|
|
אני דניאיל חארמס
[צילום: יוסי ירום]
|
|
|
|
|
התקופה הסובייטית המוקדמת, של ראשית המאה החולפת, שבה התיאטרון היה מהפכני והמהפכה הייתה תיאטרון, שימשה מן הסתם השראה רוחנית לסטיריקן הרוסי דניאל חארמס לכתיבת הגיגיו, שהצטיינו בסגנונות הסוריאליזם והאבסורד.
חארמס אינו אלא כינוי העט שאימץ לעצמו הסופר - ששמו המקורי היה דניאל איבנוביץ'-יובאצוב - ככל הנראה בהשראת הערצתו המופלגת לבלש הספרותי המיתולוגי שרלוק הולמס, שכמוהו חלם על שפה חדשה, שאיתה הוא אמור ליצור עולם בלתי-הגיוני.
חארמס (1905-1942) התחיל, למעשה, את יצירתו כסופר-ילדים,אך מהר מאוד מצא את עצמו בכלא הסובייטי בשל התכנים שבספריו, שהוגדרו בחלונות הגבהים כ"מרחיקים את הנוער מקווי המציאות". לאחר שחרורו, התקשה חארמס למצוא עבודה בכתיבה, אך בכל זאת המשיך לכתוב ולפתח את סגנונו הייחודי.
שחזור
בכתביו של חארמס ניתן לזהות ניצנים ראשונים של האבסורד והאנטי-ריאליזם - מה שהקשה עליו להתפרסם ולקבל הכרה מהשלטונות הסובייטיים. את ההכרה הראויה לו הוא קיבל רק עשרות שנים לאחר מותו.
בתיאטרון הבית שבתל אביב מוצג עתה המחזה "אני דניאל חארמס", של אריאל ברונז, על-פי סיפוריו הקצרים של הסטיריקן, בשיתוף פסטיבל גשר הבינלאומי 2017. בתהליך העבודה של המחזה שוזרו מגוון סיפורים, שירים, מערכונים, קטעים מיומנים ומכתבים.
המחזה מתאר את עולמו מלא ההומור והטרגדיה של דניאל חארמס. דרך עולם תנועתי עשיר ובליווי של מוזיקה חיה, מתחוור ונחשף כיצד הטקסטים האבסורדיים האלו, שנכתבו בראשית המאה החולפת, עדיין רלוונטיים עד עצם היום.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
