הסדרה על תולדות ארץ ישראל בערוץ הראשון עסקה בשבוע שעבר, בין השאר, ביציאת מצרים. במחקר הארכיאולוגי וההיסטורי קיימות שתי תזות לגבי סיפור יציאת מצרים. התזה של הארכיאולוג
ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב וההיסטוריון ניר אשר סילברמן והתזה אותה למדתי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית מפי פרופ' בנימין מזר ואברהם מלמט. חילוקי הדעות הם לגבי השאלה אם סיפור יציאת מצרים משקף מציאות.
סיפור יציאת מצרים - המצאה מאוחרת פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב וההיסטוריון האמריקני ניל אשר סילברמן פרסמו ב-2001 ספר בשם "ראשית ישראל". התזה המרכזית של הספר היא שהסיפור המקראי מתקופת האבות ועד יציאת מצרים מבוסס על אגדות עם ללא ביסוס היסטורי. על-פי תזה זו הסיפור המקראי נכתב ברובו בימי המלך יאשיהו, במאה ה-7 לפנה"ס. לפי גירסתם גם רובו של התנ"ך נכתב באותה תקופה.
הטיעונים העיקריים של החוקרים הללו לביסוס התזה שלהם לגבי סיפור יציאת מצרים הם:
אין ראיות שאבות אבותינו ירדו למצרים, למרות שיש איזכורים רבים למעבר כנענים אשר חצו את הגבול בדרך למצרים.
אין עדויות ממקורות לא מקראיים שאבות אבותינו היו במצרים.
אין כל עדויות ארכיאולוגיות או היסטוריות שאבות אבותינו בנו את הפירמידות.
אין ראיות לגבי קיומו של משה.
אין ראיות לגבי יציאת מצרים - בתעודות המצריות אין כל איזכור למעבר המון בני ישראל הנמלטים ממצרים. בימי רעמסס השני ( 1279 - 1213 לפנה"ס, לפי שיטת חישוב אחת). הנחשב לפרעה של יציאת מצרים, הייתה מצרים המעצמה החזקה באזור וקבוצה כה גדולה לא יכלה להימלט מביצורי הגבול וחילות המצב המצריים ששלטו בדלתא, בצפון סיני ובכנען.
הארכיאולוגיה סותרת את האפשרות שבני ישראל ברחו לסיני, מכיוון שלא ייתכן שקבוצה כה גדולה נדדה בסיני 40 שנה ולא השאירה כל עקבות חומריים.
מסקנת החוקרים הללו היא ש-200 שנות מחקר ארכיאולוגי במצרים לא הניבו ממצאים שיאשרו את סיפור הירידה, השחרור והיציאה ההמונית ממצרים. אבל, החוקרים הללו מסכימים שהתיאור במקרא על הבצורת בארץ משקף את המציאות. הם מאשרים שהממצאים הארכיאולוגיים מאשרים שבאמצע האלף השני לפנה"ס הייתה הגירה של כנענים למצרים והם הקימו מושבות בדלתא של הנילוס (ארץ גושן). החוקרים מאשרים שהציור בקבר בני - חסן מהמאה ה-19 לפנה"ס, מתאר קבוצה שמית מעבר הירדן, כנראה סוחרים, היורדת מצריימה בשיירת בהמות משא עמוסות סחורות. זהו מקור היסטורי בלתי תלוי המלמד על ירידת שמיים למצרים. הממצאים הארכיאולוגיים מאשרים שלאורך כל העת העתיקה הייתה הדלתא של הנילוס מקום מפלט לאנשי כנען בימי בצורת ורעב, משום שבניגוד לכנען, כלכלתה של מצרים לא התבססה על מי גשמים ובארץ גושן הנילוס סיפק מים בשפע. לדעת חוקרים אלה הישראלים שיצאו ממצרים היו כנענים שהפכו לישראלים בתהליך סוציו- כלכלי. כלומר, לא מדובר בחדירה של שבטים נודדים מהקשת הפוריה.
הם מאשרים שלאחר מכן המצרים גרשו אותם. החוקרים מזהים את הכנענים עם החיקסוס. מקורות מצריים מלמדים על גירושם של החיקסוסים מאזור הדלתא. החיקסוסים יסדו את השושלת ה-15, והיו ממוצא כנעני, והיגרו, בהדרגה, למצרים. מקור מצרי מהמאה ה-16 לפנה"ס מספר על יעחמס, מהשושלת ה- 18 שכבש את אווריס בירת החיקסוס וגרש אותם לכנען. החפירות הארכיאולוגיות מאשרות שאווריס, תל א-צבע, בדלתא ננטשה באמצע המאה ה- 16. לאחר גירוש ההיקסוסים הידקו המצרים את הפיקוח על תנועת כנענים למצרים ועל הגבול הוקמה שרשרת של מצדים מצריים שפיקחו בקפדנות על מעבר קבוצות בגבול.
התזה של פינקלשטיין-סילברמן איננה חדשה. האסכולה הגרמנית לחקר המקרא מהמאה ה- 19 קבעה שכל הסיפור המקראי על בני ישראל לפני תקופת השופטים הוא המצאה שנועדה לתת ביסוס לתפישה הדתית- לאומית על ההבטחה שנתן ה' לאברהם על א"י. על-פי אסכולה זו שבטי ישראל הסתננו לארץ בהדרגה במשך המאה ה- 13 לפנה"ס.
סיפור יציאת מצרים התרחש במציאות לעומת התזה של פינקלשטיין וסילברמן עומדת התזה של האסכולה של האוניברסיטה העברית והאסכולה האנגלוסכסית, המורכבות מארכיאולוגים והיסטוריונים של העת העתיקה, כמו פרופ' בנימין מזר ופרופ' אברהם מלמט ואחרים הקובעים שהסיפור המקראי על הירידה למצרים, השעבוד ויציאת מצרים התרחשו במציאות. יציאת מצרים התרחשה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של רעמסס השני. גם פרו'פ דוד אוסישקין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב אינו תומך בתזה של פינקלשטיין- סילברמן.
חוקרי האסכולה האנגלוסכסית והירושלמית טוענים שאומנם אין איזכור של האבות, מצרים ויציאת מצרים במקורות הזרים, אבל זה סביר מפני שבני ישראל היו שבטים נודדים או נודדים למחצה שנדדו באזור. אבל, מתעודות מסופוטמיות שנתגלו בחפירות בנוזי ומארי, ומהתעודות המצריות - כתבי המארות ואל-עמארנה - ותעודות נוספות מתברר שסיפורי האבות, המנהגים, אזורי הנדידה, הירידה למצרים, השיעבוד והבריחה משתקפים בתיאורים בתעודות השונות.
מסקנת החוקרים: סיפורי המקרא משקפים את המציאות ואינם המצאה. סיפורי המקרא קיבלו את ניסוחם הסופי בימי עזרא, מאות שנים לאחר התרחשות האירועים, בראשית המאה ה- 5 לפנה"ס, והם מבוססים על מסורות עתיקות שעברו מדור לדור בע"פ ובכתב.
היו הבדלי גירסאות בין המסורות וגם עורכי התנ"ך בימי עזרא טעו, לעתים, בשימוש באנכרוניזמים. למשל, לבן לא היה ארמי. הוא היה קרוב משפחה של האבות שנשאר בצפון מערב מסופוטמיה והיה שמי מערבי. בתקופת עזרא חיו באזור ארמים ומכאן השיבוש.
המקורות עליהם מסתמכים חוקרים אלה בהקשר לירידה למצרים, לשיעבוד ולבריחה הם:
נקודת המוצא לגבי הוכחת מציאותם של שבטי ישראל בארץ, על-פי מקור מצרי, היא אסטלת מרנפתח. מרנפתח היה בנו של רעמסס השני, המזוהה כפרעה של יציאת מצרים, והוא ערך ב-1220 לפנה"ס מסע כיבוש לארץ כנען. באסטלה הוא קובע ש"ישראל" נכחד, אין לו זרע. מסע זה נערך לאחר התמוטטות השלטון המצרי בארץ, בעקבות קרב קדש. הקרב נערך על נהר האורונטס בסוריה, נגד ממלכת החיתים מאסיה הקטנה, והתקיים בראשית ימי שלטונו של רעמסס השני (ב-1274 לפנה"ס). שני השליטים, רעמסס השני וחתושילי השלישי שניהלו את הקרב הכריזו בכתובות שלהם על ניצחון. אבל למעשה קרב קדש הסתיים במפלה מצרית. החיתים שמרו בידיהם את השליטה בסוריה והשלטון המצרי בארץ כנען התמוטט. רעמסס השני נאלץ להתמודד עם גל של מרידות בלתי פוסקות בכנען. ב-1258 לפנה"ס נחתם הסכם בין שתי המעצמות. סוריה נשארה בידי החיתים. התערערות השלטון המצרי בכנען הביאה למסעו של מרנפתח, יורשו של רעמסס השני ונועד לחדש את השליטה המצרית בארץ כנען.
שבטי ישראל היו חלק מגל הנודדים והנודדים למחצה שפלשו לקשת הפוריה במאה ה- 18 לפנה"ס. הגל נקרא ע'פרו בתעודות מצריות וח'ברו בתעודות מסופוטמיות:
תעודות מצריות תעודות אל-עמארנה המצריות הן מהרבע השני של המאה ה- 14 לפנה"ס, מימי השושלת ה- 18, שכבשה את ארץ כנען. מתוך התעודות הללו אנו מקבלים תמונה על הרכב האוכלוסייה בארץ, שמות הערים ואזורים שונים. בתעודות נזכרים ע'פרו.
המונח ע'פרו מופיע גם בתעודת מצריות לגבי מצרים: פפירוס אנסטזי ו' - פקיד מצרי מדווח לפרעה מגבול מצרים על מעבר נודדים מדרום הארץ לדלתא המזרחית:" סיימנו העברת שבטים דרך מבצר מרנפתח אשר בת'כו(מזוהה עם סוכות בארץ גושן) אל פר- אתום(היא פיתום הנזכרת במקרא).
פפירוס ליידן 348 - מכתב של פקיד מצרי מימי רעמסס השני מדווח על אספקת מזון לע'פרו:"חולקו מנות דגן לחיילים ולע'פרו הסוחבים אבנים אל מקדש רעמסס". הכוונה להקמת מקדש בעיר רעמסס, ככתוב במקרא:" ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס".
תבליטים מצריים מהאלף השני לפנה"ס מתארים עובדי כפיה שמיים ומצריים העוסקים בתעשיית לבנים בהשגחת שרי מיסים.
אוסטרקון בכתב היראטי מזכיר את שבטי הע'פרו המועסקים בעבודת פרך בבניית העיר פר- רעמסס.
תעודות מסופוטמיות: בחפירות שנערכו בנוזי, הנמצאת באזור כרכוך התגלו תעודות מהמאות ה- 15 וה- 14 לפנה"ס. התעודות, בכתב היתדות, שופכות אור על הרכב האוכלוסייה, אורח החיים והמנהגים שהיו רווחים בצפון מערב מסופוטמיה. מסתבר שאורח החיים, המנהגים וההווי המשתקפים בתעודות מתאימים לאורח החיים, המנהגים וההווי בסיפורי המקרא על האבות. רבים מחוקי המקרא תואמים לחלוטין את החוקים שהיו מקובלים בצפון מערב מסופוטמיה במאות ה-15 וה- 14 לפנה"ס. בתעודות נזכרים שבטים שמיים מאזור חרן ונחור, נזכרים שבטי בן- ימין ובן שמאל. החוקרים קבעו שמדובר בשבטים נודדים ונודדים למחצה שנדדו בין מסופוטמיה לארץ כנען בדרך המלך שעברה בעבר הירדן המזרחי. השבטים הללו נקראו בפי התושבים אמורו שפרושו מערב. אלה היו שמיים מערביים. בתעודות בנוזי הם נקראים גם ח'ברו.
החוקרים מצאו דמיון רב בין התיאורים המצריים של הע'פרו לתיאורים המסופוטמים של הח'ברו. גם חילופי ע/ח ו- פ/ב בשפות העתיקות הביאו את החוקרים למסקנה שמדובר באותה קבוצה. הם היו ערב רב של שבטים ממוצא מגוון - חורים, הודו אירנים, שמיים מערביים- שהמשותף לכולם היה שהם היו שבטים נודדים ונודדים לחצה שפלשו לקשת הפוריה במאה ה- 18 לפנה"ס. הם היו ממעמד סוציו- כלכלי נמוך, נחשבו לגרים, כלומר, לא נמנו על התושבים הקבועים ורבים מהם שמשו כחיילים שכירים, עבדים או משרתים. המונח עבד עברי מזכיר את העפרו/ ח'ברו. המונח ע'פרו- ח'ברו- עברי איננו מונח אתני אלא מונח חברתי. אברהם העברי היה גר. הע'פרו במצרים היו גרים, כלומר לא תושבי הארץ, זרים, מעמד נחות, משועבדים, שרבים מהם היו בעלי שמות שמיים מערביים. והמקרא מאשר:"כי גרים הייתם בארץ מצרים".
מסקנת החוקרים: שבטי ישראל, שהיו חלק מהע'פרו בארץ כנען ירדו למצרים בשל הבצורת ובמשך הזמן שועבדו והפכו לעבדים.
ובאשר לסיפור הבריחה ממצרים: פפירוס אנסטזי ה' - מסוף המאה ה- 13 לפנה"ס מדווח על בריחת עבדים. מפקד העיר תכ'ו(סוכות בארץ גושן), מדווח על עריקת עבדים שברחו לסיני לאחר שהצליחו לעבור את ביצורי הגבול שמצפון לעיר מגדול(נזכרת בסיפור יציאת מצרים במקרא) ועל משלוח חיל משמר מצרי בעקבותיהם על-מנת להחזירם.
מסקנת החוקרים: בעקבות קרב קדש בו נחל רעמסס השני מפלה הוא נסוג בחופזה למצרים והשלטון המצרי בארץ כנען התמוטט. ב-1258 לפנה"ס נחתם הסכם שלום בין מצרים לממלכת החיתים וסוריה נשארה בשליטת החיתים. כתוצאה מהמפלה התערער המצב הפוליטי במצרים והמצב איפשר לעבדים לברוח לסיני. חיל המשמר המצרי רדף אחריהם אבל, לא הצליח לעצרם.
שאלה למחשבה: אם רעמסס השני כתב בכתובת על קרב קדש שהוא ניצח בקרב, למרות שלא ניצח, האם זה סביר שהוא יודה בבריחה המונית של עבדים ממצרים?
הערה: מפאת אורכו של המאמר לא התייחסתי לסיפור יוסף ולתקופת שלטון החיקסוסים בארץ גושן, היא הדלתא של הנילוס.
