לבושים בבגדים מושקעים במגוון סגנונות מיוחדים, ססגוניים, מחקים צעירים יפניים רבים בהערצה דמות ידועה מחוברות הקומיקס מאנגה ואנימה, או מלהקות מוזיקה בסרטים שבהשראתם. גם דמויות מתוך סרטי אנימציה אחרים, של זמרים, להקות היפ-הופ, פופ ורוק, דמויות ממשחקי המחשב והווידאו, סרטי קולנוע פופולריים, מדע בדיוני, משמשים השראה לתת-תרבות אופנתית זו. אין היא מוגבלת לגיל או קבוצה חברתית מסוימת. באמצעות רשת האינטרנט היא חרגה מזמן מגבולות יפן. גם בארץ מתקיימת קהילה המקיימת כנסים למשחק הקוספליי היפני.
תערוכת הצילומים בנושא "קוספליי" של העיתונאי והצלם ההולנדי קילט דואיטס המתקיימת בעצם ימים אלה במוזאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, עוררה תהיות שמעבר לה בקרב אנשי מקצוע. ביום עיון שהתקיים היום (31.10.16) במסגרת התערוכה, הוצגה השאלה "מהו העצמי" בעיקר בקרב בני נוער וצעירים המתחנכים היום, בתנאי התרבות הפופולרית - אך לא רק הם? ומה מסתתר באופן כללי מאחורי המסכה והתחפושת?
שיתוף פעולה בין ד"ר אילנה זינגר - בליין אוצרת המוזאון ופרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה - הוביל לקיומו של יום העיון, בהשתתפות ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, מנהל המכון לייעוץ ולטיפול רגשי במרכז הקליני הבין תחומי באוניברסיטת חיפה, ד"ר מיכה אנקורי, אנליטיקאי יונגיאני וחוקר המיסטיקה היהודית, שמואל גרזי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מרצה בבתי הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה וד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית בכירה ופסיכואנליטיקאית.
לאחר מספר סרטי ראיונות עם יוצר התערוכה ועם אמני הקוספליי הוצגה התופעה גם על-ידי אוצרת המוזאון, (שקיימה גם סיור מודרך בתערוכה בסיום יום העיון). הדיון נסב בתופעת ההתחפשות בכלל: קוספליי אינה אופנת רחוב - המבטאת טרנד מסוים בעל מכנה משותף אלא דומה יותר למיצג על קו התפר שבין אופנה לאמנות: היא מציגה פן אינדיבידואלי של הלובשים את בגדיה. אנשים לא קונים את הבגדים אלא מכינים אותם בעצמם בשקידה והשקעה כספית רבה. אפשר לראות אותם מתגודדים בהמוניהם, בתחנות הרכבת ומקומות הבילוי המרכזיים בטוקיו ובערים אחרות. הם מקיימים מפגשי מעריצים של הדמויות המככבות באנימציה ובמדיות השונות.
פרופ' יהב התייחסה לתופעת הקוספליי - ההתחפשות והריחוק מן העצמי בסקרה את הגישות השונות של הספרות המקצועית של הפסיכואנליזה; היא תיארה את הקשיים העומדים בקיום העצמי מעבר לתופעת הקוספליי במסגרות ובמערכות החברתיות השונות התובעות תכונות אחרות ולפעמים מנוגדות לאלו של אנשים כיחידים.
התופעה מפעילה את היצירתיות האצורה בצעירים, מבטאת אמפטיה לדמויות מסוימות; עיצוב הלבוש קשור לביטוי באמצעות שירים, פופ, ציור, הופעות של זמרים. זהו אזור ביטוי הכרוך ברצון שירגישו בנוכחותם של צעירים אלו ולצד ההופעה כמישהו אחר, בתחפושת - יש בו מן המחזק את זהותם.
ד"ר עמית פכלר דיבר על "המסכה -פנים רבות לה". בין היתר טען כי המתחפשים/ות זקוקים לעד כדי לאשש את זהותם וכי זהות מורכבת מגילוי וכיסוי של סודות .
ד"ר מיכאל אנקורי התייחס לתופעת ההתחפשות בכללה, מעבר לזו של הקוספליי - והביא כדוגמה שיר רלוונטי לנושא "מהו העצמי" שהופיע בפורטוגל תחת שלושה שמות: אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש.
"אני אסיר נמלט":
אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.
מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,
וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.
אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים
מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ
מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?
נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי
אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,
הַלְוַאי שֶׁהִיא
לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.
לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית-סֹהַר,
לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.
אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ
אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.
ד"ר אנקורי הפתיע בדבריו את מי שלא ידע על ריבוי החתימות של המשורר הנודע פרננדו פאסואה שכתב בשם אותם שלושת השמות את השיר והתייחס ברצינות גמורה לכול אחד מן הדמויות שטען שהם הוא.
"אין אני אחד - בתוכנו מתרוצצות כול מיני ישויות. אנו כמטפלים יכולים לאשר זאת" אמר ד"ר אנקורי. לדבריו לראות את זה שאדם רגיל, מודע לעצמו לא מתפורר באופן קבוע, עם כול ההשפעות המופעלות בתנאי החיים של ימינו - זה בבחינת נס.
אם יש דרך להגיע לאני - העצמי - הרי זה דרך החלומות, על-פי תורת יונג, שסבר בניגוד לפרויד שהחלומות הם לא תוצר של הנפש, הם באים אליה כמסר שמחוצה לה.
ד"ר ניצה ירום הרצתה בנושא גוף/ בגד כמופע האני בזמננו והצביעה על הניגוד שבין הגוף והלבוש של מי שמתחפש כביטוי עצמי מחד וכפח לריקון עצמי מאידך.
