יחסי האימהות (היידישע מאמע) והבנים

שחקן ה"יידישפיל" יוני אילת הגה את הרעיון להצגה לאחר שקבוצת הצעירים הצברים בוגרי בתי הספר למשחק כמו בית צבי עשו את הסטאז' שלהם בתיאטרון בו למדו יידיש והבינו אותה. העבודה המשותפת של להקת צעירי תיאטרון הידישפיל במשך השנתיים האחרונות, גרמה להם לחוש כמו משפחה, סיפר יוני לאחר ההצגה החגיגית. לכן מובן כיצד יכלו הצעירים לפשוט את המסכות, ולחשוף את רגשותיהם המורכבים כלפי האם הפרטית שלם: לא להתבייש על הטרחנות והנודניקיות של כל אימא החרדה לצאצא שלה. אך גם לחשוף את הכמיהה אליה, החרטה על ההתנגחויות ביניהם בילדות ועד עתה, על ההתערבות החודרנית שלה בחייהם - והכל ברוח טובה, מלאה חידודי לשון שניכרת בהם ידו של רוביק רוזנטל שערך את קטעי המעבר שבין 11 השירים היפים.

הצגה שנועדה במיוחד לצעירים כיום, שרוח האם הפרטית שלהם נושבת בחייהם, אם ירצו או לא. ייתכן שהמבט שההצגה מעניקה למערכת היחסים בין ילדים להוריהם החל מהילדות ועד למותה של האם, יתן להם יותר רגישות לנושא והתייחסות אליו. אך בעיקר - ההצגה מחברת היטב בין הדור הקודם, דובר היידיש, שחי בליבו את מסורת העבר, לבין הצעירים שנדמה להם שהמציאו את הגלגל. אך למעשה - העולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת השמש. אימא - זו אמא. וגם אם בהצגה יש צחוק על כל אימרה שהאם מפטירה לאחר כל אירוע, ושהפכה למטבע לשון כמו "אני כבר אנוח בקבר" ועוד אימרות מוכרות ומצחיקות אחרות, הרי בסך-הכל זוהי הצגה שמבצעיה מעולים, בעלי קולות מרנינים ויפים בשירים שהם שרים, בתוך תפאורה מקסימה יפהפיה שעיצבה מאיה פלג, עם התלבושות של לירון בליס, הניהול המוסיקלי של ליאור רונן המחונן ("סיפור אהבה בשלושה פרקים"), הכוריאוגרפיה של טולה דמארי (כולם צעירים כמו השחקנים), היעוץ והתחקיר המושקעים של ד"ר יניב גולדברג, שכל משפט בהצגה הוא פנינה בזכותו, והכי הכי: עיצוב התאורה של היחיד שאין שני לו - מישה צ'רניאבסקי. ראוי שכל מעצב תאורה בארץ ילמד ממנו כיצד לא מותירים שני שחקנים באור קלוש בסצינות שלמות, בעוד הספוט קבוע ומאיר רק בחלק אחד של הבמה (מה שקורה לעתים כה תכופות בתיאטרונים רבים, גדולים וטובים). רק הודות לתאורה המופלאה של מישה צ'רניאבסקי ניתן להבחין בדיוק בכל הבעה של כל שחקן גם מישיבה ממרחק. שלא כמו בתיאטרונים אחרים.

האימא היהודיה היא שאפתנית. רוצה את הכי טוב לילדיה. מכאן מובן הלחץ שהיא מלחיצה אותם ומנדנדת להם. אולי מקור האופי הזה הוא במצוקה בה חיו היהודים באירופה במשך מאות שנים, והיא שכפתה עליה את הצורך בזה.. המאטריארכליות קיימת עד היום, וההצגה של היידישפיל, בעריכתו ובימויו של יוני אילת, מעניקה לנו מבט רחב ומחייך הטובל ברגש עם המון חן. מירי רגנדורפר עם הכשרון התיאטרלי והקומי, יעל יקל הבלונדית התמירה וקולה הנפלא, ורונית אשרי-סנדלר שהיא האימא האולטימטיבית - כולן מחוננות בכשרון משחק ובקולות משובחים, שתענוג להאזין לשירתן; כך גם יונתן רוזן בעל הקול הנפלא, ניב שפיר המתאפיין בקול וביכולות הדרמטיות שלו, ויוני אילת התמיר, שהודות ליכולת ארגונו ומרצו המופע מתקיים, כולם מגובשים כאנסמבל מצוין, המביא את התמורה לצופים בהצגה - בין אם הם דוברי יידיש או לא. כי חלק מההצגה מושר ומדובר בעברית, והיתר מוגש בתרגום בגובה העיניים, שמעט מאוד נזקקים לו. כי השירים חלקם הפכו כבר לנכס צאן ברזל ויתרם ידועים לחובבי חנוך לוין (תמונה 10 ו-11) או ל"אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה".

תיאטרון הידישפיל מצליח היטב לעשות את המעבר התרבותי מ"שם" ו"פעם" לעכשיו והיום. מדור ההורים שגדלו באירופה - לדור הצברים התוססים, שהתרבות של פעם משליכה על חייהם עד היום, בערכים, בגנים המצויים בתוכינו ובכל.

יפה עשו מנהלי התיאטרון שהזמינו את האימהות של כל השחקנים לצפות בהצגה החגיגית, ולרגש אותן כשהוזמנו לעלות לבמה בתום ההצגה. וחמוד לראות בתכניה את צילומי כל שחקן ושחקנית לצד אימהותיהם כשהיו ילדים.

יופי של חוויה.