פרק זה נפתח באמירה "גודמנית" פשטנית ודוגמטית שכבר מחייבת התייחסות: "המסקנה של הפרק הקודם חדה ופשוטה: אסור לישראל לצאת מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים". עיסוקו של הפרק הקודם התמקד בטענה זמנית, שהפלשתינים ממולכדים, הם "מקרה אבוד" ולכן עדיף להוציא אותם ממשוואת הסכסוך. גם אם ברמה העקרונית בעת הזאת הטענה נכונה, המסקנה אינה חדה פשוטה ונחרצת!

מדינת ישראל מתמודדת עם בעיה מורכבת, לשיטתו של גודמן "מלכוד" שהמוצא ממנו מורכב מחלופות רעות חלקן זמניות חלקן משתנות. לכן מי שרוצה להתמודד עם זה אינו יכול לטעון למסקנה חדה ופשוטה!

ומי שטוען כך אינו באמת רוצה להתמודד! הוא מעדיף את הדרך הקלה להתעלם, אנחנו נתעסק רק עם עצמנו! למה הדבר דומה: לתאומים סיאמים שאחד חזק ואחד חלש והחזק מחליט להתעלם מתאומו החלש. לכן מסקנת הפתיחה של גודמן פשטנית, אינה עונה למורכבות ונועדה לחדד את הרעיון המלכוד הישראלי.

עניינית, ההשארות בשטחים כבושים היא עניין של עלות ותועלת בשכלול של פרמטרים המושפעים. הבעיה הדמוגרפית היא פרמטר מרכזי, אבל היא רק אחד מהפרמטרים.

א. כותב גודמן: "אם הפתרון המדיני של השמאל - פתרון שתי המדינות - מסכן את היכולת של ישראל להגן על עצמה, הפתרון המדיני של חלקים מהימין - כינון מדינה אחת - מסכן את היכולת שלה להגדיר את עצמה." בגלל הסכנה הדמוגרפית. שוב הצבת משוואה לא מאותה "המעלה" בשני אגפיה! פתרון שתי המדינות לא בהכרח מסכן את יכולת של ישראל להגן על עצמה! זה בעיקר תלוי במהות הפתרון וההסכם לעומת זה כינון מדינה אחת בהכרח מסכן את אופיה היהודי ומוצא יחייב בעליל פגיעה בדמוקרטיה. לכן שוב לא מתקיימת הסימטריה שגודמן מתאמץ ליצור.

ב. כדי להמחיש את הטענה לקהל הדתי מן הראוי לומר שהדמוקרטיה החופש והשוויון, בעבור הציבור החילוני היא כמו אלוהים עבור הציבור הדתי. נטישת שניהם מהווה כפירה בעיקר! לצערנו גודמן אינו מסוגל לחוש את הסימטריה הזאת, או שאינו רוצה להודות בקיומה.

ג. כך מציג גודמן למסקנה ימנית קיימת מוטעית נוספת: "מכיוון שהרוב היהודי ממערב לירדן איננו עומד תחת סכנה שיהפוך למיעוט, אפשר לספח את כל יושבי הארץ למדינת ישראל מבלי לאיים על יהדותה." ככלל, אין קשר בין היהדות לדמוגרפיה, במיוחד לא במדינה דמוקראטית! היהדות התקיימה כמיעוט נשלט לאורך אלפי שנים, ולכן המסקנה הנובעת, שהיהדות תמשיך להתקיים כאן ולשגשג כלא נשלטת, גם תחת רוב ערבי, כל עוד תשמר הדמוקרטיה. הסכנה שאליה מכוון גודמן אינה מאיימת על היהדות אלא על הלאומיות המגדרית של העם היהודי! וזה הבדל יסודי. אותו ימין דתי לאומי שמעדיף סיפוח, ומאמין גם בדמוקרטיה, מחשיב יותר מכל את קדושת הארץ המובטחת, ומאמין שאלוהים כבר יסדר!

ד. גודמן סוקר את האיום הדמוגרפי ואת סיכויי התממשותו ומגיע למסקנה מתבקשת: "ההשענות על התרחיש הדמוגרפי האופטימי, היא ניהול לא רציונלי של סיכונים, ויש בה משום הימור בלתי סביר המסכן את המשכיותו ואת הישרדותו של הפרויקט הציוני." כפי שטענתי: "אלוהים כבר יסדר"... אלא שמאחר שלא בשרידות של היהדות עסקינן אלא בשרידות של הלאומיות היהודית, הבעיה היא יהודית נטו! עוד לפני שהיא דמוגרפית. היהודים צריכים להכריע מה הם מעדיפים: מה נכון להם כיהודים, מה נכון להם כדמוקרטים ומה נכון להם כלאומיים. אין מוצא מן השקלול וההכרעה!! רק לאחר הכרעה, תהייה אשר תהייה, יוכלו היהודים להתכנס למיסוד חוקה יהודית דמוקרטית מחייבת, שתגדיר את אופי המדינה ומעמד המיעוטים שבתוכה (גם אם חו"ש יהפכו למיעוט...)

ה. גודמן מתעסק בשאלה "האם בשטחים יש אפרטהייד?" זאת התעסקות בדיון מיותר ובבעיה משנית שעיקרה תעמולתי ולא מהותי! מהסיבות הבאות: בחוקי מדינת ישראל אין אפרטהייד במובן הקלאסי! קיומו של אפרטהייד נבחן במצב של שקט ושלום וזה לא המצב השורה בישראל מראשית הוסדה. בכל מדינה שנמצאה במלחמה התקיים בפועל סוג של אפרטהייד נגד אוכלוסיות חשודות בעוינות. מסביב לישראל בעולם הערבי ובמקומות רבים אחרים מתקיים אפרטהייד אלים הרבה יותר גרוע! לכן עניין האפרטהייד בו מואשמת ישראל הוא תעמולתי מעיקרו ונועד ומשמש לניגוח פוליטי פנימי וחיצוני גם יחד. באשר להיווצרותו העתידית, היא אפשרית רק כפועל יוצא מסיפוח יו"ש בכפייה, שממילא לא יביא להסדר וינציח את מצב הכיבוש והמקאומה. רק סיפוח בהסכמה ימנע זאת.

ו. תחת הכותרת "העיוורון הכפול" חוזר גודמן אל הסימטריה שהוא מייצר בין הימין לשמאל: "את הביקורת על הכשל בחישוב הסיכונים של הימין המצדד בסיפוח, יש להפעיל גם על השמאל המצדד בנסיגה". גודמן בוחן את הטענה: "יש טענה דומיננטית בשמאל, שעל פיה סידורי הביטחון שיהיו חלק מהסכם השלום יעניקו לישראל הגנה גם ללא יהודה ושומרון". כבר הגדרת הטענה מטעה! כי השמאל ברובו אינו סומך על "סידורי ביטחון" שינוהלו על-ידי גורמים חיצוניים. לכן "סידורי ביטחון", לפני שהוגדרו והוסכמו, אינם ניתנים לדיון מהותי ולהשוואה. בניגוד להתישבות ביו"ש שעלותה ותועלתה ידועים וברורים! לכן אין "עיוורון כפול" בטרם "נראו" סידורי הביטחון.

ז. "בעיוורון הכפול" מתקיימת אסימטריה בולטת תאורטית ומעשית גם יחד! מהצד הימני נקבעו עובדות בשטח: קיימת התיישבות קבע מסיבית ונתמכת מחוץ לגבולות ישראל 1967, ולכן מתקיימת כאן הסכנה הדמוגרפית באופן ממשי וסותרת סיפוח. מה עוד שקיים פוטנציאל ממשי של הצתת השטח ומרי מסוכן לא פחות! מצד קיצוני המתנחלים במקרה שיוחלט על נסיגה. מעמדם של המתנחלים ביו"ש היא אבן נגף ממשית שמסכנת באופן תאורטי כל פתרון שאין עמו סיפוח, ואפילו מסכנת פתרון תאורטי של סיפוח הפלשתינים בכפייה, בגלל "המקאומה" "והנכבה" המוזכרות. המתנחלים לא ישרדו לבדם או בכוחם ללא הגנה מסיבית של צה"ל, והקיצוניים שבהם ינצלו את הגנת צה"ל כדי לפגוע בפלשתינים ביוזמה או בתגובה! עד כאן הצד הימני.
לעומת זה מהצד השמאלי רוב העמדה המתוארת תאורטית! הצורך במתן הגדרה עצמית לפלשתינים יושמה בחלקה בעקבות הסכמי אוסלו ובגדול זה עמד ועומד במבחן הקיום. עיקר העימותים הרצחניים צומצמו ליו"ש ולירושלים. עזה שקטה מאז "צוק איתן" בעיקר כתוצאה מהפסקת החיסולים הממוקדים ע"י ישראל. כל השאר זה דיון תאורטי! נסיגת ישראל מיו"ש זאת הגדרת פתרון תאורטי להסדר כהמשך למציאות שהתוו הסכמי אוסלו. וסידורי הביטחון שטרם נדונו וגם הם בחזקת תאוריה בלבד. לכן אין כאן "עיוורון כפול!" יש כאן מצד אחד עיוורון ימני אמיתי שמתקבע ע"י יצירת עובדות חד-צדדיות בשטח, ומצד שני עמדות, רעיונות ותוכניות תאורטיים, שמוקדם להתייחס לעיוורונם! דהיינו אסימטריה מוחלטת! השאלה כיצד גודמן לא מבחין בזה???

אם גודמן מבקש בכנות לייצר דיון סימטרי, עליו להודות מלכתחילה בקיומה של אסימטריה במציאות היהודית השרירה בין השמאל לימין ובמיוחד בין הדתיים הלאומיים לחילוניים. המתנחלים טוענים שההתנחלויות באו לאבטח את מרכז הארץ ולסכל אפשרות למדינה פלשתינית. שתי הטענות אינן נכונות! המתנחלים לא מסוגלים להתקיים ללא כידוני הצבא ומעסיקים את הצבא מעל ומעבר, ולכן הצבא הוא שמאבטח את מרכז הארץ (גם ללא המתנחלים!) ההתנחלויות אינן מונעות מגינה פלשתינית כי קיימת האפשרות המעשית שישארו בבתיהם, ולאחר תקופת הסתגלות יצטרכו לבחור באחת משתי אזרחויות.

יהודי הקו הירוק החילוניים והחרדים יאלצו בשלב כזה או אחר להכריע, על גבולות המדינה וכך גם על גורל המתנחלים מחוץ לקו הירוק. זאת תהיה כנראה החלטה מוגבלת לכמה עשרות שנים של הרצה, שבסיומן יובא הנושא להכרעה סופית. זאת הסיבה המרכזית שהמנחלים מחפשים היום אחרי חמישים שנים של עשייה חד-צדדית הכרה במעשיהם ובעובדות שקבעו בשטחים, ומנסים לייצר שיח סימטרי לאחר שפעלו באסימטריה מובהקת.