משפחתי, ירושלמית עסאלית, משני הצדדים. החוטר שמצד אבי עלה לירושלים בסוף המאה ה-19. בשבילי הגליל התלולים (על חמורים), מטבריה, והתיישב בצפת. ולאחר מספר שנים המשיך את דרכו. הפעם, על עגלות, ותקע יתד בירושלים, בעיר העתיקה, ליד חורבת ר' יהודה החסיד. כאן הם מצאו חצר יהודית חיה ותוססת. בני כל העדות התפרנסו ממשלח ידם, אם במסחר ואם מעיסוק בענייני ממון. קצתם היו בעלי מלאכה שמצאו פרנסתם בדוחק ממלאכות שונות. תיקון שעונים, רצענות, נגרות, חייטות וכו'. חלק מצאו פרנסתם בהוראה, כסבי המנוח, מרדכי לבית שרייבר, שנמנה על חסידות קרלין. רעייתו, סבתי, שלומציון, או בקיצור ובחיבה כפי שקראו לה מקורביה, שלומ'צה. הייתה עקרת בית. ועוד נשוב לשם המיתולוגי הזה בהמשך.

חלק מתושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה מצאו פרנסתם מה"חלוקה". ממון שנאסף כתרומות בחו"ל וחולק כאן על-ידי כוללים, גמ"חים. שדרי"ם, ועוד כלי קודש, שפשטו ידם בין הגבירים בחו"ל. אלה היו מוסדות צדקה למיניהם, שראו את עשייתם החשובה ביישוב הארץ, על-ידי תמיכה בתושבים, אם ברב ואם במעט. היום, בראיה היסטורית, ה"חלוקה" נתונה לביקורת, אולם המוסד הזה, עזר, לעיתים באופן משמעותי מאד, לעצם הישרדותו של היישוב היהודי בעיר העתיקה.

משפחתי מצד אמי אף היא הייתה נתונה לקשיים. כאשר הטורקים גייסו את נערי ירושלים, בתוקף צווי חרום שהוציאו, לצבא הטורקי. רבים גויסו. סירוב היה גורם לאסון. מספר עריקים שסברו כי יצפצפו על השלטונות וגם יצליחו, מצאו את מותם בשער יפו. כאן בחרו הטורקים, לבצע את ההוצאות להורג בתליה ללא משפט, של עריקים שנתפסו.

הנער דב, סבי המנוח, מצד אמי, גויס אף הוא. לאחר תלאות הגיע עם היחידות הטורקיות הנסוגות לאחד ממחנות הצבא הטורקי, ע"י אנקרה, שם מצא את מותו מדלקת ריאות, בחצר הקהילה היהודית. סבתי לאה, נשארה באלמנותה כ-65 שנה. היא גרה עטויית מטפחת ראש שחורה, בבתי ורשה שבשכונת מאה שערים, עד יום מותה.

על קצה המזלג ובקצרה, זה היה הסיפור של המשפחה, אשר באופן מוזר יצאה למרחב, כרבים אחרים, עם כניסת הגנרל אלנבי, לירושלים ב-1917. בואו של הגנרל האנגלי, נתן את האות לבניה מואצת של שכונות חדשות. ירושלים העברית גדלה וצמחה במהירות. לתהליך הזה סייעו נדיבים וביניהם משה מונטיפיורי, שבנה את משכנות שאננים. בשנים הבאות נבנו שכונות רבות מחוץ לחומות: בית ישראל, אבן-ישראל, נחלאות, מקור חיים, מקור ברוך ואח"כ בית הכרם, רחביה, שגם משכו עולים חדשים מחו"ל. וכמובן נלוותה לבנייה גם יציאה של אנשים צעירים מהחומות. משפחות צעירות איכלסו שכונות אלו. עד 1948, עת פרצה מלחמת השחרור כבר מנתה אוכלוסייתה של ירושלים החדשה למעלה מ-100,000 נפש.

גם מרכז העיר ראה עכשיו ימים טובים יותר. הרחובות המרכזיים בו נבנו במהירות. המשולש הירושלמי הידוע, הרחובות המלך ג'ורג', בן יהודה ויפו, הוקם אף הוא בתחילת שנות ה - 30 של המאה הקודמת. בנייתו קידמה מאוד את המסחר המלונאות והמלאכה בעיר.

וכאן אנו מגיעים לתכלית סיפורנו.

במסגרת הבנייה המואצת נבנו גם הרחובות הלני המלכה, הנסיכה מרי, דוד המלך ומוסדות כמו מלון המלך דוד, אימק"א. ה"מושבות" למיניהן, היוונית, הגרמנית והאמריקנית (בשיח ג'ראח).

חוטר של משפחתי, שלו מקום חשוב מאוד במחתרת האצ"ל, בשם ארציאלי, עקר אף הוא לעיר החדשה. הם מצאו דירה מרווחת בנחלת שבעה, הסמוכה לרחוב יפו. ראש המשפחה, פרץ ארציאלי, עסק בשענות וביודאיקה במרכז מסחרי קטן, המצוי עד היום ליד שער יפו. אלא שהיום, מוכרים שם ערבים, תושבי המקום, בעיקר כעכים...

בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי ומאימת לוחמי המחתרות, ובמיוחד האצ"ל, שפעל באינטנסיביות רבה בירושלים, ביצרו הבריטים את משרדי הממשל הבריטי במרכז העיר, בגדרות ובקונצרטינות והפכוהו למבצר, המנותק מיתר חלקי העיר. היהודים קראו לו בווינגראד, על שם שר החוץ הבריטי, שהיה עויין להתיישבות היהודית בא"י. המבנה הקיצוני בבווינגראד, במערבה, היה בניין ג'נראלי היפה. על פסל האריה הניצב על גגו, קיימים סיפורים רבים, אותם נשאיר לפעם אחרת...

בפרוץ המאורעות ב-47, הציתו פורעים ערבים את חנויות היהודים. בשער יפו. במקום זה, באותו פרץ של אלימות טיפוסית, נרצחו שבעה יהודים. היתר נאלצו לנטוש בחופזה את המקום. ביניהם היה גם פרץ. חנותו הקטנה נשדדה תחילה והוצתה אח"כ על כל התכולה שנותרה בה. כאשר פינו הבריטים את צבאם מארץ ישראל ב-14.5.48, השתלטה ההגנה על אזור בווינגראד. וכאן מצטלבים שני הסיפורים.

פרץ, איש מיוחד, שהציונות בגירסתה הפולנית, שאיננה יודעת פשרות, מבית מדרשם המקורי של ז'בוטינסקי ובגין, ז"ל, הייתה כאש בעצמותיו, החליט לפתוח חנות חדשה, במקום זו שהועלתה באש, הפעם במרכז העיר, באזור בווינגראד ששוחרר זה אך עתה, על-ידי כוחות ההגנה. במקום בו נפגשים רח' הלני המלכה ורח' שלמה המלך. אלא ששמו של הרחוב הציק לו. את השם הבריטי יש לסלק, אמר. הוא הזמין אצל עושה שלטים ידוע שלט בתבניתו של השילוט הבריטי, ועליו כתוב בשתי שפות רח' שלומציון המלכה, כשם סבתי המנוחה... משהוכן השלט, תוך ימים, נטל סולם, נטל מפתח שבדי, והציב את השלט החדש על אותו עמוד, באותו מקום, בו היה בעבר השלט הבריטי, שנזרק עכשיו לאשפה. כך החליפה המלכה שלומציון, את הנסיכה מרי.

עוד ויכוחים לא מעטים היו לדודי פרץ עם הרשויות, פה ושם הנחית עליהם גערה ציונית נוזפת... לבסוף נכנעו כולם, ליוזמתו הפרטיזנית. עתה עיניכם הרואות, בעוברכם במקום הומה זה, כיצד נתווספה לירושלים עוד פיסת גאווה, הקשורה לנצח בהיסטוריה היהודית...