מאחר שיצר קשר עם מגויס בכינוי "ליאון", שסיפר על כך לחברו שהיה מקורב למישהו מהשב"כ. "ליאון" נחקר, הפך לסוכן כפול והשב"כ החל לעקוב אחר לינוב. מסיבות שנויות במחלוקת, הועברה הוראה לעצור את לינוב. טרם מעצרו הספיק לינוב להשמיד את ניירותיו, הודה בחקירתו שהוא סוכן סובייטי ונשפט ל-18 שנות מאסר. הוא שוחרר לבסוף באוגוסט 1974 במסגרת עסקת חילופי שבויים.

בבריה"מ זכה לינוב ליחס משפיל מאחר שנתפס ונחשד שהסגיר סודות רבים. מתיק המבצע שנחשף במסמכיו של מיטרוחין עלה שהוא לא הסגיר את ארבעת הסוכנים שהיו כפופים לו וגם לא איש מהסוכנים שהפעילו. אחד מהם כונה "מלינקה", וככל הנראה היה שתול עמוק באגף הריגול הנגדי של השב"כ.

במקביל לעבודתו של לינוב, ממסמכיו של מיטרוחין עולה שהסובייטים גילו מקור חדש למודיעין: העלייה מבריה"מ שהלכה והתגברה. המסמכים חושפים, כי גויסו בעלי מקצועות שהסובייטים חשבו שיידרשו על-ידי הרשויות, בעיקר צה"ל. כך למשל, גויס סמואל מכטיי, מומחה למונעים שנקלט לעבודה בצה"ל. הוא ואף מונה לתפקיד מסווג בתעשיה האוירית לחטיבה שטיפלה במטוסי הלביא. באוגוסט 1982 החליט מכטיי ואשתו לחזור לבריה"מ, לטענתו לאור קשיי הסתגלות של אשתו. בחזרתו הושם במעקב קפדני. בדצמבר 1990 החליט לחזור לישראל, ובפברואר 1991 נעצר על-ידי השב"כ והועמד לדין על ריגול חמור. הוא נידון בעסקת טיעון לשבע שנים. מכטיי סירב להגיב.

במסמכים עלה גם שמו של גרגורי לונדין, מהנדס שעלה לישראל בשנת 1973 וגויס באותה תקופה. הוא היה איש מילואים במפעל לתחזוקה ולשיפוץ של מנועי המרכבה, ומסר למפעיליו מידע רב אודות טנק זה. הוא נעצר בשנת 1988, נידון ל-13 שנות מאסר, ושוחרר באוקטובר 1996.

סוכן אחר שנעצר היה אלכסנדר רדליס, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בטניס שולחן. רדליס סיפק למפעיליו מידע על-אודות המצב הפוליטי והכלכלי בישראל, משק המים, המתיחות בצפון וסוגי הכלים בבסיסי צה"ל השונים. הוא נידון לארבע שנות מאסר.

הצלחה אחרת הייתה גיוסו של סוכן המכונה "בג'אן". הוא למד הנדסה ברוסיה, גויס כסוכן סובייטי ולאחר מכן עלה לישראל. הוא התגייס לצה"ל, עלה בסולם הדרגות וסיפק סודות רבים הנוגעים למיקומי בסיסי צה"ל, תשתיות, לנתוני סד"כ וגם הכנות למלחמה עתידית.

במסגרת תחקיר של השב"כ בשנות ה-70, נתפסו שני סוכנים סובייטים שהפכו לסוכנים כפולים. הם המשיכו להעביר מידע לבריה"מ ואחד מהם אף נחשב לאחד מבכירי הסוכנים הרוסים בישראל. במסגרת עבודתם עבור השב"כ, סייעו השניים לתפוס את מרקוס קלינגברג, המרגל הסובייטי במכון הביולוגי בנס ציונה.

אחת השאלות שעלו ממסמכיו של מיטרוחין היא, האם אכן היה סוכן סובייטי באגף לריגול נגדי של השב"כ. יאיר תלם, אחד מאנשי הדסק הרוסי של האגף לריגול נגדי בשב"כ, סבור שהתשובה חיובית, לאחר שהקדיש ארבע שנים לאיסוף חומר וניתוחו. אחד הטיעונים המרכזיים היה מעצרו התמוה של יורי לינוב. אם התיאוריה של תלם נכונה, הרי שלבכיר היה אינטרס להפסיק את המעקב אחר לינוב כדי שלא יוביל אליו. מעיון במסמכים של מיטרוחין עולה, שלינוב אכן היה אמור ליצור קשר עם "מלינקה".

תלם הלך עם מחקרו ישר לראש השב"כ דאז, יוסף הרמלין. בפגישה, בה נכח גם סגן ראש השירות דאז וראשו בעתיד, אברהם אחיטוב, דרש תלם לפתוח בחקירה נגד הבכיר החשוד בריגול. לאחר שקרא את המסמך, אמר הרמלין שמדובר בשטויות ודרש מתלם להפסיק לעסוק בנושא. אותו בכיר שב"כ שתלם חשד בו נפטר לפני כמה שנים. השב"כ אמר לברגמן, כי שהמידע העולה ממסמכיו של מיטרוקין מוכר, ובארכיוני הארגון לא נמצא מידע המאשר את הטענות שעלו בכתבה.