עת לנטוע ועת לקצור

פרופ' עדה אהרוני העלתה אל הכתב את הרומן האוטוביוגראפי בו רשמה ותיעדה את סיפור קורותיה ובני משפחתה אשר חוו את 'גרוש יהודי מצרים השנייה' - זאת שרבים עדיין אינם מכירים כלל.
הרומן חולש על פני שלושה דורות של משפחה יהודית מיוחסת ובעלת אמצעים המתגוררת בקהיר. מגוללת פרשות חיים סבוכות ומרתקות אשר נחשפות לעיני הקורא.

שתי נשים אותנטיות וחזקות עומדות בסולם ההיררכיה המשפחתית אשר היו הסבתות של אודרי, גיבורת הרומן (הלא היא הסופרת עצמה).

הדמות החזקה הראשונה היא: רג'ינה בתו של מנהל הבנק הלאומי המצרי בפורט סעיד, אשר השתייכה לעולם של תרבות המערב הלאדינו האספניולי. היא הייתה עצמאית ומרדה במוסכמות המשפחתית בברחה מביתה עם בחיר ליבה לאלכסנדריה. שם הקימה קן משפחתי חם ואוהב וילדה את ביתה פורטונה שהביאה לבני הזוג רוב נחת. פורטונה המחוננת ייצגה את הקהילה היהודית בקהיר ונבחרה לנציגה אשר תגיש את זר הפרחים בטקס שנערך לכבוד בואו של ראש המשלחת הציונית מארץ ישראל למצרים בשנת 1918. רג'ינה השיאה את ביתה היחידה והמשכילה פורטונה לניסים ידיד שהיה איש עמיד ובעל נכסים בקרב יהודי מצרים. הוא קיבל רישיון עבודה למסחר בקמח ובתבואה.

בעת הפרעות נגד היהודים, עוד בטרם עזבה המשפחה לצמיתות את מצרים, רג'ינה קיבלה דֹם לב ונקברה בארץ הפירמידות. היא הורישה לביתה פורטונה ולנכדתה אודרי את התמריץ - שניתן ואפשר לעשות במעמדן כנשים כל מה שהן רוצות. ובתנאי שיאמינו ויחפצו להגשים את 'האני מאמין' שלהן.

הדמות החזקה השנייה, אשר שלטה בכיפה מנגד - הייתה זינה, אמו של ניסים ידיד אשר טענה לספרדיותה ולנצר משפחת 'הנשר הגדול', הרמ"בם. היא הייתה שייכת אל עולם המזרח ותרבותו ודגלה: בכך "שכבודה של בת מלך פנימה".

בעת שבנה של זינה, איבד את נכסיו לשלטונות מצרים והחליט לחסל ולמכור את הבית על תכולתו. לא יכלה להיפרד מביתה ומרוב צער על האבדה וחוסר ההתחשבות במעמדה החזירה נשמתה לבורא העולם תוך שהיא מצווה לנכדתה אודרי, ברגעיה האחרונים, לנסוע לירושלים. בעוד היא עצמה שלא חפצה להיפרד ממקום קבורתם של בני משפחתה, נקברה בבית הקברות היהודי בבסטין לצד הוריה כפי שרצתה.

שואת יהודי אירופה החלה לנקר ולחלחל בקהילות היהודיות במצרים. רובם ככולם היו ערים ומודעים למה שעלול להתחולל בהמשך, שכן צילה של האנטישמיות הלך והחריף והעיב על חיי התרבות והחברה במצרים אותה תקופה. ומשפרצו המהומות הראשונות, גל השנאה הלך ופשט ושרף כל חלקה טובה אשר נותרה לפליטה. השנאה כילתה חמתה ביהודים.
עד לאותה עת, חיו היהודים חיי מותרות ופעלו בצמיחה ושגשוג בתחומי החינוך התרבות והכלכלה. מאז ההתפרצות הראשונה עת שרפו את בניין האופרה - כבר לא ניתן היה לעצור את גלי השטנה שפערה לועה בחמת זעם נוראה.

שלטונות מצרים הלאמו את כל נכסיו ורכושו של אב המשפחה והם נאלצו להגר לצרפת. האב ניסים ידיד לא זכה להיקבר על אדמת המולדת הנכספת בישראל, עליה חלם כל חייו והוא מת ונקבר בחלקת היהודים בבית העלמין "ויליה לה בל" בפרוור קר ומנוכר בפריז. הנכדה אודרי החליטה ללכת בעקבות חלומה ולהגיע אל המולדת הנכספת כאישה עצמאית לבנות ולהיבנות בה.

נושא הציונות והאידיאלים הנעלים שלמדה אודותיהם היוו את הנתיב אליו שאפה להגיע. פעילותה הציונית החלה בקרב בני נוער יהודי-ציוני אותה עשתה במחתרת (ללא ידיעת הוריה, כי ידעה שזה יסכן את חייהם). מאוחר יותר לאחר הגירת משפחתה לצרפת, הצטרפה לקבוצת ההשלמה של הגרעין המצרי העולה לישראל (מההכשרה בצרפת). היא חלמה להקים בארץ ישראל את המולדת. שאיפת חייה הייתה להקים חברה חדשה עם ערכים של צדק ושוויון, אמת ושלום.
בתחילה התיישבה בקיבוץ 'נחשונים' (שהיה הקיבוץ המצרי בישראל), ולאחריו, הצטרפה לקיבוץ 'עין שמר' – שם הגשימה את חלומה לעזור בבניית המולדת הצעירה שזה מקרוב קמה.

אותה אמונה שורשית ועמוקה התחזקה בנפשה עד שהפכה במרוצת השנים למושא של אידיאל ערכי-תרבותי וספרותי כאחד. עדה אהרוני נאמנה לעצמה וממשיכה גם היום לפעול במרץ רב ובשלמות מוחלטת בעשייתה התרבותית רבת הפעלים הנושא בחובו מפעל חיים רב ערך בהחדרת הספרות והשירה היהודית על רבדיה לתרבות השלום העולמי. כל הנ"ל מהווים חלק מאמירתה ופועלה בתחום: "ואהבת לרעך כמוך" – היוצרים את השלם 'לדרך הבחירה'. 'ולדרך האמונה'. 'שלם זה' היא מעבירה בהרצאותיה לסטודנטים בארץ ובעולם ללא ליאות ובדביקות רבה.

• "קירוב לבבות" - רומן על יהודי מצרים (הוצ' "גוונים", תש"ע 2010)

"הרימון" - שירי אהבה ושירי שלום - (הוצאת "חדרים" 2014)

בגב הספר, נמצאת ציטטה מאת הסופר סול בלו, חתן פרס נובל לספרות שכתב: "שירי האהבה והשלום של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהטובים בספרות המודרנית העולמית". אכן, כשאנו קוראים את השירים המרגשים בספר זה ניתן להסכים עם הנאמר. שירה טובה היא שירה ייחודית שניתן לשוב ולעיין בה שתי וערב ובכל פעם למצוא בה פרשנות אחרת.

בפסוק מהשיר המוכר: "יציאת מצרים: זר תבואה" (ע' 14-15) כותבת אהרוני: ..."הַיּוֹם לְיַד שָׁנִים מְשׂוֹחַחוֹת,/שׁוּב מְבִיאָה אֲנִי אֶת דּוּגִית גַּרְעִינַי /לְמַמְגּוֹרָתְךָ אָבִי,// שׁוֹתֶלֶת אֲנִי הַיּוֹם זֵר תְּבוּאָה מֻזְהָב,/ לְךָ, שֶׁתָּמִיד לִמַּדְתַּנִי לִזְרֹעַ"... ואין לפסוק זה צורך בפרשנויות מרובות. המשוררת, שהיא ילידת מצרים, מאזכרת בשיריה המוקדמים את עיר הולדתה, קהיר, שם גדלה והתחנכה עד בוא הגזרות שפקדו את יהודי מצרים בתקופת "יציאת מצרים השנייה" - גירושם והלאמת נכסיהם על-ידי השלטונות המצריים במחצית השנייה של המאה ה-20. המשוררת אינה יכולה לשכוח ולמחוק פרק טרגי זה מזיכרונה.

לאחר שנים אחדות בקיבוץ עין שמר בו הגשימה המשוררת את חלומה הציוני, היא נטעה מושבה בעיר חיפה – עיר השלום, והקימה בה בית ומשפחה. מהמסר לאביה – שכבר איננו בארצות החיים, באה הפרשנות לשיר זה האומר: ראה הגשמתי והשלמתי את מה שנלקח ממשפחתנו באותו גירוש מר ונמהר.

אהרוני, שמטִבעה אופטימית באמונתה החזקה, לא מפסיקה להאמין בטוב. היא שבה לקהיר לאחר שלושים שנה ומבקרת בבית ילדותה, מסתבר שאמונתה מתגשמת, בשיר "נס חנכה בקהיר" (ע' 12-13): ..."בְּעֶרֶב חֲנֻכָּה/אֲנִי עוֹלָה בְּהִסּוּס-מָה/בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתִי/מַעֲבָרִי הָרָחוֹק הַמִצְרִי/בְּכִכַּר אֶל תַּחְרִיר/בְּקָהִיר// אִשָּׁה אֲדִיבָה בְּחִיּוּךְ עָגֹל/נִצֶּבֶת מוּלִי - /וְשׁוֹמַעַת אֶת סִפּוּרִי / חֲיִיתֶם בַּבַּיִת הַזֶּה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה? // סֵט מוֹנִירָה מַנִּיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן/ חֲבִילָה עֲטוּפָה בְּנַיְלוֹן לָבָן/ וּלְאַט-לְאַט הִיא פּוֹתַחַת / נֵס חֲנֻכָּה! / תִּיק מִמֶּשִׁי / בְּאוֹתִיּוֹת וּפֶרַח זָהָב / רָקוּם עַל יֵדֵי סָבָתִי / לִפְנֵי חֲצִי מֵאָה / וּבוֹ הַטַלִּית שֶׁל אָבִי!"...

החזון שהמשוררת נושאת עמה משך תקופת חיים שלמה הוא השאיפה לשלום במזרח התיכון ושלום עולמי. בכל מאודה היא נרתמת למען המטרה הזאת באמצעים שעומדים לרשותה: המילה הכתובה, היצירה והמחקר. וכך היא כותבת באחד משיריה המפורסמים: "השלום והספינקס" (ע' 87): ..."שָׁלוֹם זֶה נַחַל זָהֹב זוֹרֶם, תְּמִידִי. / זֶה לְחַבֵּק אֶת קַדְרִיָּה בְּקָהִיר/ וּבֵית הֻלַּדְתִּי בְּכִכַּר אֶל תַּחְרִיר/ לִבְדֹּק אִם עַכְשָׁו/ גְּבוֹהָה אֲנִי כְּאֶבֶן פִּירָמִידָה/ וּנְבוֹנָה כִּסְפִינְקְס." (כל השיר).

אהרוני אינה מתעייפת ואינה מפסיקה לחפש ולבדוק בהתמדה וללא לאות, דרכים חדשות לקידום תרבות של שלום. אפיקי כתיבתה רחבים ומגוונים, ואולם לעתים קרובות שבה אל התשתית על-מנת להתבשם ולהתמלא בכוחות מחודשים כשהמטרה היא להמשיך את 'המסלול והדרך' להגשמת חזונה.

בשיר "רמון החיים" (ע' 8) הפותח את הספר, פרופ' אהרוני מביאה את 'האני מאמין' המעמיק שלה על משמעות החיים: ..."כְּשֶׁתָּסִיר אֶת הַקְּלִיפָּה הָאֲדֻמָּה הַקָּשָׁה / תּוּכַל לְהָרִים אֶת תַּלְתַּלֵּי הַמָּמְבְּרָנָה הַלְּבָנָה // וּתְגַּלֶּה אוֹצָר גָּלוּם מְכֻתָּר בְּשָׁלוֹם / בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִגַּרְעִינֵי הַשָּׁנִי // תִּלְגֹּם אֶת סוֹדוֹת נָקְטַר הַחַיִּים / בִּגְמִיעוֹת גְּדוֹלוֹת / בִּמְלוֹאָם / לִפְנֵי שֶׁהֵם פִּתְאֹם / אֵינָם"...

ובשיר: "אנשים חייכנים הם אנשי שלום" (ע' 50), מביאה היוצרת פן נוסף של אמונתה באדם: ..."אֲנָשִׁים חַיְכָנִים / הֵם אֲנָשִׁים טוֹבִים/ הַרְמוֹנְיָה וְשָׁלוֹם בְּנִשְׁמָתָם / וְהֵם רוֹצִים לְהַעֲנִיק אוֹתָם גָּם לָנוּ / כְּמוֹ לִטּוּף שֶׁל שָׁלוֹם בָּרוּחַ / וְלָרֹב הֵם מְקַבְּלִים / חִיּוּכִים כְּמוֹ וְרָדִים בַּחֲזָרָה"... מילותיה כמו תפילה פשוטה וזכה.

בשיר "ברחם השירים" (ע' 65) המשוררת מסכמת למעשה את מהות השלום וצביונו לעתיד: ..."בְּרֶחֶם הַשִּׁירִים / פִּתְאֹם תֻּצַּת / שְׂפַת הַפִּיּוּס הַכְּבוּיָה / וּמִפִּסְגַּת הַלַּיִל נִתְעוֹרֵר / לְאוֹר הַבֹּקֶר הַפַּיְסָנִי / כִּשְׁכֵנִים חֲכָמִים." (כל השיר)

מכאן ואילך ניתן לצפות ולראות בעיני רוחה של אהרוני את פני דור ההמשך למענם פעלה יחד עם בן-זוגה - ליצירת עולם טוב יותר. השנויים הנכספים באים לידי ביטוי בשיר "שני" (ע' 28): ..."תַּלְתַּלִים אַדְמוֹנִיּים,/ אֶגְרוֹף אֲפַרְסֵק מוּרָם בְּאִינְקוּבָּטוֹר,/ מַחְזִיקָה שְׁנַת אַלְּפַּיִם בְּאֶחָד / וְאוֹתָנוּ בַּשֵׁנִי // אֵיךְ יִהְיֶּה אָז עוֹלָמֵנוּ? / מְאֻחָד? לְלֹא מִלְחָמוֹת? / כָּל דִּמְעָה בְּכָל עַיִן רְעֵבָה / מְחוּקָה? / הִזְדַּמְּנֻיּוֹת שָׁווֹת לָךְ / כְּמוֹ לוֹ?

בהמשך "לאני מאמין" אליו סוחפת אותנו המשוררת, לא נוכל להתעלם מהשיר שרשמה לזכרו של יצחק רבין "צירי הלידה של השלום" (ע' 80-81), המשיב ומעורר שוב ושוב מחשבות על השלום העומדות בראש מעיינינו: ..."בְּצִירֵי הַלֵּדָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם / הָרַךְ הַנּוֹלָד שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם / מֻקָּף בְּמִלְיוֹנֵי דְמָעוֹת / וְשִׁירֵי יְלָדִים - / עוֹד יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו הַסַּסְגּוֹנִיּוֹת / מֵעַל קַרְנֵי הָאוֹר / וְיַמְרִיא"... לו יהי שאכן בכוחם של השירים ושל הילדים להגשים את החזון של המשוררת.

>"ביער הכרמל שלי" (שירים), (הוצאת לירית-לחמן – חיפה 1993)

מעת לעת ניתקל באותם האלמנטים שבין 'המצוי' 'לרצוי' כמו בשיר: "מתכת וסגליות בירושלים" (ע' 62), נסיבות ההיתקלויות במהותן נעוצות במציאות קרה, תוצר של העידן המודרני שעניינו בכלי מלחמה ושמד. את אותו 'האדם המתכתי', המשוררת שואפת להחזיר אל האנושיות, וכך היא רושמת: (א) ..."לָמָּה הָאָרָד/בְּמַבַּט עֵינֶיךָ"?... (ב)..."חָפַצְתִּי כִּי אֶזְרַע/סִגָּלִיוֹת בְּנַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרְךָ/רֵיחָם כִּי יַתִּיךְ/מַתַכְתְּךָ בְּשְׁלִּי./חָפַצְתִּי כִּי אָשִׂים/בְּכַפוֹת יָדֶיךָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם"...

סימני הדרך בשירה זאת מתבהרת תוך כדי סלילת השבילים במבוכים השונים.

לבד מהתנגשויות פנימיות וחיצוניות בין עולם 'הדמיון' לעולם 'המציאות' ניקלע להשקפות הומאניות מוצקות של נפש האדם בהתהוותו ראה השיר "זקוף"(ע' 61): ..."כִּבְאֹרַח פֶּלֶא/נֶחֶלְקוּ הַיְלָדִים/לְאֵלֶה שֶׁגַּבָּם כָּפוּף/וְאֵלֶה שֶׁזָחֲלוּ עַל אַרְבַּע"...// ..."לְבָד מֵאֶחָד יוֹצֵא דֹּפֶן/שֶׁעָמַד עַל שֶׁלּוֹ, הִבִּיט לִשְׂמֹאל, הִבִּיט לְיָמִין,/וְהֶעֱדִיף לְהִשָּׁאֵר זָקוּף"... באמצעות צירי מחשבה ותבונה החובקת אידיאה - אשר ראשיתה ואחריתה 'שלום' ניתן לבחון אישיותו המתגבשת של כל בן אנוש מתחילת צמיחתו.

בדרך, פוגשים שתי דמויות דומיננטיות משחקות תפקידים ראשיים בחייה של המשוררת והם: סבה ואביה היושבים בגולה בעוד עולמם קשור ונסוב סביב שורשיהם היהודים כאשר זיקתם העיקרית לבוא ולהתיישב בארץ האבות. ככתוב בשיר המוקדש לסבה "מפַפוּ לעִדָּן" (ע' 38): ..."אַתָּה פַּפּוּ/שֶׁנּוֹלַדְתָּ בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה בְּיָפוֹ,/יְהוּדִי נוֹדֵד בַּגּוֹיִים"... //..."נֶכְדָּתְךָ בְּמַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ/שָׁבָה אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"...
//..."עִדָּן הִגִּיעַ/סוֹגֵר מַחֲזוֹר מְקוֹרָם/שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַדּוֹרוֹת/מִיָּפוֹ לְחֵיפָה"...

וכדי להעצים את השורשיות של מחזור הדורות אשר התאחדו במולדת, היא מציירת תמונת "ממתק" נמס ב"שקד" איתן (בהמשך השיר): ..."הַפַּעַם פַּפּוּ/לֹא בְּקֻפְסָה מְשֻׁנֶּצֶת בִּסְרָטִים מִגְרוֹפִּי/מַרְכֻּלְתָּהּ שֶׁל קָהִיר,/פִּתְפּוּתֵי מַמְתַקִּים נְמַסִּים/עִם אֱגוֹזֵי חֲמַקְמַק,/כִּי אִם גַּרְעִינֵי שְׁקֵדִים שֶׁקְּלִיפָּתָם אֵיתָנָה,/שָׁרְשֵׁיהֶם פֹּה נִטָּעוּ/בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה – הַפַּעַם לָעַד,/לָעַד פַּפּוּ"...

ובשיר אותו הקדישה לאביה "שבוע ירוק" (ע' 34) היא רושמת: ..."שָׁבוּעַ יָרֹק/מִבַּעַד רִקְמַת הַתַּחְרָה/שֶׁל זִכְרוֹנִי/שָׁבוּעַ יָרֹק/הַמַּשְׁלִיךְ אֶת נִיחוֹחוֹ/מְגֻלְגָּל כְּגַל פְּנִימִי/בִּמְעַרְבֹּלֶת/
שָׁרְשֵׁי יֵשׁוּתִי"...//..."'שֶׁיִהְיֶה לָךְ שָׁבוּעַ יָרֹק'!/הָיָה מְבָרְכֵנִי אָבִי/בְּחָזְרוֹ מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת הָרָאשִׁי/ 'שַׁעַר הַשָׁמַיִם'/בִּרְחוֹב עַדְלִי"...//..."מִי יִתֵּן לִי/שָׁבוּעַ יָרֹק/כְּרֵיחָן רַעֲנָן/עַכְשָׁיו שֶׁאֵינֶנּוּ?/עַכְשָׁיו שֶׁ'שַׁעַר הַשָּׁמַיִם'/נִסְגַּר?"...

שיר זה נכתב ב-1967, כשאביה של המשוררת נפטר. רק שתים עשרה שנה, לאחר השלום עם מצרים, נפתח שוב שערו של בית הכנסת "שער השמים" בקהיר, בו אביה נהג להתפלל. הברכה היפה: "שיהיה לך שבוע ירוק", היא ברכה יהודית-מצרית, ויופיה המיוחד בכך, שהאב מפציר בבתו לא לשמור את השבוע הירוק, סמל ליצירתיות ולצמיחה, רק לעצמה, אלא להחזירו "כולו פורח ומבשׂם" לעולם כולו...

אותו סמל של "שבוע ירוק" שעמד אצל המשוררת כציווי וכנדר שנטלה עליה לקיימו להלכה – הנה עתה, עם 'בשלותה הפנימית', פורצת אלינו שירתה, בעוצמה אדירה ומבשרת תקוות חדשות המעוגנות במציאות ו"יער הכרמל שלה", שב ומגלה פניו בכל יופיו ובמלוא הדרו.

"פרח נדיר" (שירים), (הוצאת "רימונים" – תשע"ב/2012)

בספרה העוטף פרקי מסעות 'חוץ' - בין מדינות וערים, לבין מסעות 'פנים' – אל תוככי הנפש. מבינים 'שלמודע', 'ולתת-המודע' תפקידים דומיננטיים לאורך השירים.

לעיתים החלום הופך למציאות, והמציאות לחלום. ובאם קיים עניין ורצון להגשים דבר מה (מחד). או להישאר אדיש (מאידך). 'הפרט' לבדו - הוא שמחליט וקובע.
מאליו, 'המציאות והחלום' נפגשים ומובאים כמטאפורות בשירתה הבנויה לתלפיות של המשוררת. הם כשלעצמם יוצרים קווי חשיבה פורצי דרך במשקל ובדעת.

כן היא מאזכרת ביצירותיה לא אחת את מוצאה מארץ היאור. ואת נושא - 'נטישת מקום אהוב' (בשל שנאת חינם כנגד היהודים), הם הם אלה העושים את ההשלכות על חייה בהווה, לבעלי עוצמה ותוכן. ראה הפסוק מהשיר (ע' 109) ..."בְּצַווֹת מִצְרַיִם"...//אֶת כְּנָפַי הַיְּהוּדִיּוֹת לִפְרֹשׂ/וְלָתוּר אַחַר קֵּן חָדָשׁ,/מְצָאתִיו עַל הַר הַכַּרְמֶל"...

גירוש היהודים, הִכה במשפחתה ובה קשות. אך יחד עם כך, ידעה כי המלחמות הם תוצר ישיר של השלטון ועל כן היא איננה שוכחת, לא את הבית ולא את המקום שם נולדה וצמחה. ולא כל שכן, את חבריה וחברותיה לבתי"ס שם התחנכה. ובשיר אחר (ע' 46): היא מציינת: ..."אַךְ כֶּיצַד מוֹצִיאִים אֶת מִצְרַיִם מֵהַיְּהוּדִים?"...//..."כִּי זוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מִמֵּי הַיְּאוֹר/בְּאַדְוַת חִיּוּךְ אֵלָיו תַּחְזֹר"...//..."וְהִיא צוֹלֶלֶת לְתוֹכוֹ/ולְתוֹךְ הַנָּהָר הַפְּנִימִי שֶׁל זִכְרוֹנָהּ/כְּדָג כָּסוּף הַשּׂוֹחֶה וּמְחַפֵּשׁ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ"...

למושא נפשה שהוא 'יצירת שלום עולמי' - היא מקדישה את עתותיה. היא המייסדת היו"ר והנשיאה בישראל ובעולם של IFLAC, הפורום הבינלאומי לתרבות ולספרות השלום. מכך, מקימה אתר ויוצרת קשרים בינלאומיים עם אישים ויוצרים התורמים ביוזמתם להתפתחות המידע והמסרים התרבותיים המלווים את התחום החשוב הזה.
בהמשך השיר (שבע' 109), ניתן לחוש בשורותיה את ערגתה וכמיהתה 'לשלום' כאשר הוא עדיין קשור לחלומותיה ושאיפותיה האינדיבידואלים לחזון העתידי:

..."יוֹתֵר מִכֹּל,/מִשְׁאַלְתִּי כַּיּוֹם/לִרְאוֹת אֶת בָּנֵינוּ הַלּוֹחֲמִים/טוֹבְלִים/בְּקַרְנֵי הַשָּׁלוֹם/שֶׁטָּווּ אִמּוֹתֵיהֶם/כְּשֶׁהָיוּ צְעִירוֹת מֵהֶם -/בַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים הָרְחוֹקִים/שֶׁל קֶשֶׁת בֶּעָנָן"...
אולם, ביצירתה אשר (בע' 113) הפנייה היא תוכחה כנגד הקולקטיבי שאינו לומד להשתנות והופך למפלצתי חסר תקנה. בכאבה היא פונה ביצירתה זו אל ההוגה וִילְפֶרֶד אוֹוֶן ורושמת: ..."שִׁנֵי בָּנֵינוּ/עֲדַיִן נוֹעֲדוּ/לִצְחֹק סְבִיב תַּפּוּחַ,/אַךְ עַכְשָׁיו אָנוּ קוֹשְׁרִים אֲלֵיהֶן/לֹא רַק לַהֲבֵי חֲרָבוֹת/אֶלָּא גַּם טִילִים/מְשֻׁכְלָלִים"...//..."וִילְפֶרֶד אוֹוֶן, בִּכִּיתָ/אֶת חֹסֶר הַתַּכְלִית בַּמִּלְחָמָה,/זָעַקְתָּ אֶת רַחְמָנוּת הַמִּלְחָמָה, וְאָנוּ עֲדַיִן חֵרְשִׁים"...
ספריה ומחקריה בנושא השלום, יחד עם היותה סופרת פורה ופעילה הלוחמת גם לשוויון בין המינים, ניתן לפגוש בשירתה שבקובץ החשוב הזה אמירות ישירות ונחרצות בנושא מעמדה של האישה.

בהתייחסותה לאמירתו הידועה של דקרט, היא מצביעה על שינוי שחל בתפיסתה כאישה את עולם היצירה: (ע' 63): ..."דֶּקַרְט הַיָּקָר, לֹא רַק: ..."אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, מַשְׁמָע אֲנִי קַיֶּמֶת"...// ..."דֶּקַרְט הָיָּקָר, אֲנִי אִשָּׁה,/אֲנִי אֵם, אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת"...//..."וְעַל כֵּן, עֲבוּרִי/רֵאשִׁית כֹּל: ..."אֲנִי מַרְגִּישָׁה, אֲנִי יוֹצֶרֶת"...//..."אֲנִי יוֹצֶרֶת מַשְׁמָע אֲנִי קַיֶּמֶת"...

בשיר (ע' 89) היא מצביעה בגלוי ובהעזה על חוסר התכלית בעולם הגברי המנוכר, אשר דוגל במלחמות. שינוי תפיסה בעולם המלחמות, יכול להתחולל לדעתה רק במידה ויבינו הגברים 'שהשלום' הוא אישה. ..."אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת/שֶׁהַשָׁלוֹם אִשָּׁה?/אֲנִי יוֹדַעַת,/כִּי פְּגַשְׁתִּיהָ אֶמֶשׁ"...//..."פָּנֶיהָ הָיוּ כֹּה עֲצוּבִים",.../..."הִיא אָמְרָה שֶׁתִּינוֹקָהּ/
נִרְצַח בְּאוֹשְׁוִיץ,/בִּתָּה – בְּהִירוֹשִׁימָה/וּבָנֶיהָ בִּוְיֶטנָאם/בּוֹסְנִיָּה, רוּאַנְדָּה, יִשְׁרָאֵל פָלַסְטִין, וּלְבָנוֹן"...//..."כּל שְׁאַר הַיְּלָדִים הִיא אָמְרָה,/הֵם בָּרְשִׁימָה הַשְׁחוֹרָה/שֶּׁל הַמֵּתִים בְּמִלְחָמָה גַּרְעִינִית".../..."אֶלָא אִם כֵּן/כָּל הָעוֹלָם יָבִין/שֶּׁהַשָּׁלוֹם הוּא אִשָּׁה"...

דגש מיוחד באותו נושא נראה (בע' 102): ..."אֲנִי מְחַכָּה לַיּוֹם/אֲשֶׁר יִפְרַח כַּמִּימוֹזָה/כַּאֲשֶׁר מַחֲצִית נְשִׂיאֵי הַעוֹלָם/תִּהְיֶנָה נָשִׁים -/עִם זְרוֹעוֹת עוֹטְפוֹת/כָּל בֶּכִי שֶׁל יֶלֶד רָעֵב/כָּל סִכְסוּךְ, כָּל אַלִימוּת/ כָּל מִלְחָמָה"...

הרציונאליות בתחומים טעונים, כמו מלחמות, לעולם אינן פוסחות מלהטיל צל כבד על נפשה, ועם זאת היא אינה נכנעת בקלות. ואם אינה יכולה לפעול בדרך אחת (כי אין לרשותה כלים), היא מפעילה את מה שחנן אותה הבורא, היא רושמת ומביאה לעולם את דעותיה ופועלת בנאמנות לאורן. (ע' 51): ..."חִכִּיתִי מֵאָה שָׁנָה/בְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת, מְאָה אוֹטוֹבּוּסִים/סַבּוּ בִּמְעַרְבֹּלֶת אָזְנִי,/הִצְטוֹפְפוּ בִּשְׁנוֹתַי,/אַלְפֵי דְּמֻיּוֹת דְּחָפוּנִי./חַשְׂפוּ וְדָרְכוּ עַל שָׁרָשַׁי"...//..."אַט אַט בָּעֲלָטָה/מְעִיפֵנִי אֶל מְקוֹרוֹ/עַל שָׁטִיחַ דַּק מְעוֹפֵף"...

בספריה הקודמים כמו בספרה: "ביער הכרמל שלי" - בשיר: "משחקים" (ע' 43), ניתן לחוש את פריצות הדרך למען איחודו של 'המצוי' עם 'הרצוי' בהשגת היעד. היא, המשוררת, למודה וזקופה, לא נכנעת, ויודעת את כל המהלכים והכללים שבמשחק. עומדת איתן במערבולת הזרמים ופותחת פתח להתחלות; לאפשרויות; לתחרויות; ולהעצמה. כדי להיטיב עם מעמדה הנחות של האישה.

כזאת נראה גם בספרה: "הרימון" - הקול הנשי בשירתה של אהרוני, נעוץ בכל תג ותג והחיווי הוא אדיר ומעצים.

ואלו דבריה בבית מהשיר "אישה ללא זמן" (ע' 11): ..."אֲנִי הָאִשָׁה לְלֹא זְמַן.// חָלַמְתִּי עַל נְטִיעַת יְעָרוֹת/וְּבהֶשֵּׂג יָדִי אַךְ שִׂיחִים בּוֹדְדִים. // אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי כִּי אֵינֶנִּי זְבוּב שֶׁבָּקַע בַּשַּׁחַר וּמֵת בַּדִּמְדּוּמִים. // יוֹמִי הוּא רִמּוֹן /מָלֵא גַּרְעִינֵי שָׁנִי - / הַזְּמַן הוּא יְדִידִי / הַמּוֹנְעֵנִי לְטַעֳמָם בְּבַת אַחַת / כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכָּל אֶחָד." ...

בשקדנות רבה משתדלת המשוררת לאורך כל דרכה הספרותית והמחקרית למצוא איזון הולם בין העיקר לתפל, ולהוכיח מסוגלותה וחיוניותה של האישה בעולם הפלורליסטי. היא מוכיחה זאת בבירור בקטע המסכם בשיר "אינך יכול להפציץ אותי שוב!" (ע' 66): ..."כָּעֵת יֵשׁ לִי הַכֹּח שֶׁלִּי / וְעִיסּוּקִי, הַיְצִירָתִי - / בְּנִיַּת עוֹלָם שֶׁל שָׁלוֹם / בְּעֶזְרַת קוֹלִי וְשִׁירָתִי"...