יודפת חרבה במרד הגדול

יודפת הייתה עיר בתקופה המקראית. ביודפת היה מאבק הירואי בין היהודים לצבא הרומי בזמן המרד הגדול ב-67 לסה"נ. הרומאים ערכו טבח גדול בתושבים לאחר נפילת העיר ואת השאר, נשים וילידים, לקחו בשבי ומכרו לעבדות. יוספוס פלביוס וכ-40 מהלוחמים הסתתרו במערה. פלביוס שכנעם להתאבד כדי לא ליפול לידי הרומאים. נערכה הגרלה כדי לקבוע מי יהיו האחרונים שיפלו על חרבם. פלביוס ולוחם נוסף היו האחרונים ופלביוס שכנע את הלוחם להסגיר עצמם לידי הרומאים.

יודפת נמצאת בגליל התחתון, צפונית לבקעת נטופה, על רכס הר. באתר הייתה עיר מקראית בשם יטבת. על-פי המשנה הייתה יוטבת עיר מוקפת חומה בימי יהושע בן נון. בתל בחרבת ג'פאת, היא יוטבה, נמצאו חרסים מהתקופה הכנענית ומראשית התקופה הישראלית.

יוטבת הייתה בתחומי ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה, ולאחר פילוג הממלכה בימי רחבעם, לאחר מותו של המלך שלמה, בשנת 928 לפנה"ס, היא הייתה בתחום ממלכת ישראל הצפונית.

יוטבת נזכרת באחת הכתובות של תגלת פלאסר ה-3 מלך אשור, שכבש את הגליל ב-732 לפנה"ס, הגלה את השכבה העליונה של האוכלוסייה, והפך את הגליל לפחוות מגידו.

לאחר מותו של סרגון מלך אשור בשנת 705 לפנה"ס פרצו מרידות ברחבי האימפריה האשורית. חזקיהו מלך יהודה, שהיה וסאל של מלך אשור, ניצל את חילופי השלטון באשור כדי להרחיב את השפעתו על שטחי ממלכת ישראל הצפונית לשעבר, שהפכו לפחוות אשוריות בין 732 - 720 לפנה"ס. יש על כך רמזים בספר דברי הימים ב', פרק ל', א-י"ב, בהקשר לתיקונים הפולחניים שחזקיהו הנהיג. הוא שלח אגרות לשארית הפליטה, תושבי ממלכת ישראל הצפונית לשעבר, והזמינם לעלות לירושלים ולעשות את הפסח.

מהמסופר בספר מלכים אנו למדים שיוטבת הייתה עיר הולדתה של משלמת בן חרוץ, אמו של מלך יהודה מנשה, בנו של חזקיהו. על-פי ספר מלכים ב' פרק כ"א, י"ט היא הייתה אחת מנשותיו של מנשה. מספר מלכים ב' פרק כ"ג, כ"ט מתברר שבימי יאשיהו מלך יהודה הייתה פחוות מגידו לשעבר, חלק מממלכת יהודה המורחבת. בימי יאשיהו (639 - 609 לפנה"ס) נכבשו פחוות מגידו ושומרון וסופחו לממלכת יהודה.

פרופ' יוחנן אהרוני הסיק בסיפרו, ארץ ישראל בתקופת המקרא, 1963, עמ' 326 שכנראה יוטבת הצליחה לשרוד ולהתאושש מהחורבן וההגליות, שבוצעו ע"י תגלת פלאסר ה-3, כמו שארית היישוב הישראלי בגליל. הארכיאולוגים סבורים ששארית הפליטה מממלכת ישראל הצפונית התרכזה, בעיקר, במערב הגליל התחתון.

תקופת הבית השני (538 לפנה"ס - 70 לס')

חלקים גדולים מהגליל נותרו חרבים לאחר כיבושה של ממלכת ישראל הצפונית בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס. לאחר הצהרת כורש ב-538 לפנה"ס, החלו גולי יהודה לחזור ארצה מבבל ובשלהי המאה ה- 6 ובמשך המאה ה- 5 לפנה"ס התחדשה ההתיישבות היהודית בגליל.

יודפת העתיקה

יודפת העתיקה, זו שחרבה ב-67 לפנה"ס מזוהה עם חירבת שיפת. היא ממוקמת על גבעה נמוכה ברכס הרי יוטבת במרכז הגליל התחתון. היא הייתה מוקפת הרים מ-3 צדדיה: הר מימין, הר השאבי והר עצמון. נחל יודפת זורם ממערב, דרום וצפון- מזרח לאתר. כך נוצרו מדרונות תלולים מ-3 כיוונים.. רק מצד צפון יש אוכף המחבר את האתר להר מימין.

על-פי הממצא הארכיאולגי, ראשיתה של יודפת הייתה בתקופה ההלניסטית, במאות ה- 3- 2 לפנה"ס. אבל, אז היו תושביה לא- יהודים, לדעת הארכיאולוג מרדכי אביעם. היישוב נכבש ע"י החשמונאים במחצית השנייה של המאה ה- 2 לפנה"ס. במקום נמצאו עקבות שריפה וכנראה שהתושבים הלא-יהודים ברחו או נרצחו. החשמונאים הושיבו במקום יהודים. יודפת הייתה מיושבת בתקופת ממלכת החשמונאים כפי שמעידות מטבעות חשמונאיות שנמצאו על התל, וכן לאורך התקופה הרומית הקדומה, עד לחורבנה במרד הגדול בשנת 67 לס'.

מלחמתה של יודפת ברומאים

יודפת התפרסמה בתקופת המרד הגדול (66 - 67 לס'). יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו לשעבר) התמנה ע"י ממשלת המרד נגד רומי כמפקד הגליל והגולן. הוא ביצר את יודפת במסגרת ההכנות למרד. יודפת שמשה גם כמפקדה ראשית של יוסף בן מתיתיהו - הוא יוספוס פלביוס.

אספסיאנוס שם מצור על יודפת בחודש אייר שנת 67 לס'. הצבא הרומי התמקם מצפון לעיר על גבעה. המיפגש הראשון בין לוחמי יודפת בהנהגתו של פלביוס התרחש ליש שער העיר והסתיים בניצחונם של לוחמי יודפת, אם כי היו להם 17 הרוגים ו- 600 פצועים. לצבא הרומי היו 13 הרוגים ופצועים רבים. היו עוד מספר התנגשויות ליד השער. בשלב זה החליט אספסיאנוס להגביר את המצור על העיר. הצבא שפך סוללה מאבנים ועצים שהובאו מהסביבה והקים מעין סוכה כדי להגן על החיילים מפני אבני הליסטראות שהושלכו עליהם מעל לחומה.

מאחר שהסוללה הגיעה כמעט עד גובה החומה, הגביהו הלוחמים את החומה. ההתנגשויות בין לוחמי יודפת וחייליו הביאו את אספסיאנוס להחלטה להרחיק את חייליו מהחומה ולהדק את המצור על העיר עד שהתושבים יגוועו ברעב. בעיר היה מלאי גדול של מזון, אבל מחסור במים. פלביוס הכריז על משמעת מים.

למרות הצמא ההולך וגובר המשיכו הלוחמים לצאת להתנגשויות עם הצבא הרומי מחוץ לחומה. הצבא הרומי החליט למוטט את חומת העיר באמצעות איל ברזל וירי חיצים על הלוחמים העומדים בחומה. בין שאר התכסיסים, הלוחמים פרצו אל מחוץ לחומה ושרפו את מכונות המלחמה של הרומים.

המאבק בין הלוחמים לצבא הרומי נמשך זמן רב. ביום ה- 47 למצור הצליחו הרומים להגביה את הסוללה מעל לחומה. הלוחמים היו מותשים. החיילים ניצלו את העובדה שהלוחמים נרדמו ועלו על החומה. ההתקפה הרומית החלה בלילה. הצבא פרץ לעיר והעיר נכבשה כמעט ללא התנגדות.

הצבא הרומי נקם בתושבי העיר על המצור הממושך וטבח, על-פי עדותו של פלביוס, 40,000 מיהודי העיר ולקח בשבי 1,200 ילדים ונשים. החיילים שדדו מכל הבא ליד והרסו את העיר. יודפת נפלה ב-20 ליולי 67.

מרדכי אביעם מטיל ספק במהימנות המספר 40,000. פרופ' זאב ספראי קבע הערכה לפיה מספר התושבים שחיו בדונם באותם ימים היה בין 30 ל-40 נפש. על-פי הערכה זו חיו ביודפת בין 15,000 ל-20,000 תושבים. אבל, כשם שבגמלא התרכזו בעת המצור יהודים מכפרי הסביבה, ייתכן שגם ביודפת שבוצרה ע"י פלביוס, מצאו מקלט יהודים מכפרי הסביבה. אבל, לגבי דבר אחד אין ספק. אספסיאנוס ערך טבח אכזרי בתושבי יודפת כפי שעשה במגדל, בערב (גברה) ובגמלא.

פלביוס ו- 40 מתושבי העיר התחבאו במערה. כאשר התברר שהרומים גילו את המחבוא, שכנע פלביוס את הנצורים להתאבד על-מנת לא ליפול לידי אספסיאנוס. הנצורים ערכו הגרלה לגבי סדר ההתאבדות ובסוף נותרו פלביוס ואדם נוסף. פלביוס שכנע אותו להסגיר עצמם לאספסיאנוס.

הממצאים הארכיאולוגיים
.
תל יודפת נמצא מזרחית למושב יודפת והוא משתרע על כ-50 דונם. האתר של יודפת העתיקה זוהה כבר באמצע המאה ה- 19 ע"י החוקר הגרמני א.ג.שולץ. בשנות ה-1970 נערך סקר במקום בראשותו של א. מאיירס. סקר נוסף נערך ע"י י.טפר וי.שחר ב-1982 . מרדכי אביעם ערך סקרים באתר בין השנים 1980 - 1990 ובין 1982 - 1998 הוא ערך 7 עונות של חפירות יסודיות וחשף את העיר כולה.

באתר מתקופת המרד הגדול תושבי היישוב עסקו בחקלאות ובמלאכה. בחלק זה נחשפו שרידי מבצר יודפת, שרידי חומה שכללה מגדלים והקיפה שטח של כ-50 דונם. כמו-כן, נחשפו רחובות העיר, בתים, בורות מים, מקוואות ובית בד. באתר נמצאו חרסים מהמאה הראשונה לס'.

החומה נבנתה לראשונה בתקופה ההלניסטית. היא נהרסה בעת הכיבוש החשמונאי והחשמונאים בנו בראשית המאה ה-1 לפנה"ס חומה עם מגדלים. מהתקופה הרומית הקדומה נחשפו 2 סוגרים בחומה המערבית. בזמן המרד הנצורים הגביהו את החומה.

לאורך שרידי החומה הצפונית נתגלו עשרות ראשי חץ עשויים ברזל וכ-20 אבני בליסטראות. על המדרון הצפוני נחשפה סוללה, המוזכרת בספרו של פלביוס "מלחמות היהודים", הסוללה שנבנתה ע"י אספסיאנוס כדי לחדור לעיר הנצורה. בשרידי הסוללה נמצאו מסמרים מנעלים של החיילים הרומיים.

בין חומת העיר לבתים הפריד רחוב צר שרוחבו כ-1.5 מ'. ברובעי המגורים נתגלו בתים פרטיים. קירות הבתים היו מאבני גוויל, בפתחים נמצאו מזוזות, הרצפה הייתה עשויה מעפר מהודק. בחצרות היו בורות מים וכן נתגלו מקוואות. על רצפות הבתים נתגלו קנקנים, סירי בישול, נרות שמן, כלי אבן ואף חפצי יוקרה מזכוכית. כמו-כן נתגלו למעלה מ-1000 מטבעות חשמונאיות וגם רומיות עד ימי הקיסר נירון. נמצאו גם למעלה מ-150 משקולות נול מחרס המעידים על עיסוק במלאכת האריגה. אבל, בשרידי הבתים נתגלו גם חיצים ואבני בליסטראות, עדות להריסת העיר.

בעיר נתגלה גם רובע של תושבים אמידים. בצד המזרחי של החומה נחשפו שרידי בתים פרטיים, ובאחד מהם נחשפה מערכת חדרים, ובחדר האמצעי נתגלו ציורי קיר (פראסקות ). על רצפת החדר נתגלו עצמות אדם מבוגר.

ביודפת היו גם מפעלים לייצור קנקנים וכלי אבן ובית בד.

באחד מבורות המים נתגלתה ערימה גדולה של עצמות אדם. אלה הם שרידים של כ-30 גופות של מבוגרים, נשים וגברים, נערים ואף ילדים בני 3. הרומים אסרו על היהודים לבוא לקבור את המתים ורק כעבור זמן רוכזו גופות אלה בקבר אחים באחד מבורות המים הריקים.

יודפת הייתה עיר שדה יהודית גלילית טיפוסית בימי הבית השני.

האתר שחרב ב-67 לס' נותר בחורבנו, אך כעבור זמן הוקמה יודפת החדשה על המדרון הדרומי של הר מימין. באתר זה נמצאו שרידי קירות, מזוזות בפתחי בתים, בורות מים ומבנה בעל עמודים - אולי בית כנסת. החוקרים קבעו שיודפת החדשה הייתה מיושבת מהתקופה הרומית המאוחרת, התקופה הביזאנטית, הערבית הקדומה וימי הביניים, כלומר מבערך המאה ה- 2 לסה"נ מאות בשנים. על-פי התלמוד הבבלי נבנתה יודפת מחדש. בעיר התיישבה משפחת כוהנים בשם ימין. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי תאריך מעבר משפחות הכהונה לגליל. חלק סוברים שהמעבר התרחש לאחר חורבן הבית השני (70 לס') וחלק סבור שהמעבר ארע לאחר מרד בר- כוכבא (135 לס'). אבל, לפי שתי הגירסאות, היישוב ביודפת התחדש לפני התקופה הביזאנטית.

ביודפת החדשה נתגלו שרידים מהתקופה הביזאנטית. מכאן, ניתן להסיק שהיישוב ביודפת המשיך להתקיים בתקופה הביזאנטית. ממקורות יהודיים ומסקרים ארכיאולוגיים ידוע שהגליל המזרחי התחתון והעליון היה בעל רוב יהודי בתקופה זו.

התקופה הערבית - מוסלמית (640 - 1099) - החוקרים מצאו ביודפת החדשה מימצאים מתקופה זו.

התקופה הצלבנית (1099 - 1260) - אין מידע

התקופה הממלוכית (1260 - 1516) - בחלק הדרמי-מזרחי של התל נחשפו שרידי מבנית מהתקופה הממלוכית.

התקופה העות'מאנית (1516 - 1918) - אין מידע

תקופת המנדט הבריטי (1918 - 1948) - אין מידע

ישראל

יודפת החלה כרעיון, בשנות ה- 1950, בשיעורי התנ"ך של המורה יוסף שכטר מביה"ס הריאלי בחיפה. סביב המורה התגבש חוג ללימוד תנ"ך, שהתפתח לחוג רעיוני. חברי החוג הקימו גרעין נח"ל, עם גיוסם לצה"ל. הגרעין שמר על קשר עם המורה שכטר, שהביא לפניהם את תורתו של "גורדייף". הם יצרו קשר עם מרכז "גורדייף" בצרפת ובחרו ביודפת כדי ליישם את תורת "גורדייף". הקבוצה התיישבה במקום בתיאום עם הקק"ל והחלה בייעור ובשימור הקרקע. הם הקימו מגדל וחצר ובה חדר אוכל ומגורים לקבוצה.