אחת מהחוויות התיאטרליות שלי בחודש יוני האחרון בעת חופשתי בלונדון הייתה הצגה שהועלתה בתיאטרון קטן מחובר לבר בו הבירה מככבת ומלווה אותך אל תוך אולם קטנטן בשם King's Head Theatre הממוקם ברובע Islington. המחזה, Incident at Vichy"", ובעברית "תקרית בוישי", מאת ארתור מילר, כמעט ולא הוצג על במות העולם מאז דצמבר 1964, השנה בה הוא הועלה לראשונה בברודווי וירד לאחר 32 הופעות. ב-1966 הוא הועלה בלונדון ב-Phoenix Theatre בכיכובם של אלק גינס, אנטוני קוויל וניגל דבנפורט וב-1973 עובד לסרט טלוויזיה בבימויו של Stacy Keach. המחזה לא זכה משום מה להצלחה ופרסום כמו מחזותיו האחרים של מילר למרות עוצמתו וחשיבות מסריו הכלל אנושיים.

על הבמה הקטנה יושבים עשרה גברים בגילאים שונים שנעצרו באקראי ברחוב על-ידי נאצים ושוטרים צרפתיים משתפי פעולה של ממשל וישי באביב 1942, כאשר החל גירושם של יהודים מצרפת אל מחנות הריכוז. העצורים זרים זה לזה לחלוטין, אין להם מושג מדוע נעצרו, או לפחות מנסים להדחיק את חששותיהם באמתלה שהם אזרחים צרפתים תמימים ללא עוול בכפם. החוקר הינו גרמני נאצי, פרופסור הופמן, שבודק אחד אחד לפי תורו, את מסמכיו ואם הוא נימול. העצורים מהווים מגוון רחב של טיפוסים מרקע שונה לחלוטין, תשעה גברים ונער אחד, כולם ממוצא יהודי למעט צועני ואציל אוסטרי: צייר, חשמלאי, איש עסקים, מלצר, שחקן תיאטרון, רופא בעל השקפות סוציאליסטיות, יהודי אורתודוקסי זקן שאינו פותח את פיו במשך כל המחזה למעט זעקה דוממת לקראת סופו המזכירה את הזעקה של מונד והנער שבחבורה, שעדיין לא הספיק למצות את חייו. בדיאלוג שמתקיים בין הכנסת הדמויות השונות לחדר החקירות בולטים במיוחד הצייר (Lebeau), שנוטה לפתח אימה ניאורוטית המלווה בגודש של מלל, הרופא הפסיכיאטרי (Leduc) והאציל האוסטרי (Von Berg). העימות בין השניים האחרונים מהווה את הליבה של המחזה. האציל האוסטרי לועג לוולגריות של הנאצים וטוען כנגד הרופא האנטי אליטיסטי שההמונים משתפים פעולה עם משטר הדיכוי. הרופא נכשל בניסיונו לשכנע את שאר העצורים להתקיף את השוטר הצרפתי משתף הפעולה עם הנאצים ולברוח.

נעים הליכות

דרך הנפשות הפועלות מתגלה לנו הפן האנושי הכל כך מורכב והמתבטא אצל כל אחד מהעצורים בצורה שונה. מתוך השיחה המתפתחת ביניהם נוצרות מראות המשקפות זה לזה את האני האמיתי שלהם, את החשוב והטפל, את האמונות המתערערות לנוכח המציאות האכזרית. העוזר של פרופסור הופמן הוא קצין גרמני שהועבר מהחזית בעקבות פציעה. אותו קצין נהג לאכול במסעדה בה העצור המלצר היה נוהג לשרתו. דווקא הוא, הקצין, המייג'ור, נראה נעים הליכות והמלצר אפילו מדגיש שהוא אדם נחמד. ואכן אפשר לראות בשפת גופו ובחלק מהתבטאויותיו סימנים לסלידתו מהתנהגותו של פרופסור הופמן בפרט ומהליך החקירה בכלל, אבל כאשר המלצר מבקש ממנו לעזור לו, הוא מתחמק ואינו מוכן לסכן את חייו. בהקשר זה הוא גם מתעמת עם Leduc, הרופא, שביקש ממנו להתעלם מניסיון בריחתם מחדר ההמתנה לחקירה. הוא סירב בידעו שמעשה זה יחתום את גורלו למוות. בסירובו לעזור הוא "גמל" ל-Leduc בנתנו לו מראה משקפת והעמיד אותו בסיטואציה הנגדית על-ידי השאלה האם לא היה מפקיר את שאר העצורים לגורלם המר אילו הזדמנה לו האפשרות להימלט ולהציל רק את עצמו. רק לאחר לחץ Leduc מודה שאכן היה מתפתה להימלט לבדו. וכאן עולה הבעיה המוסרית של הקושי לשמור על מערכת ערכים ועל עקרונות כאשר מנגד עומדת הסכנה לאבד את החיים עצמם. מי יכול להתעלות ולהפגין אלטרואיזם במצב כזה? זאת ועוד: לדעת המייג'ור האנושיות חלפה ועברה מהעולם. בני האדם אינם עוד אינדיבידואלים, הם הפכו לעדר (They will never be individuals again"").

מכל מקום, כל העצורים התנגדו לניסיון הבריחה ש-Leduc הציע, כולם עדיין היו באשליה שנעצרו לשווא והכול יתברר בסופו של דבר כטעות. ההדחקה וההכחשה בולטות במחזה. הצייר, השחקן ואיש העסקים כולם מדגישים שזו רק בדיקה שגרתית של מסמכים. כאשר החשמלאי מספר לשאר הממתינים לחקירה כי שמע ממקור מוסמך על הרכבות המובילות יהודים למחנות הריכוז בגרמניה ובפולין, הם לא מאמינים לו ומבטלים אפשרות כזו גם לנוכח היותה מנוגדת לכל היגיון וגם לנוכח גדולתה ועידונה של התרבות הגרמנית. עם זאת, למרות ההכחשות של העצורים, שפת גופם ודרך דיבורם מבליטות את החרדות, הדאגה והייאוש.

האווירה בחדר ההמתנה מחשמלת ומקפיאה. כל פעם מופיע פרופסור הופמן עם חיוך סדיסטי על שפתיו ועם הערה סרקסטית על הנחקר האחרון שלא חזר, תוך כדי שהוא מצביע על הנחקר הבא, שקם והולך אחריו בראש חפוי. טריקת דלת הברזל המלווה בחריקה מצמררת עם רעש נילווה של סכין מאכלת, מעוררת חיל ורעדה בקרב אלה שנותרו מצפים לחקירתם וגם בקרב הצופים בקהל.

אחד אחד נכנס ולא חוזר מלבד איש העסקים, שקנה את חרותו בכסף. לבסוף נותרו איש האצולה האוסטרי Von Berg ו- Leduc הרופא. האוסטרי נכנס ויצא עם מסמכים תקינים, משוחרר. הוא נמנע תחילה מלהביט ברופא ופנה לעבר דלת היציאה בצעדים מהירים. לפתע נעצר לשנייה ובספונטניות חזר ולמרות הדברים הקשים שהטיח בפניו קודם לכן הרופא, שעדיין לא נקרא בשלב זה לחקירה ונותר אחרון, הוא הציע לו את מסמכיו ביודעו שבכך הוא מקריב את חייו למענו. כאשר הרופא מוכה ההלם היסס, הוא התעקש שינצל זאת ויימלט על נפשו.

גלויות מחאה

המחזה מצביע על דילמות מוסריות קשות ועל הסכנה שבהכללות דוגמטיות ובסימפליפיקציה של מצבים אנושיים. בפרובלימטיקה של המחזה מועלית גם השאלה הכואבת כיצד בני אדם הולכים כצאן לטבח. עם זאת מוצגת גם נכונות להקרבה עילאית דווקא של אריסטוקרט קאתולי אוסטרי שאצילות המוצא שלו מפנה אצלו מקום לאצילות נפש -- אדם אחד העומד מול שלטון מטורף, רוע טוטלי ודוקטרינה אכזרית מבלי לחשוש לחייו ובידיעה שהוא מקריב אותם למען שלמות מצפונו. אפשר אולי להשוות את ההקרבה של פון ברג לזוג קוונגל, אוטו ואנה, בספרו של הנס פאלאדה "לבד בברלין", כאשר העזו למחות נגד שלטונו של היטלר והרייך השלישי על-ידי הנחת גלויות מחאה בפינות שונות בעיר ביודעם שהם ייתפסו ויוצאו להורג. גם Von Berg הקריב עצמו לאחר תהליך פנימי ומצפוני שהגיע לשלמותו בעקבות התקרית בוישי ואולי גם ככפרה על מה שעוללו קרובי משפחתו ובני עמו. המחזה גם מצביע על הסכנה שכל קבוצה אתנית עלולה ליצור מערכות דיכוי: אמריקנים נגד ילידים אינדיאנים, בריטים נגד אנשי המושבות באימפריה. הדברים מלווים בהרהורים נוגים על היחס ליהודי כאל ה"אחר" המובהק: "יהודי הוא רק השם שאנו נותנים לזר, לאחר. לכל אדם יש היהודי שלו, ה'אחר': אפילו ליהודים יש יהודים משלהם" (Even the Jews have their Jews"").

למרות האולם הקטן, הבמה הקטנה והתפאורה המינימליסטית, בזכות המשחק של כל אחד ואחד מהשחקנים, הבימוי הנפלא של Phil Willmott והמחזה העצמתי של ארתור מילר, הקהל ואני בתוכו חשנו שקיבלנו פרס תיאטרלי מדהים. המחזה שומר על האחדויות הקלאסיות של המקום, של הזמן (פחות מיממה) ושל העלילה ובכך מעצים את תחושת הממשות והאותנטיות בחוויה התיאטרלית. הטקסט מבריק, ספוג באירוניה ובסרקזם מר ורמת המשחק בתיאטרון הפאב לא נפלה במאום מזו של שחקני התיאטרון הבריטי הלאומי (שבו ביקרתי ערב קודם לכן). חבל ותמוה שבארץ לא מעלים מחזה כה חשוב,קרוב כל כך להיסטוריה שלנו, עם מסרים אוניברסאליים, פרי יצירתו של אחד מגדולי המחזאים בכל הזמנים.הוא היה ראוי למקום כבוד ברפרטואר התיאטרלי הישראלי.