הרברט בן עדי - מאירופה העשנה לנגב

הרברט בן עדי (1977-1904), עיתונאי ישראלי שפעל ודיווח מבאר-שבע והנגב החל משנת 1949 ועד אמצע שנות השבעים, ככתב מקומי, וכן ככתב "גרוזלם פוסט ומעריב בדרום. בן עדי נולד בהונגריה וגדל ביוגוסלביה. נעצר בידי הממשלה הפאשיסטית ונכלא ועונה לכ-5 חודשים. בסיוע הקוויקרים הגיע לאנגליה והתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במהלך שירותו שימש כמתורגמן עקב שליטתו בשפות האירופיות. בשנת 1947 התנדב "להגנה" ועלה ארצה לאחר קום המדינה.

ב-1949 ירד לבאר שבע ולאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק היה לכתב ולצלם של "הג'רוזלם פוסט" בעיר. בן עדי החל להזדהות עם חלוצי הנגב. כך למשל, לאחר עליית שדה בוקר על הקרקע, נותרו המתיישבים ללא אספקה. במשך כחודש ימים, על חשבונו, דאג בן עדי להעביר להם מזון ומים באמצעות קשריו עם הצבא ועם ראשי העירייה. לאחר שביקר בארה"ב, החל לכתוב טורים לעיתונות היהודית בניו בניו-גרסי. ב 1968 יצא ספרו (באנגלית) על ששת הימים תוך כדי הרחבת דיווחיו העיתונאים "למעריב" ולעיתונות המקומית.

כבר מראשית דרכו, שם לו בן עדי כמטרה, לתאר את מצבה הקשה של העיר ושל העולים ואת קוצר ידה של הסוכנות או הממשלה האמורים לקדמה ולטפחה. בכתבה "במעריב" מאוגוסט שנת 1949 שואל בן עדי האם המוסדות עושים מספיק על-מנת להציב את העיר על מפת התעשיה והתיירות.

לדבריו התחושה המשותפת לתושבים היא שהעיר מוזנחת במכוון. ההון הפרטי מסרב להגיע. נעשות קצת עבודות ציבוריות אך הן נמשכות זמן רב וסיומן לא נראה. הביורוקרטיה מרחיקה בעלי הון אמריקנים המוכנים להשקיע בתעשיה עירונית. אם כך ימשך הדבר הזהיר בן עדי, תרד באר שבע לדרגתן של לוד, רמלה ועפולה. אספקת המזון הטרי לעיר - קטסטרופה. אין להשיג מוצרי בשר חלב. במרכז הארץ, למרות הצנע, ניתן להשיג מנות עוף ודגים ואילו בבאר שבע לא בשר ולא לבניה, גבינה או חלב. ההזמנות נשלחות אומנם לסניף "תנובה" ברחובות אך בשל קשיי תחבורה והזנחה הסחורה לא מגיעה. ראוי ש"תנובה" תשלח את נציגה שיראה את פניהן המאוכזבות של עקרות הבית היוצאות מהחנות וידיהן ריקות.

בפברואר 1950, ירד שלג כבד על הנגב. באזור התעשיה בעיר כוסו 6000 אוהלים במעטה שלג ונצבעו בלבן. אך את העולים לא עניינה התמונה הנהדרת אלא הקור העז ששרר ללא אמצעי חימום. יחד עם מפקד צבאי בדרגת סרן, ידידו של בן עדי, הם העמיסו מיכלי נפט על קומנדקר ועברו בין האוהלים לחלק נפט לתאורה וחימום.

מהכתבה עלתה השאלה - היכן המוסדות (העירייה, משרד הקליטה, מועצת הפועלים) האמורים לטפל באירוע מעין זה? בתארו את חששות העולים מבאר שבע המדברית כתב בן עדי על אוטובוס שהגיע ישר מנמל חיפה עמוס לעייפה בעולים ומזוודותיהם. כולם ירדו חוץ מזוג הורים ושתי בנות בגיל 10 - 12 שסירבו לרדת. הבעל הסביר לנציגי העיר כי אשתו והוא שבאו מרומניה, לא מוכנים לגור ליד "השחורים" האלה (הכוונה לעולים מזרחיים). המשא-ומתן עמם נמשך כ - 4 שעות ולבסוף, בלילה, הסכימו לרדת מהאוטובוס.

לסיפור היה כבכל האגדות "האפי אנד". שתי הבנות התחתנו שנים לאחר מכן עם "שחורים" והאם והאב היו מאושרים. מצב העולים היה בכי רע. הם לא מוכנים היו לשמוע הבטחות וגם כשבן-גוריון בא במיוחד לעיר כדי להבטיח להם שיפור ברמת החיים נשמעו לעברו צעקות. אבל, הצעקות היו לאו-דווקא על-רקע מצוקות החיים אלא בשל המתח הפוליטי בשמאל. חבורה של אני שמאל, זרקה על בן-גוריון אבנים וקראה בקול "בוז בן-גוריון יחי סטאלין". אין ספק, רק מיעוט מהעולים ידע מיהם הדמויות המדוברות וההפגנה לא הועילה לשיפור מעמדם ומצבם בכלום.

בראשית שנות החמישים קיבל בן עדי הוראה מהמערכת בתל אביב לרדת למצדה ולכסות את ביקורו של הנשיא בן צבי באתר. הנשיא ורעייתו ופמליה שלמה הגיעו ושמעו את הסבריו המלומדים של שמריה גוטמן על השרידים הארכיאולוגיים ועל המרד ותוצאותיו.

הנשיא הצנוע לא נשא עמו עט ושעה שביקש לרשום מה מדבריו של גוטמן הוא נזקק לעט של איש מהפמליה. כשהגיעה העת לעלות לראש ההר הגיע ההליקופטר ולקח את הנשיא, רעייתו ואת שמריה גוטמן והפמליה אך הטייס התעקש ששניים צריכים לרדת. פרץ ויכוח ואיש לא הסכים לפנות את ההליקופטר.

לפתע קמו הנשיא ורעייתו והחלו לצעוד לעבר הדלת. מייד נמצאו שניים שהסכימו לוותר והמסע נמשך למעלה. בעת ההסבר על ראש הצוק הגיעו מאה טירוני נח"ל שראו את הנשיא ונדהמו. הוא כמורה וותיק הסה אותם וביקשם לשמור על שקט. החיילים מלאו בקשתו והשתרר שקט עד שאפשר היה לשמוע את קולות החברים מעין-גדי. בתום ההרצאה קפצו החיילים וביקשו חתימה מהנשיא ("הסלפי" של היום). כתבתו של בן עדי מציגה את צדדיו הצנועים של הנשיא ואת אהבת העם אליו.

בכתבה על עשיית סרט בישראל על-ידי חברות סרטים מחו"ל עם שחקנים מפורסמים הביע בן עדי את דעתו על "הפרובינציאליות" הישראלית. מדובר על כך שתחנת הרכבת בבאר שבע "נהפכה" לתחנת רכבת באדיס אבבה לצורך הסרטת הסרט "שני אויבים" עם דויד ניבן. במקום הסתובבו ניצבים שהולבשו כבריטים וכחיילים איטלקיים.

ישראלית שנסעה ברכבת מתל אביב לבאר שבע נרדמה בדרך וכשהתעוררה בבאר שבע, קראה את השלט וראתה את החיילים והתעלפה. נוצרה מהומה ולקח זמן מה להסביר לה ולנוסעים שמדובר בתפאורה לסרט בלבד. מכל מקום הוסיף בן עדי בסרקזם ההסרטה נמשכה.

שיח' סולימאן ביקש מבן עדי שיכתוב עבורו מכתב באנגלית לנשיא ד' איזנהאור בו השיח' שולח לנשיא את סוסו הגזעי כמתנה. בשגרירות ארה"ב לא ידעו מה לעשות בבקשה מעין זו וכדי לא לסרב לשיח' המכובד על מחווה זה, השיבו בשלילה והסבירו לו, באמצעות בן עדי, שעל-פי החוקה אסור לנשיא לקבל מתנות. למכתב צורפה תמונת הנשיא וכך נרגע העניין.

אחר זמן מה שוב עורב בן עדי בתוכניתו של השיח' להתחתן עם בחורה אמריקנית. הוא הצהיר כי הוא מוכן לשלם לה את כרטיס הטיסה כולל מתנת חתונה בשווי של עשרת אלפים דולר. עשרות רבות של נערות שלחו לשיח' תמונות (כולל בתנוחות נועזות).

כנאמן השיח', קיבל בן עדי לא פעם, שיחות טלפון בשעה שלוש לפנות בוקר מנערות בארה"ב שטענו כי הן מאוהבות בשיח'. בן עדי נאלץ להסביר להן כי מדובר בשיח' בדואי צנוע, החי בדלות במדבר. היו רבות שעל אף זאת ביקשו להגיע לשבט אך למזלן העניין לא יצא לפועל.

בכתבות על אירועים אלה, בלטה גישתו של בן עדי אל הבדואים כשבט נודד ואקזוטי מחד ומאידך-גיסא, כאזרחים שווי זכויות שהממשל הצבאי, הביורוקרטיה והתחרות בין המפלגות על קולם - עוצרים את התפתחותם והתקדמותם. כך גם היה יחסו להנהגת המדינה. הוא גילה הערצה למנהיגות (בן גוריון וחבריו הקרובים) תוך השמעת ביקורת נוקבת. כאירופי שהיה מודע לגינונים המקובלים, לא הבין בן עדי כיצד נדרש בן-גוריון, בעת שבא לבקר פצועים ממבצע סיני ששכבו בבאר שבע להפקיד בכניסה, את אקדוחו. בלא גינונים מיותרים ציית בן-גוריון לדרישה והיה "בלתי מזוין" עד תום הביקור.

באפריל 1956 דיווח בן עדי על ההפגזות המצריות שנפלו על היישובים שגבלו עם רצועת עזה. על-אף שהנושא רציני וכבד הדיווח היה "קליל" והציג את חוסר התועלת בחילופי האש. המצרים מטווחים פגזי 120 מ"מ על שדות הזהב של מפלסים, סעד, נחל עוז, כיסופים, עין-השלושה ונירים. אם נשווה את הצבאות לשתי "תזמורות" קבע בן-עדי, הרי התזמורת הישראלי מטופלת ומודרכת טוב יותר.

בתקומה ובאופקים המרוחקים סברו כי התחוללה "רעידת אדמה" מעוצמת הפיצוצים שלא גרמו אבידות או נזק רב. במושבים מורגשת עייפות אך הם מסרבים להיקרא "גיבורים". עבורם זאת שיגרה. המתנדבים מהארץ עושים עבודה נהדרת אך למושבים חסר תקציב להחזיקם (מזון, דיור, הסעות) והם דורשים זאת במפגיע משר האוצר לוי אשכול אתו נפגשו בבאר-שבע. במאי 1956 נוסף אויב חדש למושבים ולקיבוצים: הארבה.

הנשק היחיד הוא רעש ואש. כזכור, כותב בן עדי, בשנת 1890 מתו מרעב מיליון איש באלג'יר בעקבות מכת ארבה שהשמידה את כל היבול. ב-1916 התנפל הארבה בארצות המגרב ובמצרים על מסגרות החלונות לאחר שכילה את השדות. כיום (בעת כתיבת הכתבה) מסייעים בקרב החשובס הזה - מטוסי ריסוס. בינתיים הוסיף בן עדי, הגיעו ידיעות מדאיגו על הטלת ארבה של להקות ענק במצריים - אשר אינה עושה דבר כנגדו ולהקות אלה מסכנות את הנגב.

המחלקה להגנת הצומח השמידה עד עתה 100 טון ארבה אך הלהקות מכיוון אל עריש מוסיפות לזרום אט אט. משום כך הוזמנו עוד 10 מטוסי ריסוס חדשים בארה"ב נוסף לאלה הקיימים. הכתב מסכם במילותיו שההערכות כנגד הארבה הינה רצינית אך משום מה, איחרה את מועד ההטלה ואת המחיר ישלמו חקלאי הנגב.

בן עדי ביקר את טיפול הממסד בעולים החדשים. גם את תוצאות כנס "וותיקי ההגנה" שכינסה אשת הנשיא רחל בן צבי בבאר שבע הוא סיקר בעין סרקסטית. בתום הכנס לדבריו, הם אפילו לא הקימו ועדה לטיפול והמשך בעניין. אחד מהמתכנסים, קצין גבוה לשעבר, בא בטענות לאשת הנשיא כאילו היא דרשה מהוותיקים לקחת את העולים לבתיהם. לדעת בן עדי, אלה שנקלטו מסרבים להבין את הנקלטים ודורשים מהם סבלנות.

מר בן יאיר, סגן המנהל בבית החולים סורוקה טען כי ארבע בעיות מקשות על העולים בבאר שבע: אין בידם אינפורמציה מלאה ונכונה על אפשרויות התעסוקה; כ-40 אחוז ממטענם נגנב או שלא הגיע לידיהם; הם שרויים במאבק מתמיד ומיותר עם המכס; חסר להם מאוד ייעוץ ועזרה במשך השנה הראשונה לקליטתם. להערכתו, המתנדבים המעטים המוכנים לסייע לעולים עסוקים בעצמם ובקידום מעמדם החומרי והעולים נעזבו בודדים לנפשם.

מפעלי התעשיה נחשבו בעיני בן עדי לפתרון החשוב ביותר למצבם הקשה של העולים בערים הדרומיות. דיווחו ההומוריסטי על המפעל החדש לטקסטיל בירוחם מקפיד למסור את הנתונים החשובים: "גברתי, האם ברצונך ללבוש שמלה עשויה מנפט ופחם? לא?, ובכן, אנו בטוחים כי נשנה את דעתך. מתכוונים כמובן לחומר חדש הקרוי "דיולן לופט" המיוצר בביח"ר לטקסטיל בירוחם, ומהווה ענף חדש, במפעל "סיבי דימונה בע"מ".

חומר הגלם הבסיסי... עשוי מנפט ופחם אך אל דאגה גברתי, איש לא ידע זאת ושמלתך החדשה תהיה נושא לקנאתן של חברותיך. ...הדיולן לופט הנם חוטי פוליאסטר המיוצרים בגרמניה ..לכן הוקמה יחידה ייצור חדשה שצוידה במכונות במחיר של 5 מיליון ל"י והחלה בייצור... החוט מסובב במהירות של 300,000 סיבובים לדקה...ונצבע לפי צבעי האופנה...יש כבר עתה הזמנות בכמה מיליוני דולר לחוטי "דיולן לופט" ולשמלות מתוצרתו. מפעל זה הוא הראשון מחוץ לגבולות גרמניה...כל שמלה תשקול 300 גרם... גברתי, האם תלבשי שמלה עשויה מנפט? עתה אנו בטוחים שתשובתך תהא: כן".

באווירה שהשתררה לאחר מלחמת ששת הימים, הרשה לעצמו בן עדי לתאר את הקמת המשביר בבאר שבע כאירוע היסטורי. הוא דיווח כי נחנך מבנה המשביר לצרכן החדש, מבנה גדול ומפואר בן 3 קומות, הגדול מסוגו בארץ. תחילת פעילותו של המשביר לצרכן בעיר הייתה בשנת 1949 ושטחו היה אז 30 מ"ר.

כיום מגיע שטח הבניין החדש ל-2500 מ"ר ובספטמבר יתווספו אליו 1000 מ"ר נוספים. מחיר (עלות) הבניין 3 מיליון ל"י ומחיר הסחורה במשביר החדש – 1.5 מיליון ל"י. בן עדי מנה בגאווה רבה את החידושים: מחלקת ריהוט, סופרמרקט למזון, הזמנת סחורה בטלפון, אופנה חדשה במחלקות הביגוד לנשים ולגברים, מכשירי חשמל, טלוויזיות ועוד. כל המחלקות ערוכות להגיש שירות בסגנון "שירות עצמי". התלהבותו של בן עדי עלתה מעלה ומעלה והוא מסיים את הכתבה במשפט: "למשביר יהיה חלק בקירוב לבבות בין 2 העמים".

ביוני 1973 דיווח בן עדי על הנחת אבן פינה לבית ספר בדואי, כ–6 ק"מ מדרום לבאר שבע. מקום זה יהפך למרכז כפרי בדואי, שם נערך לאחרונה סקר סוציו-פיסיולוגי ואנתרופולוגי, והממצאים ישמשו בסיס למחקרים נוספים.

בית הספר הנבנה "בנייה טרומית" יהיה מוכן עד תחילת שנת הלימודים הקרובה. בקרבת בית הספר יוקמו בתי היישוב, גן ילדים, מרפאה, מרכז מסחרי תחנת טיפת חלב, חצר משחקים ועוד. הכוונה לתכנון מודרני ושימוש בחומרים חדישים.

ליד הישוב יוקמו מבני התכנסות על שטח של 500 דונם. מקום מיוחד יוקדש לשיח' עודה אבו-מועמר, שם יוכל לארח אישים ומכובדים גם מחוץ לשבט. המרכז יכלול ביתנים וישמש אתר לתיירים. כמו-כן יבנה מגרש כדורגל ומועדון ספורט עבור צעירי השבט. התכנון הופקד בידי מתכנן הערים פרץ טרייטל שלמד את בעיית הבדואים במשך 30 שנה בישראל, בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות.

בן עדי דיווח על הקורה בבאר שבע ובנגב לעיתונות הארצית, מעריב וג'רוזלם פוסט. מכיוון שלא היה כפוף למפלגה פוליטית, הוא דיווח באוביקטיביות על האירועים בעיר ובסביבה בדגש על שני היבטים: האחד, הסברתי, בו הו מנסה לתאר ליושבי מרכז הארץ ולקוראים בארצות הברית מהו המדבר, מהו הנגב, מיהם הבדואים ומה פירוש הקמת עיר עולים.

בהיבט השני, הוא יוצא בלהט כנגד המוסדות המיישבים, הממשלה, המשרדים, ראשי העיר ואחרים על כך שאין מטפלים באופן מספק בעולים החדשים, אין עושים מספיק מאמץ לקרבם לשפה, לתרבות ולהווי החיים הישראלי. כעולה חדש בעצמו, הוא הפך "לסנגור" של העולים החדשים מתוך רצון למנוע מהם סבל מיותר.

הרברט בן עדי, היה יסודי ביותר בדיווחיו והשאיר אחריו, בארכיון על שם דוד טוביהו, באוניברסיטת בן-גוריון כ–15 מיכלים המכילים אלפי מסמכים הכתובים ברובם באנגלית (ובהם מחיקות רבות, תיקונים ונוסחאות שונות), מעין טיוטות למאמרים ולדיווחים העוסקים בבדואים, בשיטפונות בנגב, בבניית מפעלים, וגם בשאלה הגדולה "למי בעצם שייכת באר –שבע?". הימצא מי מבין הסטודנטים או החוקרים שייקח על עצמו לעבור על החומר ולתרגמו? בטוחני כי החומר שיתגלה וייחשף בעברית- יתרום רבות להבנתנו את התפתחותה של באר שבע מעיר מחוז למטרופולין.