ניצוצות החיים

מילים ראשונות

כששואלים אותי: "כמה זמן כתבת את הספר הזה?" אני עונה: "כל חיי". בספר זה נמצאות המחשבות שלי, האמונות שלי, ההוויה שלי. כל כולי מרחפת בו בין המילים. התחלתי למלא את הדף מלמעלה עד למטה, בשוליים, ובכל מקום שהיה פנוי, עד שנרגעתי מהרגשות שהציפו אותי. אך כשהבטתי על הכתוב לא הבנתי דבר. היה שם כאוס מוחלט של מילים שהתפזרו להן כציפורים בשמים. למעשה, בתחילה לא חשבתי לכתוב ספר, אלא רשמתי סדרת רשימות של מילים שרציתי להגדיר. לא ידעתי מה אני עתידה ליצור. שתי המילים הראשונות שהתעוררו בי היו טוב ורע, ומכאן הכול התחיל בקילוחי כתיבה. כף ידי מיהרה על גבי הדף, והכול החל לקבל סדר הגיוני.

את ההשראה הראשונה שלי שאבתי מהקשיים הרבים שעברתי: אמי, שנפטרה בעודי צעירה, הצורך לשרוד עקב כך, מצבי הכלכלי הירוד שמעולם לא זרח ופרח, שנות העבודה הרבות ללא הפסקה ולפעמים בשלוש עבודות בו בזמן "מהבוקר עד צאת הנשמה", ובשנים האחרונות בן זוגי שחלה. במהלך הכתיבה התחלתי לחקור את חיי ולהפיק מהם תובנות, ובנקודה זו של חיי, בשנת 1984, נעזרתי בסדנה לתקשורת מטעם "המרכז הישראלי לפריצת דרך". הייתי צעירה, בת 22. בהמשך השתתפתי בסמינרים נוספים בנושאים האלו: תקשורת, ניהול זמן, מנהיגות ויחסי בני זוג, ומלבד הסמינרים הללו לקחתי חלק גם ב"פורום" שנערך על פני שני סופי שבוע והתנהל בשפה האנגלית. את חלקו הנחו מרצים מארצות הברית. שם קיבלתי את ההארות הראשונות בחיי, את היכולת להבחין בין מציאות לבין פרשנות אישית ואת הכלים להסרת הקליפות הרבות העוטפות אותנו כבצל. ה"פורום" הותיר אותי עירומה מול המציאות שבה חייתי, מציאות שהייתה מורכבת ברובה ממצבים שבהם נאלצתי לשרוד במהלך חיי היום-יום שלי. מציאות זו הניחה את רגליי על הרגע הנוכחי הקיים באמת, רגע ההווה, שהוא למעשה התשוקה לחיים – לחוות את הרגע ולהבין שמה שיש ברגע זה הוא בגדר "משמע אני קיים עכשיו".

זו המציאות שלי וממנה אני פורצת קדימה, מתוך דף חלק ובלי המעמסה של העבר על צווארי. להתחיל כל יום מאפס קל הרבה יותר מאשר להתחיל כל יום עם משא כבד על הגב, משא מהעבר. הכוח והעוצמה שקיבלתי באותו "פורום" היו מדהימים. כל אחד ששיתפתי בחוויה שעברתי ראה בי שינוי חיובי ויצירתי. רתמתי אנשים רבים לגישת חיים זו, שהפכה עבורי למורה דרך. אני רק רוצה לציין, או יותר נכון, להסב את תשומת לבכם לעובדה כי כל שותפי הסדנה הגיעו מחויבים לשינוי ולעבודה עצמית. כולם הגיעו עם התשוקה לגלות את עצמם ואת ייעודם, אך חשוב להוסיף כי כשחוזרים הביתה, אל "המגרש" הטבעי, אל החיים מחוץ לסדנה – קשה יותר. העוצמות הרגשיות שנחוות בסדנה זוכות לתמיכת הנוכחים במאת האחוזים, ובחיים האמיתיים לא כולם מבינים את תובנות הסדנה. לא כולם מעוניינים לשפר את חייהם ולקבל תובנות חדשות, זה פשוט לא מעניין אותם, ובמקרה כזה, הכוח האדיר והתנופה המתקבלים בסדנה עלולים כמו ליפול נוכח חוסר התמיכה. בזמנו לא קראו לזה "חשיבה חיובית" או "חשיבה יצירתית", קראו לזה "להיות", לחוות את הרגע ולהבין שזה מה שיש עכשיו ברגע זה, ומתוכו לצאת אל החיים כמו מתוך דף חלק וליצור אפשרויות יצירתיות "מכלום".

כמה שנים לפני כן סבתי ואמי שאתן חייתי נפטרו, ואבי הפנה לי עורף. הרגשתי בודדה, וכשהייתי נזכרת באמי המנוחה, הייתי מודה לה על שגידלה אותי במסירות, לא החסירה ממני דבר והעניקה לי אהבה ללא גבולות במהלך חייה הקצרים, וכמו אז גם היום, אני מודה לה בכל לבי. גם בתקופת הנעורים שלי, שבה הלכתי נגד הזרם, היא הייתה לצידי בכל צעד ושעל. כשנפטרה מן העולם הרגשתי שהיא הותירה אותי בגפי בגיל צעיר מדי, גיל 19. הייתי זקוקה לה מאוד... אני בטוחה שלולא היא לא הייתי כה חזקה, עצמאית ובעלת אמונה עצמית כבירה. לא זכור לי שהרימה את קולה עלי פעם אחת בכל ימי חייה. היא נתנה לי כוח, ראיתי בה דמות מושלמת כאם, כחברה, כאישה וכמורה, אישה עדינה ויפה בנפשה, אך יש עוצמה אדירה בתוכה.

אבי, לעומת זאת, רצה שאתמודד עם החיים לבד. בזכותו הבנתי ש"אם אין אני לי, מי לי". הוא לא רץ אלי בכל פעם שחוויתי נפילה לאחר מות אמי, הוא רצה שאתגבר בכוחות עצמי. היו ימים שבהם שנאתי אותו על כך וחשתי שהוא מענה אותי, אך כיום אני מבינה שלא משנה מדוע התנהג כך, אלא מה שחשוב הוא שלמרות הכול לקחתי יוזמה, גיליתי תושייה ושרדתי.

בתקופת סדנת ה"פורום", למרות ההתמודדות עם הקשיים בגיל צעיר, הפקתי מהשירותים של "המרכז הישראלי לפריצת דרך" עוצמה רבה והרווחתי כלי חזק ויצירתי שליווה ועדיין מלווה אותי בדרכי. בתוכי תמיד הייתי חיובית, ראיתי את חצי הכוס המלאה גם כשנפלתי ברוחי מעול החיים, וזה קרה לא מעט, אך קמתי די מהר ובי עוצמה חדשה לפעולה. כיום, לאחר 29 שנים, אני סוגרת מעגל בכתיבת ספר על תובנות חיי, תובנות שבהן אני רוצה לשתף במטרה להוביל כל אחד מכם לחיים טובים ומאושרים יותר. אחת המטרות שלי בכתיבת הספר היא ליצור זן אנושי חיובי, לאפשר לכל אדם להיות טוב יותר ממה שהיה אי-פעם ובריא יותר גופנית ונפשית. עמדתי היא: "להיות בריא ומאושר" – אם אצליח לשכנע אתכם לבחור בייעוד זה וליצור מחויבות לעמדה זו גם בכם – אשריי.

עוד בילדותי, כבר בגיל תשע, ביטאתי את עצמי בכתיבה. לא מזמן מצאתי כתבי יד שלי – סיפורי ילדים שכתבתי כשהייתי בכיתה ד'. התרגשתי לראות לא רק את הכתוב בנאיביות ובטוהר הנפש, אלא גם את כתב ידי שהיה "אסון טבע" לכל מורה שניסה לקרוא אותו ולא תמיד הצליח. כשאמי נפטרה כתבתי עשרות שירים. כל עולמי היה מונח על הדפים, מילים שנגעו ללבי ובנבכי נשמתי. אפילו אני הופתעתי מעוצמת הרגשות ששפכתי על הדף. כשכתבתי ספרי הרפתקאות ופנטזיות בשנות הארבעים שלי, החלה המודעות שלי באשר לרצוני להוציאם לאור. הייתי בטוחה שכשיגיע הזמן אוציא לאור אחד מהספרים הללו, אך רצה הגורל והתחלתי לכתוב את "ניצוצות החיים", ובלי לחשוב פעמיים החלטתי שהוא יהיה הזוכה ויצא לאור ראשון.

לכל דבר שקורה בחיינו יש סיבה, והדברים קורים בעזרה של אנרגיות המתרוצצות סביבנו כל הזמן. מאז ומתמיד נפש האדם הייתה לי כתעלומה. הסתקרנתי ועסקתי בשאלות: אילו גבולות האדם מסוגל לחצות? מה צופן לו העולם הזה, ואיך הוא יכול לנצל את חייו בצורה הטובה ביותר? אהבתי לנתח את התנהלותם של בני האדם, וחשבתי שלימודי אסטרולוגיה וגרפולוגיה, שלמדתי כמה שנים, יעזרו לי. קראתי ספרים וחקרתי מצבים. בכלל, תמיד התבוננתי מתוך חקירה על החיים ועל הסובבים אותי, ואף כתבתי בצעירותי על כל אחד מחבריי וניתחתי את אישיותם ואת אופן התנהלותם.

הסיפורים המשולבים בספר זה, חלקם נכתבו מתוך החוויות האישיות שלי וחלקם, סיפורים אמיתיים לחלוטין, סופרו מפי אנשים שחוו בחייהם חוויה מעצימה שחוללה שינוי בחייהם, כמובן עם שינוי זהותם, מקום ההתרחשות או כל פרט מזהה אחר כדי לשמור על פרטיותם. התרגשתי יחד אתם, ובאמצעות הסיפורים עלו תובנות עמוקות, טיפים ונקודות למחשבה בשיתוף המרואיינים. העצמתי עצמי מכך וחוויתי סיפוק רב. ההשראה שקיבלתי ממפגשים אלו העשירה את תוכן הספר ותרמה ליצירתו.

את הקרדיט לשם הספר "ניצוצות החיים" אני מייחסת לבן זוגי שתרם בכל הזדמנות. במשך כל חיינו המשותפים הוא מאמין בי ונמצא לצדי בכל מאווה שברצוני להגשים. הוא אחד ממורי הדרך הדומיננטיים בדרכי. הוא לימד אותי מהן משפחה, נאמנות ואמינות, מהם יושר אמיתי, סבלנות והקרבה. הוא "הטיפ" הגדול ביותר שלי. תמיכתו היא אינסופית, והמרחב שהוא נותן לי נח כקרקע יציבה לרגליי ללא אבני נגף. הועשרתי מילדיי שהתנדבו לספק לי טיפים וסיפורים מתוך עולמם בהתלהבות כה רבה. הופתעתי מהאמפתיה שלהם ליצירה שלי, דבר שנתן לי כוח להמשיך בכתיבת הספר ולהגיע לתוצאות הטובות ביותר שיכולתי להשיג.

הארה חשובה: את המילים הראשונות בספר זה התחלתי לכתוב לאחר דין ודברים קשה עם בתי הבכורה בשבת לפני ארוחת הבוקר. לא יכולתי לבלוע את האוכל. עיניי מלאו דמעות והרגשתי מועקה עד כדי אי-יכולת לנשום. הלכתי בכבדות אל חדרי כדי להירגע מהכאוס שאפף אותי, והתחלתי לשקוע בעצב תהומי. שאלה ברורה ריחפה בחלל: איך כשורדת, שעברה דבר או שניים בחייה, הגעתי למצב שכזה? ברגע מסוים אחד הבנתי דבר. לפתע, משום מקום, זינקתי מהמיטה וחיפשתי משהו כדי לכתוב עליו. הרגשתי שאני זקוקה להוציא את הרעל הזה מתוכי ולהפוך את הקערה על פיה. התחלתי לחשוב כיצד אני מעצימה את עצמי, לומדת מהעניין ונלחמת כדי להישאר שמחה ולצעוד קדימה. חברים ותיקים באו לעזרתי: האמונה, האהבה והביטחון. הרגשתי שהייתה בתוכי מלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע, שניהם נלחמו עלי, שניהם רצו אותי. הכוח הרע ניסה להוריד אותי למטה אל התסכול, הדיכאון והעצב, אל הדמעות, המועקה והרחמים העצמיים, והיצר הטוב, כמו פיה טובה, עודד אותי להישאר שמחה, לסלוח לילדתי ולנסות להפיק תועלת מן המצב. כך נולד הספר "ניצוצות החיים", העוסק כל כולו בדרכים ובפתרונות לטובת חיים איכותיים יותר, לטובת אושר אישי באמצעות הכרת סודות החיים, וזאת על אפו ועל חמתו של היצר הרע המנסה להכשיל ולשבש את החיים מדי יום ביומו.
צריך לזכור: אנחנו המקור לכל מה שקורה לנו. אנחנו אחראיים לחיים שלנו. איש לא גורם לנו להיות עצובים, זועפים, מתוסכלים, פגועים, חסרי ביטחון או שמחים ומאושרים. אנחנו בוחרים ליפול או לקום מחדש, אנחנו גורמים לעצמנו את כל הרגשות הללו ולא האחרים! כי לנו יש שליטה על החיים שלנו, ושליטה זו היא קסם החיים. ולסיום:

"הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' ט"ו).

חשוב לקרוא

אני מחלקת את חיי לארבעה חלקים:

1. ילדותי – כבת יחידה להורים גרושים הייתי די מפונקת ומתפנקת. קיבלתי כל מה שרציתי. הייתי אהובה בקרב המשפחה הקרובה והמורחבת, והצלחתי בכל מה שעשיתי. בבית הספר הייתי בין הטובות בספורט. אפילו את הבנים השגתי בריצת 60 מטרים. בחוג הפסנתר הייתי הטובה ביותר, וכבר בגיל 11 זכיתי ברסיטל לפסנתר במקום הראשון. הרגשתי שנועדתי למקום הראשון בכל דבר. חברים וחברות אהבו אותי ובילו זמן רב בחברתי. זו לא הייתה רק אהבה, אלא כולם האמינו בי ובכישורים שלי.

2. ללא אם – אמי נפטרה כשהייתי חיילת. זמן קצר לאחר מות סבתי היא לקתה בלבה, ובהתקף השלישי, חודש וחצי לאחר ההתקף הראשון, היא נפטרה. כחודשיים מרגע פטירתה נותרתי לבד. הוריי היו גרושים, ואבי, שהתגורר עם בת זוגו בתל אביב, לא טרח אפילו לבוא ולנחם אותי. בחלק זה של חיי נאלצתי לשרוד לבדי ולהתמודד לא רק עם הבדידות, אלא גם עם השמירה על הביטחון הפיזי שלי: תשלומים לבית, קניות, הלבשה וארגון החיים שלי. המשכתי לשרת בנח"ל רחוק מהבית, אף שהציעו לי לשרת קרוב לבית, וכי מה יש לי לעשות בבית ריק... לאחר השירות הצבאי עבדתי בשלוש עבודות והצלחתי לפרנס את עצמי ולדאוג לצרכיי. סירבתי בכל תוקף למכור את ביתי אף שהציעו לי לעשות זאת עשרות פעמים. שרדתי בכבוד ולמרבה הפתעתם של כולם (וגם שלי) הייתי חזקה פיזית ונפשית, וכמו בילדותי – כך גם באותה תקופה האמנתי שכל מה שאעשה, אצליח בו. לא הייתה לי בתודעה מחשבה אחת אפילו על כישלון ועל פחד, לא היה בי היסוס או התלבטות כלשהי באשר לבחירותיי ולעשייתי. כסוס שועט פרצתי קדימה אל החיים ונתתי לעצמי לזרום בעודי מאמינה שכל מה שנקרה בדרכי הוא לטובתי.

3. משפחתי – הכרתי את בן זוגי לחיים בקורס לגינון ולנוי. שנינו היינו על פרשת דרכים. הוא השלים אותי, סמכתי עליו ואהבתי אותו. משהו השתבש בדרך, המצב הכלכלי הורע והידרדר במהלך השנים עד פת לחם, וזאת אף שעבדנו קשה כדי לקיים את עצמנו בכל חודש ולדאוג לשלושת ילדינו. לא הצלחנו להעפיל מעלה. חינוך הילדים לא היה קל, וההתמודדויות עם גיל ההתבגרות היו קשות. במהלך השנים בריאותו של בן זוגי התערערה בצורה חריפה. הרגשתי כיצד הקרקע נשמטת תחת רגליי, וזה שבר אותי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חסרת אונים. על-אף שהייתי חזקה, בטוחה ומלאת אהבה, התחלתי להאמין שאין מוצא למצב הקשה מנשוא, ושכל הטוב שהיה לי נמוג ונעלם, וששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. זוהי כמובן הדרך למטה אל השאול, ובה היצר הרע שולט ומנווט אל התסכול, הדיכאון והעצב.

4. התחדשות – כשורדת החלטתי להרים את עצמי מן העפר ולהחזיר אלי את האמונה בי וביכולותיי. החלטתי ששום דבר וששום אדם לא ישבור אותי. ספר זה נולד מהרצון העז להצליח להתגבר, להאמין וליצור חיים ממקום טוב יותר כדי להיות אדם מאושר יותר.
בחלק הראשון והשני של חיי חייתי באמונה עצמית גדולה, בביטחון ובאהבה אל החיים, ללא היסוסים והתלבטויות – האמונה שלי בעצמי והאהבה לכל מה שעשיתי הן היצר הטוב שהנחה אותי בדרכי. בחלק השלישי של חיי הקשבתי לכל הקולות סביב ונתתי להם לפגוע בתחושת הביטחון שלי ולהכניס בי היסוסים, לבטים וחששות, וכך דעכתי אט-אט – הפחד, ההיסוס וחוסר הביטחון הם היצר הרע ששיבש את חיי. בחלק הרביעי התחלתי להקשיב שוב ליצר הטוב, לחפש את האהבה שאבדה לי, ולהבין שאני שולטת בכל מה שקורה לי ויכולה לנווט את חיי לאן שאני מחליטה.

השאלה המתבקשת היא: כיצד מחזירים את היצר הטוב לחיינו? כיצד משיבים את החיים הטובים אלינו, ואיך נעשים אנשים טובים יותר?
מי שיעז, מי שינסה ולא יחשוש, יצליח!

משחקי שליטה

בכל פעם שראיתי ילדים המשחקים במשחקי מלחמות "הטובים נגד הרעים" במחשב, חשבתי על כך שמשחקים אלו טפלים ושטותיים. יום אחד החלטתי להבין מה גורם לילדים להתמכר למשחקים אלו, והבנתי את הרעיון המנחה אותם. הוא, מתברר, מאתגר יותר מאשר הנגלה על פני השטח. במשחק המלחמה בין הכוחות הטובים לכוחות הרעים על השחקן לשרוד ולהצליח במשימותיו. בכל פעם שהוא מצליח במשימה, הוא מקבל "נקודות חיים" ועובר לשלב מתקדם ומאתגר יותר. כך קורה בדיוק גם בחיים – האדם נמצא במהלך דרכו במלחמה אינסופית בין שני כוחות גדולים, היצר הטוב והיצר הרע. היצר הטוב מושך אותו מעלה וממלא אותו בחיות, באהבה ובשמחה, והיצר הרע מושך אותו מטה אל השאול התהומי המלא בשנאה, בתסכול, בדיכאון, בעצב ואף ברוע לב ובהרס. בכל פעם שהוא מתגבר על מכשול או על קושי בחיים הוא מתעצם וגדל.

לכל מטבע יש שני צדדים. למעשה, לכל דבר קיים היפוכו. כך בנוי העולם שלנו: לכל נברא קיים בן זוג, והוא ההיפוך שלו והמשלים אותו. גבר ואישה, אור וחושך, עצב ושמחה, אהבה ושנאה, יום ולילה, טוב ורע וכך הלאה... אלפי דברים נמצאים סביבנו, ולכל אחד מהם קיים ניגוד. זאת ועוד, ישנם צמדים שבהם זה אינו יכול להתקיים ללא זה. הירח, למשל, אינו יכול להתקיים ללא השמש המספקת לו את האנרגיה ביום כדי שיוכל לזרוח בלילה. כבר בילדות מספרים לנו על מלחמה מול שלום, אהבה לעומת שנאה, יושר לעומת נוכלות וערמומיות.

לאדם יש שתי אפשרויות, הטוב והרע – להיות אדם ישר או ערמומי, לעשות את הדבר הנכון או להתפתות לדברים אפלים וחשוכים. המטרה היא להבחין בין הרע לטוב, והאדם צריך לבחור את הדרך שבה יבחר ללכת. הכול קיים – רק תבחר, וכדברי חז"ל: "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' ט"ו). כל אדם צריך לבחור לאן הוא שייך, לאריות או לשועלים, לשקרנים או לדוברי האמת, לבונים או להורסים, לאוהבים או לשונאים. האדם נמצא באופן קבוע, בחיי היום-יום שלו, בשיחות אינסופיות ובמלחמות בינו לבין עצמו. השיחה המתנהלת בתוך ראשו היא בין היצר הטוב, שנועד לתרום ולבנות, לבין היצר הרע, שנועד לשבש ולהרוס, ליצור עוינות ומלחמה, שנאה וקנאה.

היצר הרע רוצה תמיד להכניע את הטוב ולהתגבר עליו. הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, ודורש מן האדם ללכת בדרכו האפלה. הוא לא נותן מנוחה, אינו מרפה ומנסה לשבש את חיי האנשים בכל מחיר. הוא צועד בהתמדה בד-בבד עם היצר הטוב ולא מקל. אפתיע אתכם ואומר כי מדובר בתהליך טוב, בכל אדם יש טוב ורע. היקום נברא עם כל השפע שבו כדי שאנשים יבחרו בדרכם. היצר הרע עוזר לנו להגיע אל הטוב ולבחור בטוב, זוהי הבחירה החופשית. ללא היצר הרע כיצד נדע מהו טוב? כיצד נדע מה תורם ומה לא? איך נדע שאהבה היא דבר טוב ולא שנאה והרס?

על האדם להיות חזק ולהתגבר על היצר הרע, המעמיד בדרכו ניסיונות ומכשולים. עכשיו תשאלו: מדוע? אני בטוחה שישנן תשובות רבות, אך התשובה שלי היא: כדי להיות אנשים טובים יותר. כדי שהאנושות תמשיך להתקיים. ללא אהבה וטוב האנושות לא תוכל להמשיך להתקיים. בדיוק כמו הדלק למכונית – בלעדיו לא יותנע המנוע. האנרגיות של בני האדם משפיעות על אופן התנהלות העולם כולו. כשאנחנו עולים מדרגה, בכל פעם שאנחנו מתגברים על היצר הרע, אנו מתמלאים בחיות ומשפיעים על כל הלך הדברים בכל היקום כולו.

האם אתם מכירים את ההרגשה המלווה התגברות על מכשול? לא התפתיתם לשקר, לבגוד או לגנוב, עשיתם את הדבר הנכון, החלטתם לעזור לאישה זקנה להרים את הסלים, לא נתתם לעצמכם להיכנס לתגרה, החלטתם לעזור לחבר שספג השפלה או לעזור לחבר בצרה, עצרתם את עצמכם ולא הרמתם את קולכם ובמקום זאת אמרתם משהו שיכול לעזור ולתרום. זוהי הרגשה של ניקיון – סוף-סוף עשיתם את הדבר הנכון. זוהי מין התרגשות פנימית המספקת אנרגיה חיובית ותחושת עילוי. זוהי הרגשה של התגברות וניצחון על היצר הרע. הרגשה זו מעידה כי אתם בדרך הנכונה להיות אנשים טובים יותר ואם כך גם מאושרים יותר ומצליחים יותר. השינוי מתחיל בכל אחד ואחד מכם, ובדרך זו אתם שומרים על קיום האנושות, משום שבהתנהלות זו אתם מזרימים אנרגיות חיוביות. כן, יש לכם כוח לשמר את הבריאה האלוהית, וכך תצאו נשכרים והטוב ינצח.

"איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד' א'). התשובה היא: זה שנלחם, זה שאינו נכנע לרע, זה המוכן לבנות ולא להרוס, לאהוב ולשמוח ולא להיכנע לעצב ולתסכול, זה שחרוץ ולא עצלן, זה שגורם למשפחתו נחת, זה שעוזר לחבריו ומוקיר תודה לחברים שעזרו לו. או אז נתייחס אליו כגיבור שניצח בכל המלחמות.

צה"ל נחשב לאחד הצבאות הטובים והחזקים בעולם. הוא שרד במלחמות רבות ומפעם לפעם התחשל והשתכלל.

לשמחתנו או לצערנו, איכותו נובעת מהתמודדות עם קשיים ואתגרים שהוצבו בפניו, בהצלחה. כל פעם שניצח הוא עלה מדרגה והתעצם. עקב כך הפכנו לעם שורד שקשה להביסו, עם מנצח, והיד עוד נטויה.
כשאדם מתגבר על היצר הרע שוב ושוב ואינו מאפשר לעצמו להיחלש מולו, הוא עולה מדרגה. הנפש שלו מתחזקת, החיים שלו מתמלאים בחיות ובשפע והוא מצליח בכל מעשה ידיו וחי חיים שלמים.

כשאנחנו קמים בבוקר עם חיוך רחב הנסוך על פנינו והלב שלנו נפתח, אנחנו שמים לב לשמים, לפריחה, לרוח המניעה את העצים בקלילות, לציוצן של הציפורים. אנו נעים בקלילות וחשים בנעימות – כל אלו מעידים שהיצר הטוב נמצא בחיינו, וזה אינו מובן מאליו. אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא להמתין ולא לומר מיד ותמיד את מה ש"עומד" על קצה לשוני. לא כל דבר תורם. מה שיש בלב אינו העיקר. צריך לעצור רגע ולחשוב האם המילים הללו תורמות למצב, האם הן יקדמו את התהליך או את מערכת היחסים. לפעמים אנחנו לא חושבים "מה תורם" ומגיבים בצורה אוטומטית כי כך קל יותר. מילים, כמו מעשים ללא מחשבה תחילה, עלולות לשבש. קל יותר להרוס וקשה יותר לטפח את היצר הטוב.