שרגא מילשטיין, ניצול שואה וגמלאי, ששימש במשך שלוש קדנציות בין השנים 1998-1983 כראש מועצת כפר שמריהו ובשנים 2005-2013 היה יו"ר "משואה" המכון לחקר השואה - מכהן כעת כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל. הארגון, שהוקם ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה, המאגד היום כ-400 מניצולי מחנה ברגן בלזן בכללם בני הדור השני והשלישי לניצולים - מקיים פעילות שוטפת לחבריו בדגש על הנצחת זיכרון השואה.

את שרגא מילשטיין בן ה-84 אני פוגש בביתו המטופח עם הגינה המוריקה בכפר שמריהו. קירות חדר עבודתו עטורים בצילומי משפחה ובתעודות הוקרה שהוענקו לו על פעילותו מגופים שונים במהלך שנותיו. הוא מצטייר בעיניי כאיש מפוכח, הבורר את מילותיו בקפידה. "ברגן בלזן", מציין מילשטיין, "היה מחנה ריכוז בגרמניה, שהוקם על-ידי הנאצים ודרכו עברו עשרות אלפי אנשים. למרות שהמקום לא שימש מחנה השמדה, מתו שם כ-50 אלף איש ממחלות, בעיקר ממחלת טיפוס המעיים שהתבטאה בשלשולים ובהקאות ובמוות מהיעדר טיפול רפואי. בעת שחרור המחנה על-ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945 נמצאו בו כ-13,000 גופות אדם בלתי קבורות. החיילים העבירו את כל הניצולים למחנה צבאי נאצי סמוך, קברו את הגופות בקברי אחים ושרפו את כל מחנה ברגן בלזן על צריפיו ומתקניו כדי למנוע התפשטות מחלות".

מוקף בגדרות

מתחם מחנה ברגן בלזן כיום, הינו למעשה קרחת יער גדולה ובה ציון לקברי האחים. לידו פועלים מוזאון המנציח את קורות המחנה וכן מכון הנצחה הממומן על-ידי ממשלת גרמניה הפדראלית וממשלת המחוז של סכסוניה התחתונה במאות אלפי יורו בשנה. במכון מבקרים, מדי שנה, מאות אלפי בני נוער מגרמניה ומארצות אירופה. ליד מכון ההנצחה פועל וועד מנהל של אנשי המקום ומועצה מייעצת, שבה חברים 20 נציגים של ניצולים מארצות שונות. המועצה עוסקת בתכני חינוך שמקבלים המבקרים בסמינרים הנערכים במקום.

בחודש אפריל 2017 במלאת 72 שנה לשחרור מחנה ברגן בלזן נושא שרגא מילשטיין דברים באירוע שבו נוכחים קהל רב ונציגים בכירים של ממשלת גרמניה, בכללם סגנית יו"ר הבונדסטאג ושרת התרבות של ממשלת סכסוניה התחתונה. ובחודש מאי השנה הוא הוזמן על-ידי שלטונות האתר להשתתף כחבר ונציג ישראל בוועדה המייעצת של אתר ההנצחה ברגן-בלזן.

שרגא מילשטיין נולד בשנת 1933 להוריו: הלל, שהיה איש עסקים ורבקה לבית גולדפרייד, עקרת בית שגידלה בנוסף לשרגא גם את בנה מרדכי, הצעיר ממנו בשלש שנים (מרדכי מתגורר היום ברחובות, גימלאי של מפעלי ים המלח). המשפחה התגוררה בעיר פיוטרקוב, שבה הוקם הגטו הראשון על אדמת פולין. בהיותו בן 6, במקום ללכת לכתה א', בילה שרגא את שנותיו בגטו שהוקף בגדרות. את ה"אלף בית" ויסודות החשבון למד בביתו. ב-1943 חוסל הגטו ומרבית היהודים ששהו בו נשלחו לטרבלינקה. הנותרים הועברו לשני מחנות עבודה שהיו חלק ממאמץ המלחמה הנאצית. שרגא, אחיו ואביו שוהים במחנה בוגאי שבו עסקו היהודים בחיתוך בולי עץ מיערות הסביבה שיועדו לבונקרים של הצבא הנאצי בחזית. ב-1944 עם התקדמות הצבא הרוסי חוסל מחנה בוגאי והם עוברים למחנה הריכוז בוכנוואלד. באחד הערבים אוסף האב את שני בניו ואומר להם: "אנחנו צריכים להיפרד. תזכרו את שמותיכם ותדעו שיש לכם דודים בארץ ישראל, כי כנראה לא נתראה יותר".

"למחרת", מספר שרגא היום, "סיפרו לי שאבי הלל הוצא להורג בהיותו בן 45. עד היום אינני יודע איך ידע מראש שלא נתראה יותר ומה הסיבה שבגללה הרגו אותו. בסמוך לאירוע זה, הופרדתי מאחי ונשלחתי למחנה ברגן בלזן. אמי הגיעה לברגן בלזן ממחנה אחר ונפטרה בגיל 43, לפני שחרור המחנה. כילד בן 12 חלומי היה לשרוד את השואה על-אף תנאי החיים הקשים בה. כל תקופת היותי במחנה ברגן בלזן העסיק אותי החיפוש אחרי אוכל כדי לשרוד יום נוסף. הילדים לא עמדו במסדרים כפי שחויבו לעשות זאת המבוגרים והתרוצצנו סביב המטבח של הקצינים כדי ללקט שיירי מזון שנזרקו משם לאשפה. לאחר שחרור המחנה על-ידי הבריטים, הזמין הצלב האדום השוודי ילדים ונשים מניצולי המחנה לתקופת החלמה בשוודיה. המעבר לשוודיה היה בעבורי מעבר לעולם אחר: מגרמניה ההרוסה והמופצצת - אל מרחבי הירק ושפע המים של שוודיה. שהינו בארץ זו עד שנת 1947".

שלושה ילדים

שרגא ואחיו, מצטרפים במסגרת עליית הנוער לקבוצה שבחרה להגיע לארץ ישראל. הם מגיעים לצרפת ובחודש מרס 1948 מפליגים באניית "קדמה" ממרסיי לנמל חיפה באמצעות מסמכים מזויפים. שרגא מסיים את לימודיו בבית הספר בכפר הנוער ע"ש ב.צ.מוסינזון בהוד השרון. הוא בוגר סמינר למורים בבית הכרם בירושלים בשנת 1952. באותה שנה נישא לעליזה לבית שטרן, ניצולת שואה אף היא, שעלתה מצרפת באניית אקסודוס. ההיכרות ביניהם הייתה בקיבוץ מבקיעים (היום מושב שיתופי ליד אשקלון) ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים ששניים מהם משרתים בצה"ל. עליזה, עקרת בית וספרנית בספריית כפר שמריהו, שנודעה כמארחת למופת, נפטרה באופן פתאומי משטף דם במוח ב-1988 בגיל 64. בשנת 2000 נישא שרגא לרות גניגר, שהוריה הקימו את מפעל התמרוקים" תיא". במסגרת פעילותו הציבורית הוא מקים באנגליה כשליח ההסתדרות הציונית העולמית את סניף הנוער הציוני שם. בשובו משליחויותיו לחו"ל הוא מונה למזכיר המפלגה הפרוגרסיבית בכנסת. שרגא מילשטיין סוגר מעגל ושב לכפר הנוער ע"ש מוסינזון, הפעם בתפקיד של מנהל הכפר מ-1977 עד 1985. הוא פעיל בכפר שמריהו, הישוב המציין עתה 80 שנה להקמתו ב-1937 על-ידי יהודי גרמניה, פליטי המשטר הנאצי, שהספיקו לברוח ולהגיע לכאן לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כיום מונה הישוב כ-700 בתי אב עם כ-2,300-תושבים, ביניהם כ-30 משפחות של דיפלומטים. משנת 1982 ובמשך עשרים שנה, כיהן מילשטיין כחבר הוועד המנהל של בית הספר האמריקני הבינלאומי

בישראל, שפעל בכפר שמריהו עד 2007 ונמצא היום באבן יהודה. תולדות רכישת שטח בית הספר הם סיפור מעניין בפני עצמו. בספרו האוטוביוגרפי "מסע חיים" שיצא בהוצאת משרד הביטחון כותב מילשטיין: "בשנות החמישים של המאה העשרים, שנות הצנע והעלייה ההמונית היה מחסור גדול בישראל באוכל .ארצות-הברית סיפקה לישראל מעודפי המזון שלה, קמח, חמאה ואבקת חלב, אך מאחר שלישראל לא היה מטבע זר לתשלום, הוסכם כי התמורה תישאר בארץ במטבע ישראלי. ממשלת ארצות-הברית מצאה את עצמה בסוף שנות החמישים עם סכומי כסף נכבדים בלירות ישראליות, ובהם החליטה לקנות שטחי קרקע בכפר שמריהו ובהרצליה פיתוח, ועליהם הוקם בית הספר האמריקני הבינלאומי וגם כמה עשרות בתי מגורים לדיפלומטים של ארצות-הברית . ערך הנכסים האלה עלה מאוד במשך השנים ותומס פיקרינג, שגריר ארצות הברית בישראל בשנות השמונים ולימים שגרירה באו"ם, העיר באוזניי כי זאת הייתה כנראה אחת ההשקעות המוצלחות ביותר של ארצות-הברית בישראל...".

מילשטיין סבור, שמחנות הריכוז כמו בוכנוואלד וברגן בלזן, אשר בהנצחתם משקיעה ממשלת גרמניה משאבים רבים, ראויים לביקור של משלחות נוער ישראלי לא פחות משאר מחנות הריכוז שבפולין. הוא מרבה בקריאה על השואה ומתרכז במסקנות הנובעות ממנה על חיינו כעם, הן מהבחינה היהודית והן מהבחינה האנושית של הבנה וסובלנות כלפי האחר.

"אנחנו ניצולי שואה", מדגיש שרגא מילשטיין ומוסיף: "לא בגרנו כאנשים מרי נפש. רבים מאיתנו שמחים שזכינו לחיות בתקופה בה קמה מדינת ישראל ולנו היה חלק ולו קטן בהקמתה. היום, יותר מ-70 שנה לאחר תום השואה רוב הניצולים מסתכלים קדימה, חיים מיגיע כפיהם ומחסכונותיהם שצברו במהלך עשרות שנות עבודתם ופעילותם. לגבי אנשים הסובלים ממצוקה כלכלית - המדינה צריכה לסייע להם ללא קשר לשואה".