"מגבת" או "אגרוף" - תכנון חדש למושבי הנגב <br>

בעת תכנון שני המושבים הראשונים בנגב, תפרח וגילת, פרץ עימות בין אנשי "מפעל הנגב" (משרד לטיפול בהתיישבות העולים בבעלות משותפת של הסוכנות והקק"ל ושיותר מאוחר הפך לחבל הנגב) שנכחו בשטח יום-יום לבין מתכנני מדור המשק של הסוכנות היהודית שישבו ברחובות.

האחרונים הציעו למקם את המושבים (תכנון פיסי) ללא התחשבות כלל באופיו הצחיח של האזור. למשל את בתי מושב מושב "גילת" הם מיקמו בשפכו של הוואדי שנראה להם תמים למדי בלא שהעריכו את סכנת השיטפון בחורף.

העוזר למנהל חבל הנגב (יותר מאוחר היה למנהל מיכה טלמון וצוותו, עצרו מייד את תחילת הבנייה ודרשו לשנות בו במקום את התכנון ודרישתם נתקבלה. עובדי "מפעל הנגב" הציעו כי בתי המושבים הבאים יבנו במרוכז ושטחי השלחין, המיועדים להשקאה, יהיו מחוץ למגרשי הבנייה. הם הסבירו (בגיבוי נימוקי הצבא), כי אם ימשך התכנון הישן כמקובל בצפון, יווצרו רחובות ארוכים, ייגרם ניכור בין התושבים וממילא לא יפחיתו בדרכי גישה או בקיצור קווי ההשקאה.

התפתח אם כן עימות תכנוני בין הסוכנות לבין "מפעל הנגב" באשר לצורת יישובם של מושבי העולים בנגב הצפוני-מערבי. ל' אשכול, י' ויץ וא' הרצפלד תמכו בגישה התכנונית החדשה, והסכימו עם "מפעל הנגב" כי במושבים הבאים לא ימשך "התכנון המוארך" אלא יבחן מבנה מכונס.

הם ביקשו ליישם זאת לגבי תכנון המושבים הבאים: ברוש תדהר ותאשור; יושיביה, גבעולים, מלילות, שיבולים ועוד. בתנועת המושבים התנגדו תחילה לתכנון החדש מחשש אובדן זכויות קרקע ומים. שר החקלאות אהרון ציזלינג ממפ"ם גינה את מפא"י, שהייתה לדעתו אחראית לתכנון הכושל של מושבי "המגבת" הארוכים (יותר מ-3 ק"מ) ואף טען כי הם שוגים בתוכניתם לפרוש רשת יישובים חקלאיים לאורך הגבול עם מצרים.

מתנגדי המושב בצורת "מגבת" טענו כי מבחינה ביטחונית חשוב לצופף את המושב ולאפשר לכל מתיישב לשבת על חלקתו כך שבית יגע בבית וחלקה בחלקה (דגם "אגרוף"). הם הציעו להתבסס על התכנון של מושב "נהלל" אבל ללא הקפדה על צורתו המעגלית.

ראש ענף התיישבות בצה"ל, סגן אלוף חרסינה טען כי בהתחשב במבנה הקרקע המיוחד באזור שובל, שאינו מאפשר תכנון קבוצות מתיישבים ("גרעינים") במרחק שווה מהמרכז המשותף, מן הראוי לתכנן יישובים בודדים, בני 80 – 100 משפחות, בתנאי שאורך היישוב לא יעלה על 1250 מטר.

כמומחה להגנה על יישוב חקלאי הוסיף סא"ל חרסינה כי את המושב ניתן לתכנן "כבעל זרועות" שהמרחק ביניהן לא יעלה על 600 מטר, דבר שיאפשר סיוע הדדי במקרה של התקפה על היישוב.

האדריכל הראשי של המחלקה להתיישבות של הסוכנות יעקוב מיטריקין (מי שתכנן בזמנו את שלושת המצפים והציע אלטרנטיבה תכנונית למושבי "המגבת" שנכשלו) קיבל קצת מטיעוני מפעל הנגב אך סירב לקבל את תכתיבי הצבא.

הוא שכנע את חבריו המעורבים בתכנון כי אזור שובל ("השובלים") אינו מאפשר להקים "גרעינים" של 60 חקלאים שאורך התיישבותם הוא קילומטר אחד ורוחב מגרשיהם מגיע עד 40 מטר. התכנון חייב להתחשב בסוג הקרקע ובצורך לפתח שיטות עיבוד חדשות שתמנענה סחף באדמות הלס בתקופת הגשמים.

קיצורו של דבר על המחלקה להתיישבות להתאים את המבנה הפיסי של המושב לסוג הקרקע עליה הוא עתיד לקום. בעקבות זאת, עשתה המחלקה להתיישבות חשיבה נוספת, לקחה בחשבון את הערות צה"ל והערות המחלקה התכנונית והחליטה שהכפר כולו יהיה מרוכז ליד חלקות קטנות ובמרחק מה, תהיינה חלקות נוספות המשלימות את "גודלה הקבוע של הנחלה".

כך נבנו כל מושבי השובלים והוכח כי תכנון זה, היה מוצלח הן מבחינה משקית-חקלאית והן מבחינה חברתית-ביטחונית. מבחינת "מפעל הנגב" נותרה עדיין שאלת תכנון מיקומו של המטע המסחרי המיועד לכל מושב, שאלה שנדחתה לזמנים אחרים.

אם מטריקין סבר שהגורם המכריע בתכנון הוא סוג הקרקע, סבר מנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית רענן ויץ כי הגורם הקובע בתכנון צריך להיות סוגי החקלאות והגידולים השונים. גם הוא סבר שהמשך תכנון המושבים על-פי דגם "המגבת" – פריסה ארוכה לאורך רחוב אחד, תגרום לניכור בין התושבים ולתחושות של חוסר בחטחון.

עקב הכישלון אמר ויץ, יש לתכנן את המושב תוך כדי שינוי מהותי של ענפיו החקלאיים. הוא ביקש לבסס מעתה והלאה את מושבי הנגב על גידולי שדה ובמידת מה על ענפי החצר (בעלי חיים). חקלאות מעין זו תיתן למושב את צורת "האגרוף" המייצג תפיסה חברתית-ביטחונית חדשה וגם בשל יכולתו לפרוץ את מחסום הקשיים החקלאיים-חברתיים ולהציג תוכנית צמיחה שתעלה את החקלאות וההתיישבות באזור על דרך המלך.

ויץ קבע כי ברמת התכנון המרחבי, יחול שינוי מהפכני שנועד לחזק את ההתיישבות האזורית. מהלך זה יתממש עם מעבר של המושבים משיטת "המשק המעורב" (השיטה המקובלת בצפון) לשיטת "המשק המתמחה" (משק המתרכז בשנים שלושה גידולים התואמים קרקע ואקלים) וכך גם תתאפשר הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לחקלאות.

תוכניתו של ויץ הציעה להקים במרחב (נגב צפוני ומערבי) "מדרג יישובי" על-פי הסדר הבא: א. קהילה כפרית – יחידת יסוד, כלומר הכוונה למשקו המתמחה של החקלאי הבודד ומשפחתו. ב – קשירת שלושה עד חמישה מושבים סביב "מרכז כפרי משותף". ג. הקמת מרכז עירוני(עיר שדה) – שם ירוכזו השירותים לכמה קבוצות מתיישבים.

המושב הבודד יכיל 60–80 משפחות מאותה ארץ מוצא ויפעלו שם מוסדות שיתנו שירות על בסיס יומי: צרכנייה, גן-ילדים, בית-כנסת ועוד. ואילו במרכז הכפרי תוקם שכונת מגורים עבור עובדי הציבור ובנוסף יבנו בית תרבות, בית ספר יסודי, מאפייה, מרפאה, בית קירו, ומחסן מרכזי לצרכי מזון. במרכז העירוני העומד בראש המדרג, יוקמו המוסדות המוניציפליים: בית-ספר תיכון, מפעלי תעשיה בינוניים מרוכזים בשטח אחד, מפעלי תעשיה מרכזיים לעיבוד התוצרת החקלאית שתגודל בסביבה, בתי אריזה, מנפטה, מפעל שימורים, מפעל להפקת סוכר ועוד.

בראשית שנות החמישים הדגישו אנשי אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, אריה שרון, אליעזר ברוצקוס, ארתור גליקסון, יעקוב פרלשטיין, היינץ ראו, ציון השמשוני ואחרים את חשיבות פיתוח הנגב ואת ההכרח לפתחו בדומה לאזורי הארץ האחרים.

"בחבל הנגב", לא הסכימו עם גישה זו וסירבו לראות בנגב "אזור התיישבות מרכזי לעולים חדשים" אלא יש להכינו, ולהתאימו, מבחינת תכנון, פריסה וביצוע, להתיישבות של גופים קטנים, גרעיני התיישבות מנוסים של בני הארץ וקבוצות עולים מובחרות שיישלבו טיפוח חקלאות בעלת רמה טכנולוגית גבוה, תעשיה המבוססת על חומרי הגלם באזור וימלאו תפקידי שמירה וביטחון בשטח ולאורך הגבולות.

רוב המתכננים דגלו ברעיון שהעיירות החדשות בנגב תשמשנה חוליית קישור במדרג היישובי בין הנגב לבין מרכז הארץ. המתכנן הבריטי הנודע פטריק אברקומבי (אחד ממתכנניה של לונדון שלאחר המלחמה) הוזמן לארץ והוא הציג את עקרונות "המדרג היישובי" ואת הצורך לבנות ערים חדשות על-פי שיטת "יחידות שכנות" עצמאיות.

לאחר שהושלמה תוכנית פריסת המושבים בנגב הוחל בתכנון פריסת הערים החדשות, "ערי הפיתוח". האגף לתכנון ארצי, לאחר שלמד את תורתו של המתכנן הבריטי ואף ביקש להטמיע בתכנון את שיטתו של המיושנת מעט של המתכנן הגרמני וולטר קריסטלר יצר "מדרג יישובי" המותאם לנגב ובו בזמן פישט את תהליכי התכנון הפיזי של המושב הבודד על-ידי הוצאת מבני הציבור והשירותים מתחומו.

התקבל "עוף מוזר" שיותר מאשר הציג פריסה ארצית מתאימה לתנאי הארץ הוא היה לכלי המרכזי לקליטת העלייה ההמונית. כך הוקמו בנגב ובארץ כולה, תוך עשור שנים, למעלה מ–שלושים ערים חדשות גם במקומות שלא התאמו ולא תוכננו לכך מראש.

ערים אלה, בנות כמה אלפי תושבים כל אחת, לא יכלו להשתלב במערך הקוטבי דאז בישראל של שנות החמישים. נוצר אומנם מפנה אורבני בולט במערך היישובי הישן אך לא נוצר "המדרג היישובי" המצופה ולא הושגו היעדים החברתיים-כלכליים שתלו בערי הפיתוח. המסקנות מכישלונות אלו באו לידי תיקון בעת הקמת חבל לכיש, שם הוצע להקים "מרכזים בין כפריים" שנוספו כשלב חדש במדרג היישובי והקלו על המושב הבודד.

דוד בן-גוריון תמך ביוזמת האגף לתכנון (שעמדה בניגוד לעמדת "חבל הנגב" שאנשיו הסתובבו בשטח והכירו היטב את קשיי המתיישבים ואת סוגי הקרקע והגידולים האפשריים) ומבחינתו התאים "המדרג היישובי" לרעיון "פיזור האוכלוסייה" שהוא ומפלגתו טיפחו כצעד הכרחי בבינוי האומה הצעירה ובעת קליטת העלייה ההמונית.

בן גוריון הזהיר מפני מצב בו תתרכז האוכלוסייה במישור החוף וסייע למוסדות להכפיל את השטח המושקה שיאפשר התיישבות חקלאית רווחית. ואכן, בשלהי שנת 1951 עמד שטח זה בנגב על 400 אלף דונם.

כתוצאה מגורמים אלה הוחלט במוסדות המיישבים להקים "מרכזים עירוניים" (ערים חדשות, ערי פיתוח) בשדרות, אופקים, נתיבות, ועסלוג'. האתרים ראס זואירה (ערד) וכורנוב הוצעו כמרכזים עירוניים-תעשייתייים. באמצע שנות החמישים הגיעו חבל הנגב והאגף לתכנון שבמשרד ראש הממשלה להסכמה על מבנה המדרג היישובי האופטימאלי לנגב וכך שירטט אותו מיכה טלמון:

א. באר–שבע, תבנה כעיר המחוז ובעתיד כ"בירת הנגב". ב. ערי שדה: כדוגמת אופקים, שתיתן שירותים ל–20 אלף איש בקרבתה. ג. מרכזים אזוריים: לדוגמה עזתה או חבל מעון שיבנו כמספקי שירותים ל–6000 נפש. ד. מרכזים כפריים, יישובי השובלים, שובה, שלחים, מבטחים שיתנו שירותים ל–2500 נפש. ה. מרכזים גרעיניים: כמו גוש יישובי השרשרת וגוש ישובי השריעות שיבנו כמושבים המסייעים זה לזה באופן ישיר וללא תיווך.