לשחק במחזה "האב" מאת אוגוסט סטרינדברג (1849-1912) זוהי זכות גדולה לשחקנים העומדים לסיים בעוד מספר חודשים את לימודיהם בבית צבי, יותר מאשר השתתפות במחזותיו של שייקספיר. כי מחזותיו של סטרינדברג הן מהעילית שבעידית של המחזות אי-פעם, ודורשים לא רק יכולת דקלום, אלא משחק טוטאלי. במקביל למחזותיו של בן דורו הנריק איבסן הנורבגי, גם סטרינדברג עסק בנושא מקומה של האישה במודרניזם, במהפך שמרדנות הנשים יצרה ממנה בהמשך את הפמיניזם, כשהמחזות של שניהם כאחד מבטאים את מסקנתם, שערעור מקומו של הגבר במשפחה ועליית מיקומה של האישה במקומו הם דבר המנוגד לטבע האנושי ולצרכי קיום המשפחה.
הבימאי הצעיר והכה מחונן
אלון טיראן ("מלחמה") יצר בהצגה זו יצירת מופת הודות למשחק המבריק, הכה נוגע ללב של כל השחקנים שבחר ללהק בה. העלילה מתמקדת על במה בעיצובה של דינה קונסון, שכל סביבתה אפלולית וקודרת, כמו האזור הצפוני בו מצויה שבדיה, מכורתו של המחזאי; כשלפי גישתו של הבימאי חלק מהדיאלוגים מצויים בין אלה שעל הבמה לבין אלה שפוסעים על השולחן הארוך, שמהווה מטאפורה לעריצותה של האם ונחישותה להביא להתפוררותו עד כליון של בעלה.
הנושא: הקצין והמדען אדולף, שפסגת חייו היא עבודת המחקר המדעית שהוא עושה במקביל לשירותו בצבא, חדל לפתע לקבל את הספרים שהזמין לצורך מחקרו. הגורם: רצונה של אשתו הזוממת לגרום לו עקב אי-יכולתו להמשיך במחקר להתמוטטות עצבים, ולזכות בחזקה על רכושו והעיקר - להיות בעלת ההחלטה היחידה בדבר גורל הבת שלהם. לאשה-השטן הזו ש
עמית זיתון ממלאה בקור רוח מקפיא ובמבטים עוצרי נשימה, יש תוכנית שטנית, ולצורך כך, מלבד הפסקת משלוח הספרים והעלמת התכתובת שלו במשך שנתיים עם הוצאות הספרים - היא מפטרת את הרופא המקומי ומנצלת את כוחה להשפיע על הרופא החדש (
שניר וילר) הקולט את מזימתה, אך בלית ברירה נכנע לדרישותיה עקב סחטנותה.
דניאל חסין כקצין-המדען, יוצר מהתפקיד הכה מורכב ולא קל לביצוע, דמות שאי-אפשר לשכוח אותה. לנגד עיני הצופים הופך לאט-לאט המפקד הנערץ והאישיות המכובדת, תחת מכבש השקרים והתיחמונים של לאורה אשתו, לסמרטוט ולשבר כלי, עד שהיא מצליחה למוטט אותו כליל. כל זאת מסיבה אחת - היא רומזת לו באופן כללי, שאף פעם האב אינו יכול לדעת אם הוא אכן האב של הצאצא (במקרה זה - הבת ברטה, אותה ממלאה
יעל מואב באופן מלא תום ילדות ומרגש עם כל התלותיות של ילד בהוריו במיוחד אם).
דניאל חסין מצליח בצורה כה רבגונית ובכשרון נדיר להמחיש את המהפך במצבי נפשו של האב; מאדם בשיא הצלחתו, כמפקד בצבא ובבית, בוטח בעצמו ומסור למשימתו - לנפש הרוסה, שבורה שהזעם והתסכול הופכים אותה למתפרצת וגועשת. קולו הכה רב גווני ועשיר של דניאל, מסייע לו בביצוע הכה הנדיר של המחשת המעברים הנפשיים בין שני מצבי האופי שלו. למעשה מוליך אותו מהעבר ודרך הרס ההווה לעבר עתיד הצופן החובו רק כיליון. אהבתו לבת הקטנה המתוקה ברטה, לה הוא מייעד לימודים והשכלה בעיר כדי להיות עצמאית בבוא היום עם מקצוע - אהבתו זו נמחצת בבת אחת עם החדרת הידיעה שזו אולי לא בתו. הבת היא שמשמשת כסלע המחלוקת בין לאורה לאדולף, במאבק מי ישלוט עליה ויקבע את גורלה. הספק באבהותו הוא שמביא בסופו של דבר לשבירתו. מה שמומחש בצורה כה פנטסטית על-ידי דניאל חסין מול התנהגותם של כל היתר המשתפים פעולה עם האם כנגדו.
אחיה של לאורה, הפסטור, משמש כדמות תומכת חיובית (ג'וני רוזנבלום הכה חביב) ומהווה את הפן הנוצרי שברוח המחזה. הפן שהוא העילה לרצונה של האם להמשיך ולהחזיק את הילדה בבית, בכפר, ולא לשלוח אותה ללמוד בעיר. הדמות הקובעת לגבי האב, היא האומנת שגידלה אותו והגרה בביתם (נוי עזריה מלאת הרגש והחום, שבסצינה בה הוא מוצא מפלט בחיקה היא מזכירה את סצינת הפייטה ביצירתו של מיקלאנג'לו). את דמות פיקודו המעריץ והנאמן של הקצין, נויד, עושה יפה
יבגני מוליבוגה (המתחלק עם חסין בתפקיד האב).
סיום המחזה עשוי בריאליזם נוקב, כשהבימאי מוליך את ההתרחשויות בקצב ובמתח העולים ומסעירים את הצופים. זוהי אחת מההצגות המשובחות ביותר שעלו על הבמה בשנים האחרונות. לצפות בה - זה פרס לכל צופה. משהו נדיר באיכותו שלא מצוי ביומיום.
כל השבחים לבימאי, לשחקנים ליוצרים וכן לבית צבי - שהיטיב להביא את תלמידיו לשיא יכולתם.
