המחלוקת על הריבוי הטבעי של המוסלמים

קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי שיעור הריבוי הטבעי של המוסלמים בארץ בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. ג'סטין מקרטי קבע במחקרו מ-1990 שהריבוי הטבעי של המוסלמים בארץ בשלהי המאה ה-19 היה גבוה והיה הגורם הבלעדי לעלייה הגדולה במספרם. על-פי המחקר שלו הייתה ירידה בתמותת תינוקות, עלייה בתוחלת החיים וירידה בתמותה וההגירה הייתה גורם זניח בעלייה במספרם. חוקרים רבים מטילים ספק בטיעונים אלה. הוויכוחים בין החוקרים הם לגבי מספר גורמים שהשפיעו על הגידול המשמעותי במספר המוסלמים בארץ בין שלהי המאה ה-19 ופרוץ מלחה"ע הראשונה ב-1914. הגורם הכלכלי נדון במאמר קודם. גורם הריבוי הטבעי במאמר זה.

גודל המשפחה

נקודת מחלוקת אחת נוגעת למספר הילדים וגודל המשפחה - עוזיאל שמלץ דחה את קביעתו של מקרטי שנתוני הסקרים לא דייקו לגבי מספר הילדים ולכן יש להגדיל את הנתונים הרשמיים. מקרטי קבע שאשה ערביה ילדה בממוצע 7 לידות בחייה. אבל, החוקרים בדעה שהגודל הממוצע של המשפחה היה בין 5 ל-7 נפשות, והרוב נטו ל-5. לאור הגודל הממוצע של המשפחה לא סביר שהיו 7 ילדים במשפחה. נתן שור בסס את התזה שלו על גודלו הממוצע של בית האב (המשפחה) בעיקר על מקורות לא עות'מאנים בהם צויין בית האב ומספר הנפשות. זאת בניגוד למיפקדים העות'מאניים אחרים שדווחו רק על מספר בתי האב. הוא הגיע למסקנה שהגודל הממוצע של בית האב לאורך התקופה העות'מאנית היה ביחס של 4:1.

תוחלת החיים

נקודת מחלוקת שנייה נוגעת לתמותה ותוחלת החיים- גד גילבר השווה בין גידול האוכלוסייה הערבית בארץ לגידול האוכלוסייה המוסלמית בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר באזור- טורקיה, מצרים ואירן. הוא הסתמך על מחקרים שנעשו לגבי ההתפתחות הדמוגרפית בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 והגיע למסקנה שהריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית בארץ היה גדול משמעותית בהשוואה לארצות אלה. גילבר מסכים, לכאורה, עם מקרטי שעיקר גידול האוכלוסייה הערבית נבע מריבוי טבעי. הגורם לריבוי הטבעי הגבוה היה, לדעתו, הירידה בתמותה לעומת העדר שינוי בשיעורי הילודה. הירידה בתמותה הייתה מכ-40 לאלף בשנות ה-1880 לכ-25/30 לאלף בשנות ה-1920 .שיעורי הילודה בתקופה העות'מאנית המאוחרת היו כ-50,000 לאלף. אבל, הוא מודה שהנתונים שהביא מבוססים על השערות והערכות בלבד.

דוד גרוסמן התייחס לגורמים שקיזזו את הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית. הגיוס לצבא וחללי המגפות.

הגיוס לצבא - גרוסמן הביא ראיות ממחקרו של כמאל קראפט שלפני אמצע המאה ה-19 סבלו הפלאחים ממספר בעיות שהשפיעו על הריבוי הטבעי. ב-1826 הכריז השלטון העות'מאני על חוק גיוס חובה לצבא. הנוצרים והיהודים היו משוחררים מתחולת החוק אך על המוסלמים חלה חובת גיוס. השלטון העות'מאני גייס פלאחים לצבא למלחמות. בניגוד לעירונים שהיו בעלי אמצעים לפדות את עצמם ובניהם משירות או באמצעות שוחד, הפלאחים נאלצו להתגייס ונעדרו שנים רבות מהבית. השלטון העות'מאני היה מעורב במאה ה-19 במלחמות בחצי האי קרים, בבלקן ובקווקז. החיילים המוסלמים בילו את שנות הפוריות שלהם בצבא. מאחר שרבים נעדרו או נהרגו בקרבות עובדה זו השפיעה על הירידה בילודה, על העלייה בשיעורי התמותה ועל הירידה בתוחלת החיים. בעוד שבערים הייתה ירידה בשיעורי התמותה, בשנות המלחמה הייתה ירידה בילודה בכפרים המוסלמים והייתה עלייה בתמותה וירידה בתוחלת החיים של גברים מוסלמים בצבא.

המגפות - מאחר שהמוסלמים היו ברובם תושבי כפרים בהם רמת שירותי הבריאות והסניטציה היו ירודים, הם סבלו יותר מכולם ממכת מגפות הדבר והכולרה שהיו תופעה די שכיחה בלבנט כולו.

מקרטי הגיע למסקנה שהריבוי הטבעי היה 1.24% לכל 1,000 בממוצע. חיים גרבר חלק על שיעורי הריבוי הטבעי של מקרטי. הוא הגיע למסקנה שבין 1800 ל-1836 היה הריבוי הטבעי 0.8% לכל 1,000 ובין 1836 ל-1857 הייתה ירידה ל-0.3% בשל בצורות ומגפת הכולרה. קונרד שיק חלק אף הוא על מקרטי והגיע למסקנה שהריבוי הטבעי היה 1% לשנה בלבד. גרוסמן מצא שהמיפקד של 1912/3 הביא נתונים שבעזרתם ניתן לחשב ריבוי טבעי כולל של האוכלוסייה בערים. בצפת היה הריבוי הטבעי הכללי 0.27%, בנצרת - 0.17%, בעכו- 0.15% ובטבריה רק 0.1%. בעכו היה רוב מוסלמי, בנצרת היה רוב נוצרי ובצפת היה רוב יהודי. אומנם נתוני עיר אחת אינם מהווים ראייה לשיעורי הריבוי הטבעי אבל אף אחד מהנתונים אינו מתקרב לשיעורי הריבוי הטבעי שקבע מקרטי. גם שאר החוקרים אינם מקבלים את קביעתו של מקרטי. גרוסמן ניתח את מצב הריבוי השנתי באזורים הכפריים והגיע למסקנה שעל-פי מקדם 5 ( המיפקד העות'מאני התייחס רק לבתי אב ולכן צריך היה להכפיל את המספר במספר הנפשות הממוצע במשפחה) היה ממוצע הריבוי הכלל שנתי 1.14% ועל-פי מקדם 6 היה הריבוי השנתי הממוצע 0.79%. שני הנתונים נמוכים מהשיעור שקבע מקרטי - 1.24%.

בקיצור, רוב החוקרים מטילים ספק בטענת מקרטי שריבוי טבעי גבוה בקרב המוסלמים היה הגורם לגידול העצום במספר המוסלמים בארץ בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. רוב החוקרים בדעה שההגירה המוסלמית לארץ תרמה אף היא תרומה משמעותית לגידול האוכלוסייה המוסלמית. על כך, במאמר הבא.