הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   ספרות  ספרים  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
הקרב הגדול על הבית
05/08/2017   |   יואב יצחק
 
 
 
האם החלה הספירה לאחור
05/08/2017   |   יוני בן-מנחם
 
 
 
ואולי לא היו הדברים מעולם
05/08/2017   |   ארי בוסל
 
 
 
לקראת מפגש הקצוות
04/08/2017   |   נסים ישעיהו
 
 
 
אנחנו מסכימים על הרבה
04/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
בלב האבנים לפרוח

כמו אהבה ותיקה, כך "קטמון הישנה", כשם ספר שיריו החדש של אביחי קמחי, מביאה אלינו את ריחות הרומנטיקה שמפיקות אותן אבנים מבין חגוויהן, ובא האיש שאותן אבנים הצמיחו וכותב אותן, ואולי, אני אומר, אולי בזכות אהבתו לאישה שלצדו הוא אוהב את אבניה, אולי היא זו שמפזה עליהן את התחושות שבו. אפשר שכן

▪  ▪  ▪
בֵּית קָפֶה קָטָן
שְׁלֹשָׁה שֻׁלְחָנוֹת
אַתְּ וַאֲנִי
סֵפֶר שִׁירָה
אֶחָד אֱלֹהֵינו
("בארץ אחרת", עמ' 76)

אישה היא בית. איש הוא מעון. מיליארדים של בני אדם בעולם, וכל זה מצטמצם ליבשת, ולמדינה, ולעיר, ולשכונה, ולבית - ולשניים שמוצאים זה את זו והם לבו של העולם. כמו היה זה עולמם אל אדם וחווה, וכל אשר מניתי מעלה, בהיותם יחד עם עצמם כמוהו כבטל בשישים. רק הם ואותו אלוהים אחד שלהם. כך גם ברגעים ההם, הופך בית הקפה הקטן למרכז העולם. כי מרכז העולם מצוי בתוכו, וקירות המקום נעשים רוחות השמים, השולחנות האחרים לכוכבים רחוקים וספר השירה כספר תפילה שמונח ביניהם, ומחוץ למקום מרחף החלל הגדול שלא שייך לרגע ההוא של עולמם. כי בין שניהם מצוי העולם.
וּפִתְאֹם הִיא אָמְרָה
פֶּלֶא הַדָּבָר
שֶׁצָּמַח נַרְקִיס
מֵהַפְּקַעַת שֶׁהָיִיתָ
(כל השיר, עמ' 79)
כך, כאילו בפליאה היא מביטה בו במבט של נס, ובמקום אחר הוא כאילו משיב לה:
אֲנִי תָּמִיד בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ
מִתְפַּלֵּל שֶׁתֶּאֱרַך
(כל השיר, עמ' 20)

שלא תיגמר הדרך, הוא מייחל, אל תבוא אל סופה, הניחי לי לבוא עוד אלייך. כך הוא חש בדרכו אליה. בדרך אל התחושות, בדרך אל הרגשות. בדרך אל שמחת הלב - וכמו שחשבתי ואמרתי לא פעם, הכמיהה היא עצם האהבה. הדרך אליה מרגשת. הדרך אליה בונה את הערגה. מסעירה את הרוח ההולכת ונעשית קצרה. צא אפוא וחשוב, בנאדם, איך כל העולם הגדול וכל האוכלוסייה שעליו מסתכמים במשפחה הגרעינית, ובסופו של דבר בשניים: בזו שחובקת אותך, בזו שחבוקה על ידך כאשר אתם אוהבים וכאשר אחד מכם כואב. כאשר מתעוררת המיית חייך בלבך. הרי לה אתה כותב אז את השירים שנובעים ממך. אליה זורמת המייתך. היא זו העומדת מול עיניך בכתבך. ובהיותך מה שאתה, ההוגה שאתה, הנה אתה בוחן אולי יותר מכול אדם ומַפְנים כאותו חוקר של הנפש כל הבעה שלה.
לָאַחֲרוֹנָה כְּשֶׁמַּבָּטֵךְ מְמֻקָּד בְּמָקוֹם אַחֵר
מִבְּלִי שֶׁתָּשִׂימִי לֵב לְכָךְ
מַבָּטִי נִלְכָּד בְּפָנַיִךְ
וַאֲנִי חָשׁ אוֹתָהּ הִתְפַּעֲמוּת שֶׁהָלְמָה בִּי
כְּשֶׁלָּרִאשוֹנָה הִבְחַנְתִּי
בָּרִשּׁוּם הֶעָדִין שֶׁל תָּוֵי פָּנַיִךְ
אַחַר כָּךְ רָקַמְתָּ אֶת שְׁמֵךְ בְּתֶפֶר נִסְתָּר
וּבְכָל פַּעַם שֶׁהַחַיִּים נִסּוּ אוֹתָנוּ
הָיִית חֲזָקָה וְחֲכָמָה מִמֶּנִּי
("ושוב חלפה שנה", עמ' 10)

על עטיפת הספר, החתוך במידות שנעים לאחוז בו, מתנוססת "הווילה של מרכוס", בניין אבן מפואר שאבניו ידעו ימים ושָנים - כאשר יפי ימיו והולם שעותיו של אביחי מתחברים אל אבני השכונה הישנה. זאת שיש בה הדים של שירה. זאת שיש בה ריחוף של צבע. ויודע הוא בתוכו כי בלעדי זו שאתו לא יהיה ככל הנראה ערך לשירתו, ולא יהיה ערך לצבעים שרואות עיניו, גם לא לתחושות שמעוררות בו האבנים שכמו מתחברות בנשמתם אליה. כאילו הוא אומר, ללא פנייך וללא לבך לא הייתה משמעות למבנים האלה, לא היה נוצר ביני לבינם החיבור הזה.
הַיּוֹם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
נֵלֵךְ בְּלִבָּהּ שֶׁל שְׁכוּנַת קַטַמוֹן הַיְּשָׁנָה
אָסֵב אֶת עֵינַיִךְ לַמַּרְאוֹת שֶׁאָהֲבוּ עֵינַי
מִפְּנֵי יְפִי סִתּוּת הָאֶבֶן וְצִבְעָהּ

לְיַד הַקּוֹנְסוּלְיָה הָאִיטַלְקִית
בִּרְחוֹב כ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר
אֲסַפֵּר לָךְ עַל רָשֶׁל הָאִיטַלְקִיָּה הַצְּרוּדָה
שֶׁגָּרָה בִּרְחוֹב מְחַלְּקֵי הַמַּיִם
בְּבֵית אֶבֶן מְרֻוָּח בֶּן קוֹמָה אַחַת
שֶׁגַּגּוֹ עֻטֵּר בִּרְעַפִים כְּתֻמִּים
וּלְמַרְגְלוֹתָיו טֻפְּחוּ גְּפָנִים וּתְאֵנִים
(מתוך "דורסנות", עמ' 40)

אביחי קמחי לא דוגל בשירה מחורזת אלא בשירה הקרויה חדשה, אף לא בחרוז לבן שיכול להגיח פה ושם במעין מקריות. כתיבתו יכולה להזכיר לעתים פרוזה, שורותיה לא מנסות להיות מאוזנות, והנה זורמת לה הליריקה בתוך השורות ואתה חש ויודע שזאת אכן שירה, והיא נובעת מתוך כותבה בפעפוע שנובע מעומקים המצויים בו. ועל אף שלכאורה נראות השורות פשוטות, לא גודרות עצמן, ימצא הקורא בין הדפים הרבה רגישות או כאב או חרדה עטופים בליריקה כמו שקופה. והרבה אמרי תובנה. סמויה או גלויה, כסויה או חשופה.
כך הוא גם מעלה את דמויות הוריו. את ריח הלחם שפרסה אמו ואת נדיבות הלב שלה. ואת האמונה שאביו הוריש לו וטבע בתוכו.
בְּכָל יוֹם הִנִּיחָה אִמִּי
עַל שֻׁלְחָן הָאֹכֶל
כִּכַּר לֶחֶם טָרִי
וְהוֹדְתָה עַל הַשֶּׁפַע
לְמָחֳרָת הִכְנִיסָה
אֶת שְׁאֵרִית הַלֶּחֶם
לְשַׂקִּית נַיְלוֹן שְׁקוּפָה
וּבִקְּשָׁה מִמֶּנִּי לְהַנִּיחָהּ
עַל גֶּדֶר הָאֶבֶן שֶׁבָּרְחוֹב
("המוציא לחם מן הארץ", עמ' 51)

וכך על אביו הוא כותב:
אָבִי הָיָה יוֹצֵא לַמִּרְפֶּסֶת
וּמֵרִים רֹאשׁוֹ לַשָּׁמַיִם
כְּשֶׁסָּפַר שְׁלֹשָּׁה כּוֹכָבִים דּוֹלְקִים
בֵּרַךְ - שָׁבוּעַ טוֹב
וְהִדְלִיק סִיגָרְיָה
("במוצאי שבת", עמ' 57)

בדברים שמביא העורך רן יגיל בסוף הספר, הוא מזכיר את כריסטופר אשרווד, הסופר שהגדיר עצמו כמצלמה - אבל אוסיף כי אביחי קמחי לא רק רואה אלא גם חש. כי עין המצלמה שלו יודעת למצמץ, להיזכר, להיות רגישה ונוסטלגית מבלי להיות רגשנית ודביקה. רק אוהבת. הוא מפענח את מה שרואה העדשה, משורר את המראות, רושם את הרגשות. מציף את הזיכרונות.
זהו ספר השירה השלישי של קמחי עליו אני כותב ונדיר לי לעשות זאת. נדיר לי מתוך החשש שאין לי עוד מה לומר. אך ישבתי לכתוב עליו בגלל השוני שבו: בגלל היציאה, בעיניי, מן המלנכוליה שהייתה מצויה לא מעט בספריו הקודמים.
ואכן, בהצטנעות וביראה למה שנובע מתוך עצמו, בתחושה של חסד שלא ציפה לו בגיל בוגר למדי והעניק לו אופק חיים חדש הוא כותב: וְלֹא יָנַקְתִּי מִשְּׁדֵי אִמִּי / חָלָב מְשׁוֹרְרִים / וּלְשׁוֹנִי קָשְׁתָה (בלי שם, עמ' 97). והוא ירא, אולי כמו שיראים כולנו שמא ייבש מעייננו. חרד באותה הכרת תודה. ובחרדת המשוררים שלו, שמא יאבד לו דבר מכול אלה, הוא כותב בשיר האחרון בספר בתקווה ובייחולים לחוות עוד. לאהוב עוד. לכתוב עוד.
לְעֵת עֶרֶב מִסְתַּגֵּר
כְּבַעַל חַיִּים הֶחָרֵד לְהִטָּרֵף
מְיַחֵל שֶׁכְּמוֹ הַפְּרָחִים
אֶפָּתַח עִם הַזְּרִיחָה
("חולשה", עמד' 99)

יש גם אֵלו קטעים בספר שהם פרוזה מנוקדת, יפים וליריים למדי בפני עצמם ומשתחלים היטב לתוך השירים, בשל הנוסטלגיה והרגישות וחן ההגשה שבהם. שַם הוא מספר על שכונת ילדותו. על האנשים שחיו בה, על מסעדותיה הקטנות של ירושלים. על סבו יצחק שעקר ממקדוניה היוונית לסלוניקי, וסבו האחר שהיה צורף והגיע לכאן מגרוזיה. ועל הנשים שהם נשאו כאן. את זאת שבאה מסוריה, ואת זאת שנולדה לאחר דורות בירושלים, ועל השם שבחרה בסופו של דבר אמו עבורו כשנולד. אף הגדיל לעשות כשמנה באופן מתמיהַ וקסום, תחת הכותרת המחוכמת "תבל" - והלא כך חש ילד את סביבתו - את דיירי הבניין של ילדותו, ואגב כך, גם בלי שהתכוון, הרי שגם הנציח אותם. כמו שהנציח טפח מהילדות של עצמו.
ואז במפתיע הוא אומר:
יֵשׁ וְכָל חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל מְשׁוֹרֵר
דְּחוּסִים בְּקֹבֶץ אֶחָד זָעִיר
בְּמִשְׁקָל שֶׁל חֲמִשִּׁים קִילוֹבַּיְט
מִמֶּנּוּ יַדְפִּיס שְׁלֹשָׂה עֳתָקִים
שֶׁיַּגִּישׁ לִפְרָס עַל שֵׁם מְשׁוֹרֵר
שֶׁגַּם הוּא בִּזְמַנּוֹ
הִגִּישׁ שְׁלֹשָׁה עֳתָקִים
לִפְרָס עַל שֵׁם מְשׁוֹרֵר
שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ
("כְּתָב יָד", עֲמ' 84)

כן, כך אחרי הכול ומעבר לכל, הוא יודע גם להיות ציני כלפי בני מינו המשוררים. כשהוא חושב על היצירה שיוצרים נלחמים עליה. על דרכה לעתים אל התהילה. ואולי גם על ההתעללות שעושה לא פעם היצירה במי שיצר אותה. ולסיום רשימתי אני מלקט, כמי שמלקט פרחים, חלק מאמירותיו-שיריו הקצרים שאינם מוצאים כוח או רצון להאריך את הדרך, ואני מביאם לכאן כעונג של קינוח:
בַּלַּיְלָה הַהוּא / עָטַפְתִּי אֶת גּוּפֵךְ / וְרָשַׁמְתִּי עַל פֶּתֶק / "זְהִירוּת שָׁבִיר מְאֹד" ("מוגנת", עמ' 17). מָנָה קְטַנָּה / שֶׁל אַהֲבָה בַּזְּרִיחָה / יְרוּשָׁלַיִם / אַתְּ (ללא שם, עמ' 18). לִפְעָמִים צַעַד אֶחָד / מֵאָפִיל עַל הָאוֹר / כְּמוֹ בְּלִקּוּי חַמָּה (ללא שׁם, עמ' 56). אִם לָמוּת / אָז בָּאָבִיב / וְלִפְרֹחַ מֵחָדָשׁ (ללא שם, עמ' 82).
פריחה נעימה.

  • אביחי קמחי: "קטמון הישנה", הוצאת "עמדה" 2016, 102 עמודים.

תאריך:  21/11/2016   |   עודכן:  21/11/2016
יוסף כהן-אלרן

מועדון הבלוגרים עוקבים: 17לקבלת רשימות יוסף  כהן-אלרן לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
בלב האבנים לפרוח
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
יהודית מליק-שירן
21/11/16 14:32
2
י י אלרן
21/11/16 15:43
3
א. וינשטיין
21/11/16 19:11

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
נזקי הרטיבות נראים בתוך הבית אולם, מקור הנזקים הללו הוא בדרך-כלל מבחוץ. לכן יש לבדוק לפני תחילת החורף או לאחר תקופה ללא גשם, את הבית מבחוץ:
21/11/2016  |  זוהר פיסיק  |  כתבות
תקופת המעבר שבין החום לקור, טומנת בחובה חשיפה רבה יותר לאלרגיה עונתית, הנוצרת בעיקר כתוצאה מחשיפה לגרגירי אבקה של צמחים ופרחים בעיקר אבקת עשב. החשיפה של הגוף לאבקה נוצרת עקב האבקה המשתחררת מצמחים פורחים על-ידי הרוח או חרקים לשם האבקת צמחים אחרים מאותו הסוג למטרת רבייה. כאשר האבקה מועברת אלינו באוויר, היא עלולה לגרום לתגובה אלרגית.
21/11/2016  |  ליטל פיינגרץ  |  כתבות
הסדרה על תולדות ארץ ישראל בערוץ הראשון עסקה בשבוע שעבר, בין השאר, ביציאת מצרים. במחקר הארכיאולוגי וההיסטורי קיימות שתי תזות לגבי סיפור יציאת מצרים. התזה של הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב וההיסטוריון ניר אשר סילברמן והתזה אותה למדתי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית מפי פרופ' בנימין מזר ואברהם מלמט. חילוקי הדעות הם לגבי השאלה אם סיפור יציאת מצרים משקף מציאות.
21/11/2016  |  רבקה שפק ליסק   |  כתבות
את המחזה "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" כתבו אנדרו לויד ובר וטים רייס כעבודת הגמר שלהם באוניברסיטה. אורכו אז היה 45 דקות. לאור הצלחתו, והפיכתם לצמד מחברי המיוזיקלס הטוב ביותר אי-פעם, כתבו אותו מחדש והפעם עולה הגירסה של שעה ועשרים על בימת תיאטרון רמת גן. הגירסה היא על-פי בימויו של משה קפטן שנעשה בבית צבי ב-1999, וחזר ועלה בבית צבי שוב ושוב מ2000 עד 2007, והפעם - בהעלאתו מחדש בבימויו של עוז מורג. התרגום המקורי של אהוד מנור נשאר על-כנו. אריאל קשת עיבד מחדש את המוזיקה ומנצח על התזמורת החיה על הבמה לחלופין עם מיכל סולומון.את התאורה הבהירה עיצב אורי מורג המנוסה.
21/11/2016  |  עליס בליטנטל  |  כתבות
"פרשת הצוללות". זה הכינוי שהודבק בימים האחרונים לגילויים החדשים של העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 10. עיקרם: ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצל לרעה את מרותו וסמכותו, וכפה הזמנת שלוש צוללות נוספות מהמספנות בגרמניה בשווי של כ-1.2 מיליארד דולר, וכל זאת במטרה "לסדר" שכר טירחה ענק בסדר-גודל של עשרות מיליוני דולרים (כמקובל בעסקות שכאלה) לידידו ופרקליטו האישי, עו"ד דוד שמרון, המייצג בעסקה זו את המספנות בגרמניה. נקדים ונאמר: אין מדובר בפרשת הצללות, אלא בפארסת הצוללות שנהגתה במוחו הקודח של דרוקר.
20/11/2016  |  יואב יצחק  |  כתבות

פורומים
ספרות
ספרים
תרבות
כתבות מקודמות
AIG
טיפים חשובים לפני שרוכשים דירה
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט